בס''ד  פרשת קדושים :האם מותר לעמוד בצפירה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (כ, כג), שיש איסור ללכת בחקות הגויים, והגויים שעשו מעשים אלו קץ בהם הקב''ה: ''וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם''. במדרש (תורת כהנים) אותו הביא רש''י על הפרשה (שם) מבואר, שהפירוש של הלשון 'אקוץ', הכוונה היא כמו אדם שמואס במאכלו וקץ בו.

בביאור החידוש שבמדרש ביאר התורה תמימה (שם), שהמילה 'לקוץ' יכולה להתפרש בשני מובנים. מובן ראשון, דבר הגורם לרצון למות מחמת הטורח והמעמסה הגופנית או הנפשית שיש בו, וכפי שנאמר בשרה 'קצתי בחיי'. מובן שני, למאוס בדבר ולגנות אותו. בא המדרש להורות, שהמילה 'לקוץ' בהקשר זה שייכת למובן השני, מאיסת הדבר. ובלשונו:

''ואקוץ בם - כאדם שהוא קץ במזונו: כוונת העניין, דלשון אקוץ אפשר לפרש בשני אופנים, שקץ נפשו וחייו מפני הדבר, כמו ויקוצו מפני בני ישראל, קצתי בחיי, וגם אפשר לפרש שממאס ומגנה אותו הדבר המגונה, ולכן מפרש שהפירוש ואקוץ כאן כפירוש השני, מדכתיב בם ולא מפניהם, וגם הפירוש הראשון לא שייך בהקב"ה.''

בעקבות התורה המצווה להתרחק מחוקות הגויים, נעסוק השבוע בשאלה מה נכלל באיסור זה. ראשית נראה את מחלוקת הראשונים בעניין, שהתעוררה בעקבות סתירה בגמרא. לאחר מכן נראה את הדיון, האם מותר לעמוד בצפירה ולקשט את בית הכנסת בשבועות בפרחים. ולסיום, אלו דברים נאסרו לכל השיטות.

הליכה בחוקות הגויים

אלו דברים נאסרו מחמת חוקות הגויים? בעניין זה יש סתירה בין הגמרא במסכת סנהדרין לגמרא במסכת עבודה זרה:

א. מצד אחד: הגמרא במסכת סנהדרין (נב ע''ב) מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, כיצד היו הורגים את הנידונים למוות. לדעת חכמים, עושים כדרך שהמלכות עושה, דהיינו לוקחים חרב ומתיזים לנידון למוות את הראש. לדעת רבי יהודה לעומת זאת, היו מניחים את ראש הנידון על משטח כלשהו, ומכים בצווארו עם קופיץ (סכין המיועדת לשבירת עצמות).

הגמרא אומרת שרבי יהודה מודע לכך שדרכו להרג היא אכזרית, אלא שהוא סבר שהעובדה שהגויים הורגים בחרב, הופכת הריגה בדרך זו להליכה בחוקות הגויים. חכמים לעומתו טוענים, שמכיוון שהתורה ציוותה על מוות באמצעות חרב (בעיר הנידחת), לא מהגויים נלמדת דרך הריגה זו, ואין בעשייתה איסור הליכה בחוקות הגויים. ובלשון הגמרא:

''מצוות הנהרגין - היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר: מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו. אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו! ורבנן: כיון דכתיב סייף באורייתא, לא מינייהו קא גמרינן (לא מהם למדנו את זה).''

ב. מצד שני הגמרא במסכת עבודה זרה (יא ע''א) כותבת בשם חכמים, שביום בו הגויים שורפים את גופת השליט שלהם, אסור לסחור איתם. הסיבה לאיסור זה, שיום שריפת השליט הפך להיות אחד מחגיהם, והסוחר איתם ביום זה גורם לכך שילכו לאחר מכן להודות לאלוהיהם על העסקה הטובה, וכפי שראינו בעבר (כי תבוא שנה א'), אסור לגרום להזכרת שם אלהים אחרים.

במענה לקושייה כיצד שורפים כיצד היהודים שורפים את בגדי ומיטת המלך שנפטר, אם שריפת הגופה מהווה פולחן עונה הגמרא, שלא השריפה היא מעשה הפולחן, אלא המוות של אותו אדם חשוב, ושריפת בגדיו באה רק כבדרך אגב. ממילא, גם ליהודים מותר לשרוף את בגדי המלך, ואין בכך איסור של הליכה בחוקות גויים. ובלשונה:

''והא תניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי; ואי חוקה היא, אנן היכי שרפינן? והכתיב: ובחוקותיהם לא תלכו! אלא, דכולי עלמא שריפה לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא, גופא: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי, שנאמר: בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים וגו'; וכשם ששורפין על המלכים, כך שורפין על הנשיאים.''

