בס''ד             חג הפסח: האם ניתן לסמוך על כך שהבית כשר לפסח

פתיחה

הגמרא במסכת פסחים (ד ע''א) עוסקת בהלכות בדיקת חמץ ודנה בשאלה, האם נשים, עבדים וילדים קטנים נאמנים לבדוק חמץ. למסקנה פוסקת, שהם נאמנים לבדוק חמץ אך ורק כאשר ביטלו את החמץ לפני כן, מה שהופך את בדיקת החמץ לבדיקה מדרבנן[1], אבל אם הבדיקה מדאורייתא הם אינם נאמנים.

א. הראשונים תמהו על דברי הגמרא, שהרי ממקומות רבים בש''ס עולה שנשים נאמנות גם בדינים שתוקפם מדאורייתא, כמו דיני נידה, כשרות הבשר וכדומה, אז מדוע לבדוק חמץ הן לא נאמנות? ואכן בעקבות קושיה זו נקטו הרי''ף והרמב''ם (חמץ ומצה ב, יז) ובעקבותיהם השולחן ערוך (או''ח תלז, ד) שגמרא זו אינה להלכה, ונשים כשרות לבדוק חמץ.

ב. התוספות (ד''ה הימינהו) בגישה שונה כתבו, שלמרות שבדרך כלל אכן נשים נאמנות, בבדיקת חמץ יש דין מיוחד. כיוון שהבדיקה לוקחת זמן רב ונשים עצלניות, סמכו עליהם רק כאשר הבדיקה מדרבנן (ובדומה לכך פסק המשנה ברורה (תלז, יח)). עם זאת כפי שהעיר ערוך השולחן (שם, ז), כיוון שבזמן הזה המצב שונה, אין מניעה גם לשיטתם שנשים יבדקו. ובלשונו:

''ופשוט הוא דכל זה הוא כשביטל החמץ, דאם לו כן אין נאמנים, ומכל מקום אף כשביטל אין כדאי לסמוך לכתחילה על בדיקת נשים [מגן אברהם ס''ק ח]. והאידנא (= ובזמן הזה) נשי דידן בודקות יותר בטוב, ומחטטין אחר משהו חמץ, ורוחצין ומנקין כל המקומות ומדקדקות יותר מאנשים.''

ג. הראב''ד (ב ע''א בדה''ר) העלה אפשרות שלישית, שכאשר הגמרא כותבת שנשים אינן נאמנות בבדיקת חמץ, כוונתה שהן לא נאמנות להעיד על אחרים שבדקו כראוי (כיוון שהן פסילות לעדות וכדומה). אך כאשר הן בדקו בעצמן, וודאי שהן נאמנות, כיוון שלא יבואו להכשיל אחרים בעבירה, והם נאמנות על איסורי דאורייתא.

בעקבות העיסוק בשאלה האם נשים כשרות לבדוק חמץ, נעסוק בשאלה האם יש חובה לבדוק חמץ, או שניתן לסמוך על רוב הסיכויים שאין חמץ בבית. כמו כן בעקבות כך נעסוק בשאלה, האם חובה לבדוק לפני התפילה האם הטלית נקרעה, או שניתן לסמוך על כך שרוב הסיכויים שנשארה שלמה.

בדיקת חמץ

הגמרא במסכת פסחים (ד ע''א) דנה, האם כאשר אדם משכיר בית מחברו בערב פסח, מסתמא הבית בדוק מחמץ ולכן לא צריך לבדוק אותו, או שרוב הסיכויים שהבית לא בדוק ויש חובה לבודקו. הגמרא ממשיכה וכותבת, שהדין עוסק רק במקרה בו בעל הבית אינו נמצא ואי אפשר לברר אצלו אם הוא אכן בדק, אך אם בעל הבית נמצא חובה לברר שאכן הבית בדוק.

