זכויות רבות וטובות נפלו בחלקם של ישראל, ואחת מהן היא הנבואה. דבר ה' יכול לבוא באמצעות הנביאים לכל אחד ואחת, ומצינו כמה וכמה דוגמאות מתקופת היות הנבואה בישראל שבהן באו אנשים, מן החשובים ועד הפשוטים, לדרוש את ה', כלומר לשאול את הנביא שאלות. על רבקה נאמר 'וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'' (בראשית כה, כב) וכתב רש"י 'לבית מדרשו של שם, שיגיד לה מה תהא בסופה'. כשחיפש שאול את האתונות הלך לשאול את שמואל, ירבעם שלח את אשתו אל אחיה השילוני, ועוד.

נוהג זה לשאול את הנביא היה מצופה מהעם, כדברי אליהו הנביא שאמר לאחזיה 'הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ בִּדְבָרוֹ?' (מלכים ב א, טז). וכן כתב הרמב"ם: 'ובכל עניניהם היו שואלים את הנביאים, ואלו לא היו שואלים את הנביאים בכל עניניהם לא היה הולך שאוּל לשאוֹל את שמואל על אבידה שאבדה לו בתחלה. ובלי ספק שהדבר כך, לפי שה' העמיד לנו את הנביאים לכל משאלותינו במקום החוזים בכוכבים והמנחשים והמעוננים, נשאל אותם בכל ענינינו הכלליים והפרטיים ויודיעונו תשובות צודקות על פי ה''.[1]

ואם אחת ממטרות הנביא היא להשיב לשאלות, קל וחומר שכן הוא במשה רבנו גדול הנביאים, וכן אמר משה בעצמו 'כִּי יָבוֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים' (יח, טו), וכתב הרמב"ן שמלבד שמלמד אותם תורה הוא גם משמש כתובת לשאלותיהם: 'כי לדברים רבים באים לפני, כי יבא אלי העם לדרוש אלהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה יקרא "דרישת אלהים", וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה" (שמואל א ט, ט)'.

אלא שבסוף פרשתנו, ההפך הוא אשר קורה. אדון הנביאים, מי שעתיד להיות הכתובת לכל שאלה ובקשה, מוצא עצמו שואל שאלות קשות: 'לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?' (ה, כב). בתחילת הפרשה הבאה שב משה ותמה 'וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?' (ו, יב). שאלת ה'למה' מתייחסת לעבר, בעוד ה'איך' מעלה תמיהה כלפי העתיד, וניכר בבירור שאדוננו משה שרוי עמוק בשאלות.

חזון משה והמציאות ההפוכה

הקב"ה הקדים והודיע למשה שפרעה לא ייענה לבקשתו, ככתוב 'וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם... וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה, וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם... וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם' (ג, יח–כ). ואכן, כך קורה – משה הגיע לפרעה והלה לא נתן את ישראל להלוך, ולמרות שנאמר למשה שכך יהיה, בכל זאת הוא מתקשה עם המציאות.[2]

אם ננסה להניח אצבע על הרגע שבו החל משבר ההבנה של משה רבנו, עומדים לרשותנו דברי הרמב"ן[3] שכתב: 'ולפי דעתי שחשב משה רבינו כי יאמר ה' שלא ישמע אליהם פרעה להוציאם מיד במצותו... אבל חשב כי יביאם עליו תכופות זו אחר זו בימים מעטים. וכשאמר "לא ידעתי את ה'" יצוה לעשות מיד לפניו אות התנין, והוא לא ישמע, ויכה אותו בו ביום בדם ואחר כך בכל המכות'.