מקשים התוספות (ד''ה ואי), מדוע הגמרא צריכה לדחוק שהחג הוא בגלל מיתתו של האיש החשוב, ולא בגלל השריפה?! והרי בספר ירמיהו (לד, ה) מסופר שירמיהו אמר לצדקיהו מלך יהודה שהוא יזכה למות בשלום, וישרפו את בגדיו ומיטתו כפי שעשו לאבותיו. אם כן, הגמרא בעבודה זרה הייתה יכולה לתרץ כמו הגמרא בסנהדרין, שכשם שיש פסוק בתורה המתיר הריגה באמצעות חרב, יש פסוק המתיר שריפת בגדי מלכים, ואין צורך להידחק לתירוצים אחרים.

יישוב הסתירה   

נחלקו הראשונים ביישוב הסתירה:

א. ר''י (תוספות שם) כתב, שיש לחלק בין שני סוגי מנהג שנהגו הגויים, מנהג לשם עבודה זרה, ומנהג סתם שנהגו הגויים:

מנהג שנהוג לשם עבודה זרה, גם אם המנהג מופיע בתורה אסור לבצע אותו. לכן הגמרא בעבודה זרה תירצה שמותר לשרוף את בגדי המלכים מחמת כך שלא מדובר בחוק לעבודה זרה, ולא תירצה בפשיטות שיש פסוק בתורה המתיר שריפה זו. לעומת זאת, כאשר מדובר במנהג של גויים שאין לו קשר לעבודה זרה, כדי שיהיה מותר לחקות אותו צריך שיהיה כתוב בפירוש בתורה. לכן הגמרא בסנהדרין כותבת שלדעת חכמים מותר להרוג בסייף, כיוון שמיתה זו היא אחת מארבע מיתות בית דין.

ב. הר''ן (עבודה ז ע''ב שורפין) והמהרי''ק (שורש פח) סברו כמו ר''י שיש לחלק בין שני סוגים מנהגים, אך חילקו בין מנהג עם היגיון למנהג ללא היגיון. כאשר מדובר במנהגי הגויים שאין בהם טעם והיגיון כלל, הם אסורים מחשש שהמקור של המנהגים הוא בעבודה זרה. אמנם, אם המנהג הוזכר בפירוש בתורה, נמצא שיש לו היתר. לכן מותר להרוג באמצעות סייף נידונים למוות, כיוון שיש פסוק המתיר מעשה זה.

סוג שונה של מנהגים, הם מנהגים שיש בהם הגיון ויודעים שהם לא קשורים לעבודה זרה, וכמו שריפת בגדי מלכים. סוג מנהגים אלו לא צריכים פסוק מיוחד להתיר (שהרי יש בהם היגיון והם לא נחשבים חוק הגויים), ולכן הגמרא במסכת עבודה זרה כותבת שפולחן הגויים הוא סביב מות המלך, ואז ממילא שריפת הבגדים מותרת, שכן היא לא עבודה זרה ויש בה היגיון.

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. הרמ''א (יו''ד קעח, א) ובעקבותיו רוב מוחלט של האחרונים (ובניהם הכתב סופר (יו''ד קעה), המהרש''ם (דעת תורה קעז) והרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ג, ט)) פסקו להלכה כדעת הר''ן, שכאשר מדובר במנהגי עבודה זרה צריך פסוק מיוחד להתירו, וכאשר מדובר במנהג שיש בו טעם ולא עושים אותו לעבודה זרה, מותר לעשותו גם ללא פסוק שמתיר אותו.

בעקבות כך פסק הרמ''א, שמותר לרופאים ללבוש חלוק מיוחד לזיהוי למרות שגויים הגו את הרעיון, מכיוון שיש הגיון בכך שהחולים יידעו מי רופא. כמו כן, לדעת הרמ''א מותר לעמוד בצפירה ביום הזיכרון, כי אמנם ייתכן שלכתחילה עם ישראל לא היה הוגה רעיון זה, אבל מכיוון שאחרי שתיקנו יש בכך הגיון (לדוגמא הזדהות עם המשפחות והנופלים והוקרת טובה) - הדבר מותר. ובלשונו:

''ויהא מובדל מהגויים במלבושיו ובשאר מעשיו. וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר, דאיכא  למיחש ביה (= שיש לחשוש בו) משום דרכי האמורי, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא, מותר ללובשו.''

ב. הגר''א (שם, ז) בעקבות קושיות על דברי הר''ן והרמ''א, חלק על דברי שאר האחרונים ופסק להלכה דעת ר''י, שכאשר מדובר במנהג המיוחד לעבודה זרה, גם אם יש פסוק מפורש המתיר מנהג זה אסור לעשותו. וכאשר מדובר במנהג שיש בו טעם ואינו מיוחד לעבודה זרה, צריך פסוק בתורה כדי שיהיה מותר לנהוג בו.