א. בפשטות עולה מדברי הגמרא, שבכל מקום בו אפשר לברר את המציאות, לא סומכים על הרוב, ולכן כאשר בעל הבית נמצא יש לברר האם הוא בדק חמץ, למרות שרוב האנשים בודקים את ביתם. מקרה נוסף דומה של פסיקה ההולכת בכיוון זה, מביא הר''ן (א ע''ב בדה''ר) מדברי הרי''ף (חולין ג ע''ב) בהלכות שחיטה.

הגמרא בתחילת מסכת חולין (ג ע''ב) פוסקת, שאם ראו אדם ששחט בהמה ולא יודעים אם הוא שוחט מקצועי, תולים ששחט כראוי והבהמה כשרה באכילה, מכיוון שרוב האנשים הניגשים לשחוט בהמה יודעים לשחוט. הרי''ף מעיר, שבמקרה בו השוחט עדיין נמצא בסביבה, אי אפשר לסמוך על הרוב וצריך לבדוק שהוא אכן יודע הלכות שחיטה. ובלשון הר''ן:

''נראה מדברי הרי''ף דדוקא היכא דאזיל לעלמא ולא איפשר למבדקיה (= שהוא הלך ואי אפשר לבדוק אותו), אז סמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה, אבל כל היכא דאיתיה קמן (= כל זמן שהוא נמצא בסביבה) בודקים אותו. ומצאנו כך גם בפסחים (ד ע''א) אלמא דאי איתיה קמן לא סמכינן אחזקה אלא בדקינן ליה (= הרי שאם בעל הבית בסביבה, צריך לשאול אותו אם הבית בדוק).''

ב. הריטב''א (חולין ג ע''ב ד''ה ועכשיו) חלק וטען, שלא בכל הפעמים שאפשר לברר חובה לברר, ויש מקרים בהם אפשר לסמוך על הרוב. להבנתו, החילוק בין המקרים השונים תלוי בחוזק הרוב. כאשר יש רוב חזק ומשמעותי (נניח שמונים-תשעים אחוז), אפשר לסמוך על דעת הרוב ואין צורך לבדוק, וכאשר יש רוב חלש (שישים אחוז) צריך לברר.

משום כך, הסיבה שבבדיקת חמץ צריך לשאול את בעל הבית אם הוא בדק את החמץ, היא רק בגלל שלא רוב גמור של האנשים בודקים חמץ. אבל כאשר ראו אדם שוחט בהמה, גם אם הוא עדיין נמצא בסביבה אין צורך לבדוק ששחט כראוי, מכיוון שרוב גמור מהשוחטים שוחטים כראוי (וייתכן שגם הרי''ף מודה לריטב''א, והמחלוקת ביניהם מציאותית).

בדיקת טריפות

להלכה נפסק כדעת הר''ן, שבמקום שאפשר לברר צריך לברר (שו''ע יו''ד א, א), אלא שעל שיטה זו קשה מהגמרא במסכת חולין (נא ע''א). הגמרא במסכת חולין כותבת, שאם שחטו בהמה לא צריך לבדוק אם היא טריפה וסומכים על כך שכשרה (למעט הריאות). וקשה, שהרי במקום שאפשר לברר לא סומכים על הרוב. נחלקו האחרונים ביישוב הקושיה:

א. הבית יוסף (או''ח תלז) והמגן אברהם (שם, ד) כתבו ליישב, שהחילוק בין המקרים תלוי בשאלה, האם הרוב ניצב כנגד חזקה. במקרה הראשון של בדיקת החמץ בו רוב האנשים בודקים, הרוב ניצב כנגד החזקה שבבית יש חמץ, שהרי בכל השנה אוכלים חמץ בבית, והבית מוחזק כלא כשר לפסח ולכן צריך לבודקו[2]. לעומת זאת בסוגיה של איברי הבהמה, כל עוד היא לא קיבלה מכה וכדומה בפשטות האיברים כשרים, והסבירות שיש לבהמה חור בריאה (דבר הפוסל אותה באכילה)  או פגם באחד האיברים נמוך. לכן כאשר פוסקים שמסתמא השוחט שחט כראוי, אין זה כנגד החזקה של הבהמה, שהרי כבר לפני כן היא הייתה בחזקת כשרה וניתן לסמוך על הרוב. ובלשון המגן אברהם:

