'כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו' (אבות ה,יז). 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים – כלומר שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדין, כמחלוקת הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל; אבל קורח ועדתו אבדו. ואני שמעתי, פירוש סופה, תכליתה המבוקש מענינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך' (ברטנורא). ראה 'אבות לבנים' על משנה זו, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. למה המשנה הביאה דוגמה דווקא ממחלוקת הלל ושמאי הרי יכלו לתת הרבה דוגמאות של חכמים שחלקו? בפשטות אפשר שהביאו דווקא אותם כיון שהיו להם תלמידים שחלקו אחריהם ונקראו על שמם – בית הלל ובית שמאי, ולכן זה בולט כהשוואה מול קרח ועדתו, שלקרח ודתן ואבירם היו גם את המשפחות ואלו שהלכו בעקבותם, כעין מקביל להלל ושמאי שהיו להם בתים הלכו בעקבותיהם ונקראו על שמם; או שעדת קרח מודגשת כעדה ולכן משווים לבית הלל ובית שמאי שהם כעין עדה. ע"פ הפירוש שהברטנורא שמע אפשר שבכוונה נאמר על הלל ושמאי כיון שאצלם נאמר במפורש בסוף כמי ההלכה, שהתגלה האמת להלכה; לעומת אחרים שחלקו ונשארו בדעותיהם, שאמנם יש לנו כללי פסיקת הלכה כמי ללכת, אבל אין זה כמו הגילוי החזק של הכרעת ההלכה כבית הלל ששמעו בבת קול, כגילוי משמים; ובפרט שזהו כעין היפך מקרח ועדתו שנענשו משמים. אולי בכוונה נאמר הלל ושמאי כיון שגם אצלם היו פעמים שהתגלה מחלוקת קשה בתוצאות איומות, שרצחו אחד את השני: 'תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה, והיו הורגין בתלמידי ב"ה. תני: ששה מהן עלו, והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים' (יר' שבת א,ד). לכן באה המשנה להדגיש שמחלוקם לשם שמים, שלא תחשוב שזה מוכיח שיש במחלוקתם קצת שלא לשם שמים שלכן הגיעו לידי רצח (שזהו כעין שפירש הברטנורא שבמחלוקת שלא לשם שמים אין סופה להתקיים הכוונה שיאבדו, וכאן הרי מתו מב”ה, ולכן היה אפשר לחשוב שזה מוכיח שאין מחלוקתם לשם שמים). או שבאה המשנה לברר שלא תחשוב שמה שהועבר במסורת הכוונה שהרגו ממש, לכן מדגישה המשנה שזהו מחלוקת לשם שמים ולכן לא יכול להיות שבאו לידי הריגה ממש; וזהו כפירוש הקרבן העדה: 'והיו הורגין בתלמידי הלל. אילו היו רוצין לעלו'; אבל ח"ו לא הרגו אותן נ"ל'. אולי ההשוואה באה לרמז על דברים שמתגלים במחלוקתם ובהכרעה ביניהם: 'א"ר אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה. הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, והלכה כב"ה. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש; ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן' (עירובין יג,ב). שלכן המשנה הביאה את מחלוקתם, כרמז שנפסק כב"ה, כדי לרמז לאיך ראוי להתנהג במחלוקת לשם שמים בצורה הכי ראויה, שזה ע"י גילוי ענווה במחלוקת, כמו שעשו ב"ה בענוותנותם שלכן זכו שיוכרע להלכה כמותם. כמו"כ על מחלוקתם יצאה בת קול שגם דברי ב"ש דברי אלקים חיים, כך שמוכח מעל כל ספק שזו היתה מחלוקת לשם שמים. אולי אפשר גם שנרמז כאן שעינו הרעה של קרח על מנהיגות משה חלה על כל שליחותו, אפילו על תחילת