לכאורה פסיקה זו לא מסתברת, שהרי רוב מוחלט של ההמצאות בהם משתמשים בחיי היום יום המציאו הגויים, ולא מסתבר שלשיטתו יהיה אסור לדוגמא ללבוש חליפה או בגדי רופאים עד שיימצאו פסוק מפורש בתורה המתיר מעשה זה! ואכן כפי שכותב הגר''א, יש לחלק בין שני סוגי מנהגים שנהגו הגויים:

כאשר מדובר במנהג מובן, שסביר להניח שעם ישראל היה נוהג גם ללא הגויים אין צורך בפסוק, שכן מנהג זה אינו נחשב חוק הגויים. לעומת זאת, אם מדובר במנהג שעם ישראל לא היה נוהג בסתמא, כמו עמידה בצפירה, גם אם בדיעבד יש במנהג הגיון, כדי שיהיה מותר לעשות אותו צריך למצוא פסוק בתורה המתיר מעשה זה.

השלכות הלכתיות

מעבר לעמידה בצפירה, למחלוקת זו יש מספר השלכות הלכתיות נוספות:

א. שטיחת עשבים בבית כנסת: הרמ''א פסק (או''ח תצד, ג), שנהגו לשטוח עשבים בבית הכנסת בשבועות, ובטעם הדבר נאמרו מספר אפשריות. מפני שהר סיני היה מלא ירק במעמד קבלת התורה (לבוש), או בגלל שבחג השבועות נידונים על פירות האילן, לכן כדי לרמוז לדבר זה לוקחים ענפים ומעטרים בהם את בית הכנסת (מגן אברהם) ועוד.

בניגוד לדעת הרמ''א, החיי אדם (איסור והיתר כלל פט, ט) הביא בשם הגר''א, שאסור לשים עשבים בבית כנסת. בטעם הדבר נימק, שמכיוון המנהג התחיל בגויים והיהודים למדו אותו מהם, למרות שכפי שראינו יש בו הגיון, עדיין הוא נאסר, כי לולא הגוים עם ישראל לא היה מתחיל במנהג זה (ויש צורך בפסוק מיוחד כדי להתירו). ובלשונו:

''אבל מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל ושטות אם כתיב בתורה מותר ואם לא כתיב אף זה אסור ומטעם זה אסר הגר"א להעמיד אילנות בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן נהגו בחג שלהם (עבודה זרה דף י"א עמוד א' בתוספות שם ד"ה ואי חוקה). ועתה בזמן הזה על פי דינא דמלכותא לובשים בגדי המדינה, ודינא דמלכותא דינא.''

ב. הליכה לאצטדיון כדורגל: לדעת הרמ''א, מכיוון שאחרי שהגויים המציאו את הכדורגל ואת האצטדיונים יש בכך הגיון, מותר ללכת למשחקים (בלי להיכנס לשאלה של האם יש בכך ביטול תורה, ליצנות וכו'), וכפי שפסק הרב משה פיינשטיין (אג''מ יו''ד ד, יא). לדעת הגר''א לעומת זאת, מכיוון שלולא הגויים עם ישראל לא היה ממציא את האצטדיונים, יש איסור דאורייתא ללכת לאצטדיון כדורגל.

מה דין נגינה בעוגב? המלמד להועיל (א, טז) והרב עוזיאל (ח, טז) נקטו, שיש איסור להשתמש בעוגב בבית כנסת בזמן התפילה גם לדעת הרמ''א. כי גם אם מדובר במנהג שיש לו הגיון (הנעמת התפילה וכדומה), מכיוון ששורשו של המנהג הוא בעבודה זרה ממש (= הכנסיות), לדעת הרמ''א בשביל להתיר אותו צריך פסוק מפורש (ולדעת הגר''א כאמור בדברי ר''י אין לו היתר).

כך נהגו

נקודה נוספת משמעותית בהליכה בחוקות הגויים (הדומה בנקודה זו גם לאיסור 'לא ילבש'), היא התבססות מנהג הגויים בעם ישראל. ייתכן שישנם מקרים רבים, שהנוהגים בהם בהתחלה אכן עוברים על איסור הליכה בחוקות הגויים. אלא, שלאחר שהיו מספיק חוטאים, המנהג התבסס בעם ישראל ומצאו לו טעם, ממילא הבאים אחריהם כבר לא עוברים על האיסור.

דוגמא לכך ראינו במקום אחר (שמות שנה ה'), כאשר דנו במחלוקת האחרונים האם מותר ללבוש שטריימל ומגבעת, לבושים שהגיעו מגזירות הגויים או ממנהגי לבושם. הצמח צדק, האדמו''ר השלישי של חב''ד סבר (שו''ת יו''ד צ), שמחמת העובדה שיהודים רבים כבר שינו את לבושם ללבוש הגויים, ממילא הבאים אחריהם אינם הולכים בחוקות הגויים.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[1]...