''לא סומכים בבדיקת חמץ היכא דאיכא לברורי (=איפה שאפשר לברר), ולא דומה לבדיקה דלא בודקים אחר כל הטריפות וסומכים על החזקה, דהתם (= ששם) לא היה לו מעולם חזקת טרפות, אבל הכא כל השנה היה בחזקת חמץ, ואתה בא להוציאו מחזקת חמץ לא סמכינן על כך לכתחילה.''

ב. הפרי חדש (שם, ב) חלק וכתב, שבכל מקום בו הולכים הרוב צריך לברר, אפילו אם יש חזקת כשרות. הסיבה שבכל זאת לא צריך לברר את כשרות הבמה היא, שבדיקה כזאת דורשת טרחה רבה: ניקוי הדם, הפרדת האיברים, בדיקה אם הם שלמים וכו'. במקרים מעין אלה הכוללים טרחה מרובה, פטרו חז''ל מלבדוק ואפשרו לסמוך על הרוב. ובלשונו:

הקשה בבית יוסף, דכי איתיה למשכיר קמן אמאי שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה, מאי שנא מבהמה דאיתיה קמן ואפילו הכי לא בדקינן לה מכולהו טרפות... אי נמי יש לומר דכיון שבבהמה אם באנו לבודקה בכולהו טרפות מטרחינן טפי הוה ליה כאילו לא מצינן לברוריה ליה.''

ג. הב''ח (שם) העלה אפשרות נוספת, המבוססת על הגמרא במסכת בכורות (כ ע''א). הגמרא כותבת, שאם יהודי לקח בהמה מגוי ולא יודע אם היא כבר התעברה בעבר, עליו לחשוש שהבהמה לא התעברה, והוולד הראשון שנולד קדוש (פטר רחם) ושייך לכהן. מדוע פוסקים שהבהמה קדושה מספק?! הרי רוב הבהמות יולדות בשנה ראשונה, וצריך ללכת אחרי הרוב!

אחד מתירוצי הגמרא הוא, שמדובר ברוב התלוי במעשה. כלומר, רוב הבהמות (הנמצאות בשבי) לא מתעברות ממילא, והן צריכות התערבות חיצונית שתעזור להן להתעבר, ובמקרים כאלה לא הולכים אחרי הרוב, שכן אין התכנות סטטיסטית שהרוב יתרחש (ועיין רמב''ן יבמות קיט). באותה דרך מחלק הב''ח בין רוב אנשים שבודקים חמץ, לרוב בהמות כשירות:

כאשר סומכים על רוב אנשים שבודקים חמץ או שוחטים כראוי, מדובר ברוב התלוי במעשה, דהיינו אלמלא פעולת האדם התהליך לא היה מתבצע מאילו, לכן מדובר ברוב חלש יחסית, שאם ישנה אפשרות, צריך לבדוק שאכן כך קרה במציאות. לעומת זאת רוב הבהמות כשירות באופן טבעי, ועל רוב כזה אפשר לסמוך ואין צורך בבירור.

בדיקת ציצית לפני התפילה

מחלוקת האחרונים שראינו ביישוב הסתירה בין בדיקת חמץ שצריך לברר, לאיברי הבהמה שכשרים ואין צריך לברר, משפיעה גם על השאלה האם צריך לבדוק את הציציות לפני התפילה:

א. הרא''ש (כלל ב, ט) כתב, שבעיקרון לא צריך לבדוק את הציצית לפני התפילה, מכיוון שמחזיקים שכשם שאתמול הציצית הייתה כשרה, כך גם היום. בכל זאת הוסיף, שהחרד אל דבר ה' יבדוק את הציציות לפני התפילה, מחשש שמא בכל זאת נפסקה ציצית אחת, והמברך יעבור על איסור ברכה לבטלה (שהרי הציצית פסולה), וכך פסק להלכה השולחן ערוך (או''ח ח, ט).

