'אַרְבַּע כִּתּוֹת נֶעֱשׂוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם: אַחַת אוֹמֶרֶת לִפֹּל אֶל הַיָּם, וְאַחַת אוֹמֶרֶת לָשׁוּב לְמִצְרַיִם, וְאַחַת אוֹמֶרֶת לַעֲשׁוֹת מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן, וְאַחַת אוֹמֶרֶת נִצְוַח כְּנֶגְדָּן. זֹאת שֶׁאָמְרָה לִפֹּל אֶל הַיָּם, נֶאֱמַר לָהֶם: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'"; זוֹ שֶׁאָמְרָה "נָשׁוּב לְמִצְרַיִם", נֶאֱמַר לָהֶם: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם"; זוֹ שֶׁאָמְרָה "נַעֲשֶׂה מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן", נֶאֱמַר לָהֶם: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם"; זוֹ שֶׁאָמְרָה "נִצְוַח כְּנֶגְדָּן", נֶאֱמַר לָהֶם: "וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן"' (מכילתא; מסכתא דויהי פרשה ב [שמות יד,יג]). בדומה מובא ביר' (תענית ב,ה), ושם הסביר קרבן העדה: 'א' אומרת נפול לים – הן הצדיקים גמורים כי אמרו אין מעצור לה' להושיע בים או ביבשה. נחזור למצרים – הן הרשעים גמורים. נעשה עמהן מלחמה – בינונים, ואמרו שצריכין התעוררת מלמטה בפועל כי אינן ראויין לנס גדול. נצווח כנגדן – גם אלו בינונים, אלא שאמרו שדי בתפלה והוה התעוררות במחשבה ובדיבור'. לפי זה מה שאמרו הכת הרביעית היתה שיתפללו לה', יצווחו לה'; אמנם לכאורה האמירה 'נצוח כנגדן' משמע מול המצרים, אולם בכ"ז כך פירש כיון שאחרת מה המשמעות של לצווח מול המצרים? אמנם בתרגום יב"ע (בפס') נאמר: 'וחדא אמרא: נלבלבה לקובליהון ונערבבה יתהון' ('ואחת אמרה: נצווח לנגדם ונערבב אותם'), כך שמשמע כפשוטו שיצעקו מול המצרים כדי שזה יפחיד את המצרים (בפרט אחרי שהיו מכות מצרים אז אולי יש בלב מצרים חשש מהמפגש עם ישראל, ולכן חשבו שאולי אם יצווחו זה ירתיע אותם). אמנם אפשר שהפשט הוא לצווח לה' כנגדם, ובכך יגרם שה' יעצרם שיקבלו פחד; שנראה שצווחה זה כוללת תפילה כיון שנאמר במפורש שבנ"י צעקו לה': "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'” (שמות יד,י), כך שקשה שלא לומר היו כאלו שיעצו כך. אמנם אין זו הוכחה כי אפשר שצעקו לה' ובנוסף התייעצו ביניהם מה לעשות שזהו ארבעת הכתות, שזה חוץ ממה שצעקו לה'. בפשטות ארבעת הכתות מייצגות את האפשרויות שעמדו בפניהם, ולכן התחלקו ע"פ האפשרויות (והתורה רמזה לדעותיהם). אולי אפשר שארבעת הכתות מרמזות כנגד ארבעת לשונות הגאולה, שכל כת חשבה שיש להתחזק באחת הלשונות כדי ליגאל. שארבעת הלשונות הם כנגד ארבעת חלקי הגאולה, שהם: "והוצאתי" – התחלת המכות (שאז פסק השעבוד הקשה של אי מתן תבן), "והצלתי" – מכת בכורות ויציאת מצרים (שאז פסק שעבוד מצרים), “וגאלתי" – קריעת ים סוף, "ולקחתי" – מתן תורה (מלבי"ם; שמות ו,ו-ז). שכך כת אחת אמרה שיחזרו למצרים כמו "והוצאתי" שהיו עדיין במצרים, כת שניה אמרה שיעשו מלחמה כמו "והצלתי" שה' הרג במצרים (וכן סמוך לזה היתה מלחמה במצרים בין בכורי מצרים להוריהם בשל הידיעה שהולכת להיות מכת בכורות [מדרש תהלים; תהלים קלו,י]), כת שלישית אמרה ליכנס לים כנגד "וגאלתי" שזהו קריעת ים סוף, וכת רביעית אמרה שיצעקו לה' כנגד "ולקחתי" כעין כנגד מתן תורה שבו מתגלה הקשר הישיר שלנו לה', כעין תפילה (ובפרט