ננסה לצייר בדמיוננו את התמונה: עומד משה רבנו ואומר לפרעה 'שַׁלַּח אֶת עַמִּי... נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ' (ה, א–ג), וכצפוי פרעה מסרב. עד כאן אין תמיהה ולא הפתעה. הכול כמתוכנן. אך אחרי דברי פרעה בפסוק ד, 'לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו? לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם', אין משה מגיב. דממה מתוחה שוררת בהיכל המלכות. כפי שכתב הרמב"ן, משה בטוח שכעת ימומשו דברי ה' 'וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם', ועל כן הוא עומד בשקט ובסבלנות וממתין לתגובת ה' שוודאי תקרה כעת – אך ציפייתו חוזרת ריקם. משה עומד ומצפה, ובמקום הוראת ה' להשליך את מטהו או להכות במצרים, דווקא פרעה הוא ששובר את השקט – 'וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ...'. מייד אחר כך ניתכת על ישראל גזרת התבן. מכך שגם פסוק ד וגם פסוק ה נאמרו על ידי פרעה, ללא דיבור או מעשה של אחר בינתיים, אך בשתיהן מופיעה ההקדמה 'ויאמר', אפשר להבין שאמירתו השנייה של פרעה (בפסוק ה) לא באה מייד אחרי פסוק ד. פרעה הגיב, וחיכה לדברי משה, שהמתין לשמוע מה'. אלא שה' לא התערב, משה לא דיבר – ובעקבות כך המשיך פרעה ואמר את דברו.

מכאן ואילך המצב מידרדר. גזרת התבן מכבידה מאוד על עם ישראל שאינם עומדים במכסות המצופות, שוטרי בני ישראל מוכים, ומשה ואהרן ניצבים מול חיצי האשמה של העם שאמורים היו לרכוש את אמונם וביטחונם. שאלתו של משה, 'לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?', מובנת כל כך על רקע זה. אך לא די בכך. בתחילת הפרשה הבאה נאמר למשה לילך ולדבר שוב אל בני ישראל, וכשעושה כן אין העם מקבלים את דבריו – 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה' (ו, ט). או אז אומר ה' למשה לילך שוב אל פרעה, ומשה זועק בתמיהתו – 'וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?' (ו, יב).

הסיבה לפער בין הצפוי למצוי

מה גרם לפער בין הצפוי למצוי? מדוע שיער משה (על פי דברי ה') שהדברים יקרו באופן מסוים, אך למעשה הם התפתחו באופן שונה ואפילו הפוך ממה שציפה? נציע שתי שיטות המובאות באחרונים לפשר השוני.

ההעמק דבר[4] ביאר שדברי ה' 'וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה, וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם' נאמרו לו לפני סירובו בסנה. לולי היה משה מסרב, הדברים היו קורים בדיוק כפי שציפה שיקרו. ה' דייק ואמר למשה 'וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ' (ג, יח), ולא 'ושמעו לדבריך'. רצון ה' היה שמשה בעצמו ידבר אל הזקנים, ומתוך שישמעו את קולו של משה, את השכינה המדברת מתוך גרונו, ישתכנעו באופן מלא ויבואו עימו אל פרעה, וסדר הגאולה יהיה כפי שמספר ה' וכפי שציפה משה. אלא שאחרי שתיאר ה' את אשר יקרה סירב משה לילך, ומתוך כך השתנה הדבר – שכבר לא ידבר משה אל הזקנים ולא תדבר השכינה מתוך גרונו, אלא אהרן ידבר – 'וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם' (ד, טז), וכן היה בפועל 'וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה' (ד, ל), ועניין זה שינה את המציאות שעליה דיבר ה' – הזקנים לא שמעו את דיבור השכינה מגרונו של משה, ומתוך כך לא היה להם את הביטחון לילך אל פרעה יחד עם משה ואהרן, ונשתנה סדר הגאולה.

שיטה שנייה היא שיטת הרש"ר הירש, המבאר שהקב"ה תכנן את הדברים בדיוק כפי שקרו בעבור תכלית הכרחית. ה' רצה להביא לתודעת העם כולו שבאמצעים טבעיים אין כל תקווה, ויד האדם לא תוכל להושיעם כלל וכלל. יהיו העם חסרי אונים ומיואשים, ויתגלו משה ואהרן עצמם כאפסי כוח אל מול פרעה. מתוך כך, ורק מתוך כך, תחל הגאולה. נוסף על כך, יהיה הדבר גלוי וידוע לפני כולם שמשה הוא רק שליח ה', וכוחותיו ומעשיו באים רק מידי ה' אל עליון. לשיטתו אפשר לבאר, שלו ידע משה שהדברים יתפתחו כך היה אומר זאת לעם, ולא היו מגיעים לתחושות ייאוש וחוסר אונים – ועל כן הסתיר ה' את הדבר ממנו, כדי שתושג התכלית במלואה.

