"וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה'” וגו' (ויקרא יט,כג-כד). (ראה בהרחבה ב'לזמן הזה', שבט, 'הוו זהירין בנטיעות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). '”[ו]כי תבואו אל הארץ ונטעתם”. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר: "ונטעתם כל עץ מאכל”. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם' (תנחומא "קדושים" סימן ח). התורה מלמדת שאדם צריך לטעת עצים בא"י, אמנם אפשר אולי לחשוב שזה רמז לדרך ארץ ולא מצווה, שלכן אומר שיטעו לבניהם, אלא שאם כן היה המדרש אומר: למדתך התורה דרך ארץ וכו', ולא כאמירה שנשמעת כמו מצווה, ובנוסף מסוף המדרש משמע שזה מצווה, שמסיים: 'אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: למדו ממני, כביכול אני צריך, שנאמר: "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם" (בראשית ב ח)', שזה לשם ה', כאילו ה' צריך זאת. אלא שגם בזה אפשר בדוחק לומר שזה כרמז לדרך ארץ, אלא שהלימוד הזה (שהקב"ה נטע) מופיע במדרש אחר ושם מפורש שיש בזה מעלת קדושה: 'רבי יהודה ב"ר סימון פתח (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו". וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא? … אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד: "כי תבאו אל הארץ"' (ויק”ר כה,ג), הרי שזה לא רק דרך ארץ אלא ממש דבקות בשכינה, כך שזה קשור בקדושה, ממילא זהו רמז למצווה לטעת בא”י. כך למד גם האור החיים: '"וכי תבואו אל הארץ" וגו׳ – ג׳ מצות נאמרו כאן: א׳ ביאת הארץ על דרך אומרם (כתובות קי:): הכל מעלין לארץ ישראל וכו׳. ב׳ לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ. ג׳ לנהוג שני ערלה'. למה דווקא כאן נרמז על מעלת הנטיעות בא"י (כחלק ממצוות יישוב הארץ)? בפשטות כיון שדובר על נטיעות אז הוזכר אגב זה גם את מעלת הנטיעות בא"י. אולם אולי גם נרמז כאן עוד דברים: רש"י מפרש מה זה ערלה: '"וערלתם ערלתו" – ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו', שזהו לשון אטימות. לכן היה חשוב כאן לרמז על מעלת א"י שיש לפעול לשבחה (כמו שאומר האור החיים), כיון שלהבדיל מחו"ל שבו המציאות הגשמית מרחקת מהקדושה, שגורמת לאדם להיות אטום לקליטת הקדושה, בא"י המציאות מושכת לקדושה, לכן יש להוסיף בשבחה הגשמי שזה מחבר לקדושה, לכן נרמז כאן בערלה. בנוסף, ערלה מזכיר גם את ברית המילה (שמסירים את הערלה), שמי שהיה הראשון שנימול כראוי (בגיל שמונה ימים) זהו יצחק (וכן נאמר לאברהם למול לקראת הולדת יצחק), לכן זה מזכיר את יצחק, ולכן כאן נרמז על מצוות יישוב הארץ שכולל נטיעות כמו שנאמר ליצחק: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ", עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א: "שכון בארץ", שכן את השכינה בארץ' (ב"ר סד,ג). שזה לא נאמר רק ליצחק, אלא זה נאמר גם לנו, לשכון גשמית בארץ, שזה כולל הקמת שכונות ונטיעה וזריעה ושלטון, וכך מביאים את השכינה לעולם (שהשראת השכינה כראוי בשלמות קשורה בישוב א"י [ראה חסד לאברהם ג,ז]; לכן גם ההמשך הוא בנטע רבעי שמעלים לירושלים, כרמז שהשכינה קשורה בישוב הארץ כמו שקשורה במקדש [שם]). גם יש דין ערלה ואח"כ נטע רבעי שמעלים לירושלים – שמתחברים לקדושה ולתורה: '"קודש הלולים" – קודש כמעשר שני לאוכלו בירושלים ולהלל לבוראו, שכן מצינו במעשר שני שיאכלוהו: "במקום אשר יבחר {וגו׳} למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים" (דברים יד,כג)' (רשב"ם [פס' כד]). לכן מרומז בערלה כנגד 13 השנים הראשונות של הילד, ואח"כ מתחייב במצוות בגיל בר מצווה: 'בְּאִילָנָא שָׁלְטָא עָרְלָה תְּלַתּ שְׁנִין. בְּבַר נָשׁ תְּלַתּ סָרֵי שְׁנִין דְּאִקְרוּן שְׁנֵי עָרְלָה' (זוהר עח,א), שזהו לאחריהם גילוי תורה בבר מצוה; וכך נרמז במדרש (מובא ב'תורה שלמה' ומקורו ב'בתי מדרשות' ממדרש ילמדנו): '"וכי תבאו אל הארץ ונטעתם”, כך פתח בה ר׳ תנחומא בר אבא: זה שאמר הכתוב (משלי ג, יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה" וכו׳. אמר ר׳ יוסי: בשביל התורה שנקראת עץ חיים, "עץ חיים היא" וגו׳, אמר האלקים: אם שמרתם מצות ערלה כך אני מעלה עליכם כאלו קיימתם כל המצוות שבתורה שנקראת עץ חיים, ובזכותה אתם נכנסים לארץ: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם”'. הרי שבמצוות ערלה מרומז על חיבור לכלל מצוות התורה, כעין קשר לגיל בר מצווה שהילד נכנס לחובת קיום מצוות התורה לאחר שנות הערלה, לכן בערלה נרמז על המצוות שיתחייב בסופם; ויותר מזה, בערלה עצמה יש קשר רמז