שתפילות תיקנו כנגד תמידים [ברכות כו,ב], ואת התמידים היו מקריבים במקדש, והמשכן הוא כהמשך למתן תורה בסיני, ולכן יש כעין רמז במתן תורה לתפילות). אולי לפי הפשט שהכוונה לצווח כנגד המצרים זה מתגלה כנגד מתן תורה שהתגלה בזה גילוי של פה – לימוד תורה, וגילוי של ביטול כח אויבנו: 'לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה): "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"' (ע"ז ה,א); שכך כנגד זה רצו לצעוק בפה מול המצרים למנוע את היזקם. אולי גם ארבעת לשונות הגאולה מתפרשים: '"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – יבטיחם שיוציא אותם מארצם ולא יסבלו עוד כובד משאם. "והצלתי אתכם מעבודתם" – שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד. "וגאלתי אתכם" – כי יעשה בהם שפטים עד שיאמרו המצרים: הנה לך ישראל בפדיון נפשנו, כי טעם גאולה כענין מכר; וטעם "בזרוע נטויה" שתהיה ידו נטויה עליהם עד שיוציאם. "ולקחתי אתכם לי לעם" - בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה, כי שם נאמר (להלן יט ה) "והייתם לי סגולה"' (רמב"ן; שמות ו,ו). שכנגד "והוצאתי" אמרו שיחזרו למצרים וה' יוציאם שוב, כנגד "והצלתי" זהו לצאת למלחמה שלא ישלטו עליהם כלל אף לא למס עובד, כנגד "וגאלתי" זהו ליכנס למים והמצרים ירדפו אחריהם ויטבעו (ע"י שיקרע הים והם יעברו בתוכו והמצרים יטבעו במים שיחזרו עליהם, או שיכנסו במים [בלי קריעת המים, כי עדיין לא נאמר להם שהים יקרע] והמצרים יכנסו אחריהם למים ויסחפו ויטבעו) כעין היפך ממה שאמרו שהם פדיון נפשם שעכשיו כיון שרדפו זה מתבטל והם ינזקו ויטבעו, וכנגד "ולקחתי" זהו שיצווחו כמו שאמרנו קודם. אולי אפשר שאותם ארבע כתות הם כנגד ארבעה בנים שבתורה (שנאמרו בהקשר לפסח), שכך יש סוגי אנשים בישראל (שלכן הם נאמרו כסוגי בנים): כנגד החכם נאמר שיעשו מלחמה שזהו המצווה בתורה כשהאויב רודף אחר ישראל, כנגד הרשע זהו שאמרו שיחזרו חזרה למצרים, כנגד התם זהו שיכנסו למים שאין בזה היגיון רציונלי אלא עשיה בתמימות שיכנסו למים ושה' יצילם (אז עוד לא נאמר להם ליכנס למים וינצלו, כך שזה לא נעשה כעשיית מצוה [כחכם] אלא כעשיה תמימה, שזהו קרוב ל'טיפש', כמו שמובא ביר' [יר' פסחים י,ד] 'טיפש' במקום 'תם', שנעשה בתמימות עד שקרוב לטיפשות, שהרי יטבעו בים), כנגד שאינו יודע לשאול זהו לצעוק לה' שלא יודע מה אמור לעשות ולכן לא אומר יעוץ לעשיה מעשית שלו אלא רק צועק לה' שהוא יפעל (או לצעוק מול המצרים שזה לא יעזור אלא שהוא לא יודע מה לעשות). אולי אפשר שהכתות פעלו ע"פ המקום בו נמצאו, שראו בזה כרמז מה' מה עליהם לעשות, שהרי ה' אמר ללכת לשם: “דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים" (שמות יד,ב). הכת שאמרה לחזור למצרים זה בשל המיקום של "לפני פי החירת": '"לפני פי החירות" – שכן היה מנהג במצרים כל עבד שבורח מאדוניו כיון שהיה מגיע לחירות היה נעשה בן חורין' (לקח טוב), שלכן אמרו שיחזרו למצרים וידרשו שישוחררו ע"פ המנהג המצרי שמי שהגיע לשם יוצא לחירות. הכת שאמרה להילחם כנגד המיקום "מגדל" שזהו מקום של גדולה: '"בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם" – שָׁם הָיְתָה גְּדֻלָּתָן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים, שָׁם