למעשה, הבדל מהותי עומד בין שתי הגישות. לשיטת ההעמק דבר הייתה תכנית אלוהית מדויקת שהועברה במלואה לידיעת משה, אלא שמעשיו גרמו לשינוי התפתחות המאורעות. הכול גלוי וידוע מאיתו יתברך, והאדם משנה מן התוכנית העליונה ואז תמה על הדברים הבאים עליו, כמובא במשלי 'אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ' (יט, ג) וביאר רש"י 'כשאדם חוטא מסלף דרכו, שבאין עליו פגעים – ועל השם יזעף לבו, שכועס ואומר: מפני מה אירע לי פגע זה?'[5]

לדרך זו אפשר לצרף את שיטת הרמב"ן הסובר שאין זו הפעם היחידה ביציאת מצרים שבה חל שינוי בין דבר ה' להתפתחות המציאות. הקב"ה הודיע לאברהם בברית בין הבתרים 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה' (בראשית טו, יג), אך בשעה שיצאו ממצרים כתוב 'וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'. מהיכן נוספו שלושים שנים אלו? ביאר הרמב"ן[6] 'והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא'. והוסיף שאף על פי שנאמר לאברהם 'וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה' (בראשית טו, טז) בפועל לא קרה כדבר ה' – 'והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים... ולא נתקיים להם "ודור רביעי ישובו הנה", כי בארבעים שנה נתחלף הדור ההוא בודאי שכבר נולד, אבל החטאים גרמו הכל'. הייתה תוכנית אלוהית גלויה, והאדם משנה אותה במעשיו.

עניין זה שב על עצמו גם בביאת המשיח, כמתואר בגמרא בפגישתו עם רבי יהושע בן לוי: 'אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. אמר ליה: לאימת אתי מר? אמר ליה: היום'. עבר היום ולא בא. התלונן ריב"ל לאליהו הנביא: 'אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא. אמר ליה: הכי אמר לך – "היום אם בקלו תשמעו" (תהילים צה, ז)'.[7] המשיח תכנן להגיע באותו יום, אלא שמעשי העם מנעו את הגעתו.

לעומתו, שיטת הרש"ר הירש מבוססת על כך שהכול חלק מהתוכנית האלוהית, ואין מעשי משה או ישראל גורמים לשינוי המציאות, אלא יש רצון אלוהי שיתממש, ולעיתים סיבת הדבר לא תהיה מובנת לנו. הדבר נכון לא רק על עניין גזרת התבן, אלא על שעבוד ישראל במצרים בכלל, שכן עוד לפני שהיו לאברהם אבינו ילדים כבר נאמר לו 'יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'. וכי ידועה הייתה הסיבה לאברהם? לא נאמר לו טעם הדבר, אלא נשאר עבורו בגדר דבר סתום וחתום.

תוכניות ה' הצפויות מראש, שאינן מובנות לנו בטעמן, נמצאות במקומות שונים, ונדגים זאת מהתורה שבכתב ומהתורה שבעל פה. ספר שלם בתנ"ך – ספר איוב – מוקדש לביאור אופן הנהגת ה' בעולמו, ובסיומו איוב אינו מקבל תשובה ברורה לסיבת ייסוריו, אלא מקבל את העובדה שאי אפשר להבין את כל דרכי ה' בעולמו: 'לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין, נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע' (מב, ג). כמו כן, הגמרא מתארת שבשעה שהראה ה' למשה רבנו את רבי עקיבא תמה משה על סופו ואמר 'זו תורה וזו שכרה?', והשיבו ה': 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'.[8] משה ידע מה יהיה, אך נסתר ממנו טעם הדבר.