למצוות כמתגלה בנטע רבעי, שדין ערלה מטעם שלא ראוי אז עדיין להביאו לה' כנטע רבעי (כעין ילד שעדיין לא מספיק בוגר למצוות), כמו שמסביר הרמב”ן: 'וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתינו מפרי העץ ותבואת הכרם, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה', והנה אין הפרי בתוך שלוש ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך השלש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית, ולכך נמתין לכולם, ולא נטעום מהן עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני ה', ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה'. והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים', כך שזה כעין קשר לגילוי מצוות (שמתעכבים עד שיחול בו כראוי), לכן זה מרמז על מעלת א"י, כיון שהתורה שייכת דווקא בא"י (ספרי "עקב", מג). (וכך יש מצוות ל"ת – ערלה, ומצוות עשה – נטע רבעי, כרמז לכלל מצוות התורה, עשה ול”ת). לכן זה קשור ללימוד מהקב"ה שנטע את גן עדן, שבפשטות זהו חיבור לשכינה, דבקות בהקב”ה, שזה עניינם של התורה ומצוותיה; אלא שגם בא לרמז בעומק שבגן עדן נמצאים מי שקיים תו"מ בעוה"ז, כך שמרמז על חיבור לכלל התורה ומצוותיה. וכן רמז לתיקון העולם שיתקדש כעין גן עדן, שזה נעשה ע"י ישוב א"י וקיום התורה בה. אולי גם כאן נרמז על מצוות יישוב הארץ, כיון שיש עניין בערלה: 'וידוע, כי פרי הבא עד שלש שנים אין בו שום תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת, ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות, והמשכיל יבין' (ראב"ע [פס' כג]), לכן כאן נרמז על מעלת א"י, שיש בה מעלה בשני אלו, שמהצד הרוחני יש בה גילוי מעלה לנפש החכמה – 'אוירא דארץ ישראל מחכים' (ב"ב קנח,ב [וכן יש בה חיבור לחכמת התורה: '"וזהב הארץ ההיא טוב”, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה'. ב"ר טז,ד]), וכן יש בה חיזוק לגוף, שמאריכים ימים בא"י ('אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא' [ברכות ח,א]). אולי נרמז כאן על מצוות נטיעות, כרמז שצמיחה ופריחה בא"י, ובפרט בעצי פרי (כעצי פרי שיש בהם דין ערלה) מרמז על הגאולה: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח): "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א), לכן נרמז על נטיעת עצים כרמז להבאת הגאולה, כעין שבהמשך יש את נטע רבעי שעולה לירושלים, כרמז לגאולה שירושלים תבנה. (ואשרינו שזכינו שבימנו א"י פורחת שזהו סימן לגאולה, וכן נעשה דברים של זמן הגאולה – שחרור הארץ, הקמת ממשלה רבונית וקיבוץ גלויות [ראה 'תורה המדינה' עמ' 470 למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. בנוסף יצא עכשיו ספר [מהדורה שניה] 'הנבואה' למרן הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, בו הוא מביא ומראה על התגשמות הנבואות בימנו). אולי אפשר שנרמז כאן על שיש שלושה דברים של ישוב הארץ, שזהו בתים אילנות וזרעים; לכן נרמז כאן: “וכי תבאו אל הארץ" – שאנשים צריכים בתים לדור בהם, ולכן רומז על בתים. "ונטעתם כל עץ מאכל" – רמז לאילנות, עצים. "וערלתם ערלתו את פריו" – שלא מוזכר כאן עץ כרמז לשדות זרעים שעושים פרי האדמה או מזונות (אמנם בהם אין ערלה כך שלא שייך "וערלתם ערלתו", אלא שזה רק כרמז שלא נאמר במפורש עץ). וזה נרמז כאן בדין ערלה שהוא בפרי העץ כרמז שהכי חשוב מביניהם זהו אילנות (כמו שפסק מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע"א למתנחלי עצמונה: 'סדר העדיפות הוא: אילנות קודמין לבתים, ובתים לזרעים' ['משנת המדינה' עמ' 28]). אולי גם נרמז כאן על ישוב א"י, כרמז שא"י הובטחה לאבות ונתנה לנו בפועל, ולכן שלוש שנים כרמז לשלושת האבות (שהובטחה להם הארץ אבל הם לא ירשו אותה, כעין ערלה שלא אוכלים את פירותיה), וכך כרמז במצוות שנרמזו כאן – הראשונה רמז לאברהם, הגעה לארץ (“כי תבאו אל הארץ") כמו אברהם שנאמר לו "לך לך" ועלה לארץ. השניה נטיעות, כעין יצחק שנאמר לו לטעת בא"י (ב"ר סד,ג [וכן רמז לכל מה שקשור במצות עשיה של ישוב הארץ – בניית בתים נטיעת עצים ושתילת זרעים, כמו שנאמר ליצחק לעשות, שנטיעה זו דוגמה שיש בזה מצוה בשל מצוות ישוב א”י]), השלישית דין ערלה שבהמשכו זהו נטע רבעי כרמז ליעקב שבהמשכו זהו בנ"י שירשו את הארץ, ולכן מתגלה בעליה לירושלים כגילוי שמיושבים בארץ (ואוכלים פירותיה בפועל כשליטים בה) (וכן כרמז שיעקב היה דמות אדם שבמרכבה [ב"ר סח,יב. יב”ע; בראשית כח,יב], ונאמר "כי האדם עץ השדה" [דברים כ,יט], לכן נרמז על יעקב בדין ערלה ששייך בעצים).