שליחותו למצרים, שזה היה כשלוש שנים קודם למחלוקתם. שקרח התקנא בנשיאות אליצפן כך שזה היה קרוב לתחילת המסעות (בחודש אייר בשנה השנית ליציאת מצרים) שאז נאמר על אליצפן שהוא הנשיא של בני קהת (במדבר ג,ל), וקרח חלק בפועל לאחר המרגלים, שהרי דתן ואבירם אומרים שלא הכניסם לארץ (במדבר טז,יד), כך שזה היה קצת אחרי ט' באב בשנה השניה ליציאת מצרים (שאז חזרו המרגלים [ולא הרבה אחרי כיון שקינא אז חלק מיד כשיכל, ולכן מן הסתם חלק כמה שיותר מוקדם מיד לאחר המרגלים]), ומשה הגיע לראשונה למצרים ששה חודשים לפני תחילת המכות (שמו"ר ה, יט-כ), ועשרת המכות היו במשך שנה (משנה; עדויות ב,י); כך שחצי שנה ועוד שנה (עד יציאת מצרים בניסן), ועוד שנה וכמה חודשים (עד סביבות אב בשנה השניה, שזה כשנה וארבעה חודשים) יוצא כמעט שלוש שנים. וזה כעין מקביל מול מחלוקת בית הלל ושמאי שחלקו במשך שלוש שנים. אולי המשנה מעמידה מול מחלוקת הלל ושמאי כיון שהלל ושמאי היו זוג מהזוגות, שזהו נשיא ואב"ד, שהלל היה הנשיא ושמאי היה אב"ד (משנה; חגיגה ב,ב). לכן העמידה המשנה אותם מול מחלוקת קרח, כיון שקרח רצה את ההנהגה (בעקבות שקינא בנשיאות אליצפן), וזהו כעין נשיא (כהלל); והאחרים (וקורח) רצו לקחת לעצמם את הכהונה מאהרן, ואחד מתפקידי הכהונה זה ללמד את ישראל תורה (כחלק משבט לוי, רק שבכהנים יש חשיבות גדולה יותר לזה: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" [מלאכי ב,ז]), ולכן אהרן היה כעין אב”ד; כמו"כ אותם מאתים חמישים איש שחלקו יחד עם קרח היו: 'חמישים ומאתים איש ראשי סנהדראות' (תנחומא "קרח" סימן ב), לכן זה כעין מקביל לגילוי של אב”ד של שמאי. אולי גם ראשי החולקים נגד משה היו קרח דתן ואבירם (וגם און בן פלת אלא שהוא חזר בו): “ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" (במדבר טז,א), כך שהם היו שלושה ראשים במחלוקת קרח ועדתו, לכן כעין דימו זאת למחלוקת הלל ושמאי שחלקו ביניהם רק על שלושה דברים: 'אמר רב הונא: בג' מקומות נחלקו שמאי והלל' וכו' (שבת טו,א), כעין רמז שלוש מחלוקות כנגד שלושה שהעמידו מחלוקת (כעין שלוש גילויי מחלוקת, שכך זהו גם שלוש מחלוקות שהם גילויי מחלוקת). (אולי כרמז שחלקו על חלה, ועל מים שואבים שפוסלים במקוה, ונידה [שם]. שזה כעין רמז שדתן ואבירם טענו בטענתם נגד משה על שהוציאם ממצרים ולא הכניסם לארץ: “המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" [במדבר טז, יג-יד]. לכן מתגלה במחלוקת הלל ושמאי על חלה כרמז שלא הכניסם לארץ, "ותתן לנו נחלת שדה", שם היו מגדלים תבואה ולבסוף מפרישים חלה. ומים שאובים במקוה כנגד שהוציאם ממצרים שם היו צריכים לשאוב מים: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" [דברים יא,י], '"והשקית ברגלך" - ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגליך ולהשקותה, וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול; והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה' וכו' [רש"י]. לכן זה מתגלה שחלקו הלל ושמאי במים שאובים שפוסלים במקוה. ודם נידה שאז צריך להתרחק מאשתו מרמז על קרח שהיה צריך להתרחק מאשתו שהסיתה אותו לחלוק על משה ואהרן [סנהדרין קי,א]).