במהותן, שתי שיטות אלה אינן סותרות בהכרח. לפעמים האדם אחראי באופן ישיר להתפתחות המאורעות, ואם אירע לו קושי יקיים את הנאמר בגמרא 'אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו'.[9] ומאידך, יבין שיש פעמים שה' עושה דבר מסיבותיו שאינן ידועות לנו ולא תלויות באופן ישיר למעשינו. האדם השלם יודע לקבל מלמעלה את מה שצריך לקבל כ'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ' (דברים כט, כח), ומאידך יודע לקחת אחריות בגדר 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (שם).

מאפלה לאורה – קמעא קמעא

בין אם נאמץ את שיטת ההעמק דבר בין אם נאמץ את שיטת הרש"ר הירש, מתוך רגעי משבר אלה מתחיל סיפור הגאולה. משבר אמוני אינו בגדר קבורה וייאוש אלא מקור צמיחה, שכן מהמקום הנמוך ביותר אפשר רק לעלות. מעתה ואילך, מרגע המשבר של משה ושל העם והלאה, באופן איטי והדרגתי יחל ה' להראות את כוחו כנגד פרעה והמצרים.

בפעם הבאה שבאים משה ואהרן הם נותנים אות – אהרן משליך את מטהו שהופך לתנין. פרעה אינו מתרגש מכך, וקורא לחרטומים שעושים כן אף הם. אלא שאז מופיע לראשונה דבר שמטה את הכף, ואפילו רק במעט, לטובת שלוחי ישראל – 'וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם' (ז, יב).

מכות דם וצפרדע הן עליית מדרגה משמעותית, שהרי המצרים מוכים, אך עליונות ה' אינה ניכרת לגמרי משום שגם חרטומי מצרים מצליחים לעשות כן. רק במכת כינים מודים החרטומים בכוח ה' העליון מכוחם – 'וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ... וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' (ח, יד–טו).

בשונה משלוש המכות הראשונות, במכות ערוב ודבר מפורש בפסוקים שפרעה מודע להבדל בין המצרים לבין ישראל.[10] בערוב נאמר 'וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב... וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ' (ח, יז–יח), ובדבר כתוב 'וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד' (ט, ז). במכת השחין כבר מפורש ניצחון משה על החרטומים: 'וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין' (ט, יא), ומעתה לא יוזכרו החרטומים יותר – הם נוצחו ונעלמו מהכתוב כלא היו.

עד מכת שחין סירב פרעה להודות בגדולת ה' עליו, ואף כשקרא למשה ולאהרן מתוך קושי המכה – לא הודה בכוח ה' כאדיר ונשגב אלא ביקש מהם לדאוג שהמכה תיפסק. במכות הבאות יודה פרעה בעליונות ה' ובכוחו כפי שלא עשה עד כה. במכת ברד מודה פרעה 'חָטָאתִי הַפַּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד' (ט, כז–כח). ובמכת ארבה אומר 'חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם... וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה' (י, טז–יז).

במכת חושך מגיע הרגע שבו פרעה נעשה חסר אונים לחלוטין, ומנסה להציל עצמו מתוך איום על חיי משה – 'אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת' (י, כח), ובמכת בכורות הוא נותן את ההוראה שבני ישראל יצאו מתוך עמו ויעבדו את ה'. ניצחון ה' על המצרים יגיעו לשלמותו בקריעת ים סוף: 'לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד... וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם' (יד, כח–ל).

גאולתם של ישראל ממצרים החלה מתוך החושך המוחלט ביותר, דווקא מתוך קשיים איומים וחוסר אמונה מוחלט מצד העם, ואפילו בשאלות 'למה' ו'איך' מצד אדון הנביאים. כך היה במצרים, וכך בגאולה השלמה – 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת' (מיכה ז, טו) – שכך היא מהותה: 'אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? "כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז, ח)'.[11]

לפרטים והזמנות ספרי כתר למלך

[email protected]

https://www.eretzhemdah.org/publications.asp?lang=he&pageid=30&cat=2