ב. הב''ח (ח, ח) חלק על הרא''ש וסבר, שבמקרה כזה אין חזקה שהציצית כשרה, וצריך מעיקר הדין לבדוק אותה לפני ההתעטפות. הוא נימק את הפסיקה על פי שיטתו שראינו לעיל, כיוון שאת קשירת הציצית עשה אדם, אם כן היא כשרה בגלל רוב התלוי במעשה, וכאמור כאשר מדובר ברוב התלוי במעשה, יש לוודאו במקום האפשר. ובלשונו:

''הרא"ש כתב, דהחרד אל דבר ה' יבדוק הציצית קודם עטיפה שלא יברך ברכה לבטלה. משמע מלשונו, שמעיקר הדין אין צריך לבדוק, אך נראה לעניות דעתי דאין לסמוך על החזקה בציצית, דדווקא היכא דהחזקה באה מצד טבע העולם כמו בהמה בחזקת כשרות אפשר לסמוך, אבל כאן החזקה אינה ממילא, אלא תלויה במעשה האדם שתיקן הציצית.''

אמנם, כפי שהקשה המגן אברהם, דברי הב''ח לא ברורים. אם השאלה הייתה האם הציצית נעשה בכשרות, צודק הב''ח שאי אפשר לסמוך על כך שהיא כשרה כי מדובר ברוב התלוי במעשה. אבל במקרה שלנו הציצית כבר נבדקה בעבר והוכחה כוודאי ככשרה, והשאלה היא האם אנו סומכים על כך שהציצית כשרה היום בגלל שהיא הייתה כשרה אתמול, ואין קשר לרוב התלוי.

פסק המגן אברהם

למרות קושיית המגן אברהם על הב''ח למעשה פסק כמותו, וכתב שצריך לבדוק את הציציות. בטעם הדבר נימק, שכאמור בדברי הר''ן, במקום שאפשר לברר את הספק לא סומכים על החזקה: ''משום דאין סומכין על החזקה במקום דיכולים לבררו, כמו שכתוב ביורה דעה סימן א''. וכן בגלל שמדובר בחזקה גרועה, שהרי החוטים מועדים להחתך.

אמנם, גם על דברי המגן אברהם יש לתמוה כפי שהקשה מחצית השקל (שם). הרי כפי שראינו לעיל, המגן אברהם הצריך לבדוק את החמץ לפני פסח, מכיוון שחזקה שיש בבית חמץ, ופטר מלבדוק את איברי הבהמה מכיוון שהבהמה בחזקת כשרות. הציצית כמו הבהמה בחזקת כשרות, שהרי אתמול היא הייתה כשרה, אז מדוע המגן אברהם פסק שצריך לבדוק מעיקר הדין את הציצית?!

מחצית השקל תירץ, שיש לחלק בין מקרה שסומכים על רוב, למקרה שסומכים על חזקה. כאשר סומכים על רוב (רוב בודקים/רוב שוחטים), אז אם הרוב לא פועל כנגד חזקה (למשל שחזקת הבהמות להיות כשרות) לא צריך לבדוק גם אם אפשר. לעומת זאת, כאשר אנו סומכים על חזקה (חזקה שהציצית כשרה), אז גם אם אין חזקה שפועלת כנגד חזקת הכשרות, עדיין צריך לברר במידה ואפשר.

חג שמח! סיימת לקרוא? קח לקרוא בשולחן החג או בבקשה תעביר הלאה כדי שעוד אנשים ייקראו[3]...