"ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך" (שמות י,כא). '"וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ", כַּמָּה הָיָה אוֹתוֹ חשֶׁךְ? רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: עָבֶה כְּדִינָר הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ", שֶׁהָיָה בּוֹ מַמָּשׁ' (שמו"ר יד,א). 'עבה כדינר. זהו שיעור ממשות (וע' חולין נ"ה:) בטחול אם נשתייר בו כדינר זהב הוי שיעורו, ובשלהי חגיגה במזבח הזהב שהיה בו כעובי דינר זהב' (חידושי הרד"ל). 'עבה כדינר. נרגש במשמוש היד; ודמיון הדינר צ"ע' (מתנות כהונה). אולי דרשו "וימש חושך" שהיה בו ממשות, וכמה? זה נרמז בהמשך, בפס' הבא: "ויט משה את ידו על השמים" וגו', שדרשו כעין רמז להושטת יד לנתינת ממון, ולכן דרשו בדינר שהוא מטבע; ורמזו בדינר, כיון שדינר הוא חצי ממחצית השקל (ראה משנה שקלים ב,ד), וכאן נאמר בהמשך: "ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (פס' כב-כג), ודרשו על זה חז"ל: 'מַהוּ "חשֶׁךְ אֲפֵלָה"? ... רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: שִׁבְעָה יָמִים שֶׁל חשֶׁךְ הָיוּ, כֵּיצַד? שְׁלשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וּבִקֵּשׁ לַעֲמֹד עוֹמֵד, וְהָעוֹמֵד בִּקֵּשׁ לֵישֵׁב יוֹשֵׁב, וְעַל אֵלּוּ הַיָּמִים נֶאֱמַר: "וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". שְׁלשָׁה יָמִים אֲחֵרִים מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד וְהָעוֹמֵד אֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב, וּמִי שֶׁהָיָה רוֹבֵץ אֵינוֹ יָכוֹל לִזְקֹף, עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר: "וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים"' (שמו"ר יד,ג). יוצא שהיו פעמיים שלושה ימים, והנה במחצית השקל שבמדבר (שמשה שקל בתחילה, וכן נרמז בפס' של מחצית השקל) היו שלוש פעמים שאספו: ' ... לפי שרמז להם כאן ג' תרומות שנכתב כאן "תרומת ה'" ג"פ. אחת תרומת אדנים שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ועלה למאת הככר, שנא' (שמות לח) "וכסף פקודי העדה מאת ככר", ומהם נעשו האדנים, שנאמר "ויהי מאת ככר הכסף" וגו'. והשנית אף היא ע"י מנין שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים (במדבר א) "בא' לחדש השני בשנה השנית", ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר "לכפר על נפשותיכם", שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנא' (שמות לה) "כל מרים תרומת כסף ונחשת", ולא היתה יד כולם שוה בה אלא איש איש מה שנדבו לבו' (רש"י; שמות ל,טו). לכן כרמז למחצית השקל שזה נתינה לשמים, שזהו כרמז "ויט משה את ידו על השמים" כעין הרמת תרומה לשם שמים במחצית השקל, וממשיך הפס' שהחושך היה בשתי צורות, שלושה ימים בכל פעם (כמו שדרשו חז"ל), שזהו כעין מחצית השקל שנתנה שלוש פעמים כמו שנדרש הפס', ולכן כנגד זה שלושה ימים (כנגד כל תרומה של מחצית השקל), וזה כפול (שהרי היו פעמיים שלושה ימים), ולכן רמזו זאת בדינר שהוא חצי ממחצית השקל, שכך כעין נתינה כפולה (בפעמיים שלושה ימים) יוצא כעין מחצית השקל. ובמכת חושך ראו את ממון מצרים וכך השאילו אותם ביציאת מצרים, ומממון זה נעשה נתינת מחצית השקל (שהרי זהו ממון שהיה בידי ישראל); וכן כרמז לאור שהאיר לישראל, וזה התגלה גם בהשראת שכינה שזהו כהארת אור הקדושה, שנעשה בעקבות מחצית השקל (במשכן ובקורבנות); בנוסף, כרמז שמה שנאמר לאברהם שיצאו ברכוש גדול עיקרו רכוש רוחני ולא גשמי, אלא שניתן גם גשמי שלא יאמרו שלא התקיים מה שה' הבטיח (הכתב והקבלה; בראשית טו,יד), ולכן נעשה בחושך רמז לממון ולהשראת שכינה, כרמז שניתן ממון אבל עיקרו הוא העניין הרוחני. עוד נראה שרמזו בדינר כרמז שהחושך בא כדי לגרום ליציאה ברכוש גדול, ולכן רמזו בדינר שהוא כסף שנחשב ('כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר. רבא אמר: היינו טעמא דב"ש: שלא יהו בנות ישראל כהפקר' [קידושין יב,א]. 'כיון דאפיקתיה מפרוטה - אלמא חשיבותא בעי' אוקמה אדינר דחשיב. כהפקר - לקנות בדבר מועט, ומדרבנן הוא דקאמרי לה ב"ש דאפקעיה רבנן לקידושין הפחותין מדינר' [רש"י]. הרי שדינר נחשב לחשוב. בנוסף יש גם דינר זהב שהוא הכי יקר וחשוב), כרמז שזהו מקור לכסף הגדול שהוציאו ממצרים, שזו סיבת מכת חושך: 'וּבִשְׁלשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וְהִשְׁאִילוּם, שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנַס לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶן שֶׁל מִצְרִים וְהָיוּ רוֹאִין בָּהֶן כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, אִם הָיוּ אוֹמְרִים: אֵין לָנוּ לְהַשְׁאִיל לָכֶם, הָיוּ יִשְרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶן: הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַמִּצְרִיִּים אוֹמְרִים: אִם הָיוּ אֵלּוּ רוֹצִים לְשַׁקֵּר בָּנוּ הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָן בִּימֵי הַחשֶׁךְ וְלֹא הָיִינוּ מַרְגִּישִׁין, שֶׁהֲרֵי רָאוּ אוֹתָן כְּבָר אַחַר שֶׁלֹא נָגְעוּ חוּץ מִדַּעְתֵּנוּ כְּמוֹ כֵן לֹא יַחֲזִיקוּ, וְהָיוּ מַשְׁאִילִין לָהֶן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יד): "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל", הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר" וגו', בְּאֶרֶץ גּשֶׁן לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "בְּמוֹשְׁבֹתָם", שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה יְהוּדִי נִכְנַס הָיָה אוֹר נִכְנַס וּמֵאִיר לוֹ מַה שֶּׁבַּחָבִיּוֹת וּבַתֵּבוֹת וּבַמַּטְמוֹנִיּוֹת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים קיט, קה): "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ" וגו'' (שמו"ר יד,ג). עוד נאמר על סיבת מכת חושך: 'חשֶׁךְ לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶן? יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשֹּׂוֹא פָנִים וְהוּא חוֹקֵר לֵב וּבֹחֵן כְּלָיוֹת, לְפִי שֶׁהָיוּ פּוֹשְׁעִים בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לָהֶן פַּטְרוֹנִין מִן הַמִּצְרִיִּים וְהָיָה לָהֶן שָׁם עשֶׁר וְכָבוֹד וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אָבִיא עֲלֵיהֶן מַכָּה בְּפַרְהֶסְיָא וְיָמוּתוּ, יֹאמְרוּ הַמִּצְרִיִּים: כְּשֵׁם שֶׁעָבַר עָלֵינוּ כָּךְ עָבַר עֲלֵיהֶן, לְפִיכָךְ הֵבִיא עַל הַמִּצְרִיִּים אֶת הַחשֶׁךְ שְׁלשָׁה יָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם וְלֹא יִהְיוּ רוֹאִין אוֹתָן שׂוֹנְאֵיהֶם וְיִהְיוּ מְשַׁבְּחִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּךְ' (שם). לכן רמזו חז"ל בדינר כרמז לממון, שזה היה הטעם של מכת חושך, שנעשה בשל עניין של ממון בישראל – שבגללו לא רצו לצאת ולכן היה צריך שימותו בחושך; ורמזו בדינר שהוא מטבע חשוב כנגד שהכסף היה חשוב בעיניהם ולכן לא רצו לצאת (שכדינר החשיך את עיני המצרים כמו שהממון החשוב עיוור את עיני ישראל מהרצון לצאת). אולי רמזו חז"ל כעין רמז שכל מכה היתה שבעה ימים, ולכן גם בחושך היה עוד יום כדי שיושלם לשבוע, שזה היה בלילה של קריעת ים סוף: 'הֲרֵי שִׁשָּׁה יָמִים שֶׁל חשֶׁךְ שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם, וְהַשְּׁבִיעִי שֶׁל חשֶׁךְ זֶה יוֹם חשֶׁךְ שֶׁל יָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כ): "וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה", כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ עָנָן וְחשֶׁךְ וּמַחְשִׁיךְ לְמִצְרַיִם וּמֵאִיר לְיִשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לָהֶם בְּמִצְרַיִם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (תהלים כז, א): "ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי" וגו'' וכו' (שם). לכן כרמז לחבר בין כל ימי החושך רמזו בדינר, כרמז ל'דינור' שהוא נהר של אש ("נהר די נור" [דניאל ז,י]. '"די נור" - של אש' [רש"י]), שכך היה כעין זה בקריעת הים שנעשה לים עם גילוי אש: '"וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן", שֶׁהָיָה עַמּוּד עָנָן יוֹרֵד וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כַטִּיט, וְעַמּוּד אֵשׁ מַרְתִּיחוֹ, וְטַלְפוֹת סוּסָיו מִשְׁתַּמְּטוֹת' וכו' (מכילתא "ויהי" פרשה ה [שמות יד,כד]). לכן רמזו במכת חושך שנעשה עם רמז לקריעת הים, לאחד בין כל הזמנים של החושך כמכה אחת. אולי 'דינר' בגימטריה 264 ועוד אחד כנגד המילה עצמה, יוצא 265 שזהו "סהר", כרמז לנאמר על יוסף: "ויקח אדני יוסף אתו ויתנהו אל בית הסהר" (בראשית לט,כ), שזה רמז שמכת חושך באה בשל עניין של בית סוהר: 'אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כטקסין של מלכים הביא הקדוש ברוך הוא עליהן את המכות, מלך בשר ודם כשמדינה מורדת עליו, משלח עליה לגיונות ומקיפים אותה ... חזרו, יפה. ואם לאו, אוסר אותן בבית האסורין ... כך הקדוש ברוך הוא בא על מצרים כטקסין של מלכים ... לא חזרו, חבשן בבית האסורים, זה חשך, שנאמר: "ויהי חשך אפלה"' וכו' (תנחומא "בא" סימן ד). 'כל מה שחשבו המצרים על ישראל, הקדוש ברוך הוא הביא עליהן ... חשבו לחבוש אותם בבית האסורין, הביא עליהן את החשך' (שם). אלי גם כרמז שכל מכה היא גילוי של יד ה' שהכתה את מצרים, ובחושך זה היה החשכת האור ממצרים והארה לישראל, ולכן רמזו בדינר – אותיות יד-נר, שזהו יד ה' שפעלה בגילוי של כעין נר שמאיר (אולי זה רמוז בדברי חז"ל על החושך: 'וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים קיט, קה): "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ" וגו'' [שמו"ר שם], כרמז לגילוי של נר במכת חושך).