הָיְתָה תִפְאַרְתָּם, שָׁם הָיְתָה מַיוּמָס שֶׁלָּהֵם, שָׁם כָּנַס יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה״ (בראשית מז,יד)' (מכילתא). ממילא אם המקום הזה היה כ"ך חשוב ודאי שגם היה נשמר היטב משודדים וכדו', ולכן רומז על כח הגנתי (וגם 'מגדל' כרמז למגדל שהוא מקום מבוצר), לכן ראו בזה רמז להשתמש בכח להגן על עצמם. הכת שאמרה להיכנס למים זה בשל "הים". והכת שאמרה להתפלל לה' זה כנגד "בעל צפן" שהיה אליל מצרים, ולכן ראו בזה רמז שצריכים לפנות לה' אלוקי ישראל; ולפשט שזהו לצווח כנגד המצרים זה כעין היפך ממה שהמצרים חשבו שכיון שהע"ז הזו לא נפגעה סימן שהיא חזקה: '"לפני בעל צפון" – הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותם, שיאמרו קשה יראתם' וכו' (רש"י), לכן כנגד זה רצו לצווח כנגד המצרים כדי להפחידם, שאז כשיתחיל אצלם קצת פחד מהרעש זה יעלה בהם רגש פחד, וכך יזכרו מה קרה להם ולאלוהיהם ויפול עליהם פחד ולא יסמכו שהאליל הזה שלהם יציל אותם. אולי אפשר שזה כרמז שיציאת מצרים היא הבסיס לכל הגאולות (שלכן בארבע כוסות זה גם כנגד ארבעת הגלויות: 'רבי לוי אמר: כנגד ארבעה מלכיות' [יר' פסחים י,א]), ולכן התגלה כאן כנגד ארבעת הגלויות: כנגד בבל שהגלתה את ישראל ממקומם זהו לחזור למצרים, כנגד פרס ומדי שרצה המן להשמיד את ישראל ונלחמנו בו זהו להילחם במצרים, כנגד יון שרצו להרחיקנו מהקב"ה זהו לצעוק לה', וכנגד אדום שהיא גלות קשה וארוכה זהו הירידה למים שהסתכנו בטביעה (כגלות קשה), והים גדול ועמוק (כגלות ארוכה) ואף מרמז כתהום שאדום משולה לו: '"עַל פְּנֵי תְהוֹם" זה גלות ממלכת הרשעה, שאין להם חקר כמו התהום; מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן' (ב”ר ב,ד). אולי גם היה גילוי כנגד שורש הגאולה ממצרים, שפעלו כעין לעורר את עניין יציאתם ממצרים, שהחל בצעקת ישראל וזכירת האבות: “וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד). כנגד נאקתם שצעקו לה' ("ויזעקו" [שם,כג]) זהו לצווח לה', כנגד אברהם זהו להילחם כמו שאברהם נילחם בארבעת המלכים, כנגד יצחק זהו להיכנס למים (ויטבעו שם רובם) כמו שיצחק עלה בעקידה להישחט כדבר ה', כנגד יעקב זהו לחזור למצרים כמו שיעקב ירד למצרים. אולי גם התגלה בים כנגד העקידה שהיא השורש לקריעת ים סוף: 'רַבִּי בַּנָּאָה אוֹמֵר: בִּזְכוּת מִצְוָה שֶׁעָשָׂה אֲבִיהֶם אַבְרָהָם אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה", וּכְתִיב: "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם"' (מכילתא מסכתא ד"ויהי", ג [שמות יד,טו]). והנה בדרך לעקידה הלכו ארבעה: אברהם, יצחק, ישמעאל ואליעזר (רש"י; בראשית כב,ג), ולכן כך התגלה בכתות האנשים על הים, כרמז שהקריעה קשורה לעקידה: כנגד אברהם זהו הכניסה למים, שאז הים נבקעו בזכות אברהם שבקע עצים לעקידה. כנגד יצחק זהו לצווח לה' שיצילם, כעין שבעקידה יצחק ניצל ע"י שהקב"ה אמר שלא לשחטו. כנגד אליעזר זהו יציאה למלחמה, כמו שהתגלה באליעזר שיצא להילחם בארבעת המלכים ('"שמנה עשר ושלש מאות", אמר רב אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם. איכא דאמרי: אליעזר הוא, דחושבניה הכי הוי' [נדרים לב,א]). כנגד ישמעאל זהו החזרה למצרים, כמו שישמעאל נולד מהגר המצרית (בראשית טז,א).