"וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל. ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני" וגו' (במדבר כה,י-יד). על העניין שה' נותן לפנחס ברית שלום וכהונה נאמרו במפרשים כמה הסברים (ראה 'בארץ לא זרועה', 'קנאותו של פנחס', למרן גדול הדור הרה”ג חים דרוקמן זצוק”ל זיע"א): '"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" - (סנהדרין פב ב; סוטה מג א) לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א, והרג נשיא שבט מישראל! לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. "בקנאו את קנאתי" - בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף; כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר; אנפרימנ"ט בלע"ז. "את בריתי שלום" - (סנהדרין שם) שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו … "ושם איש ישראל" וגו' - במקום שיחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי. "נשיא בית אב לשמעני" - לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. ד"א: להודיע שבחו של פינחס, שאע"פ שזה היה נשיא לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה' (רש”י). '"את בריתי שלום". בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב״ה ברכו במדת השלום – שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום, ולא יהא זה הענין לפוקת לב. "והיתה לו" וגו׳. בשכר שהגין על ישראל (מהמגיפה) ניתנה לו ״ברית כהונת עולם״ לכפר על בני ישראל לדור דור. ופירוש ״כהונת עולם״ – כהונה גדולה' וכו' (הנצי"ב). '"הנני נותן לו את בריתי" – לפי הפשט, הבטיח שלא יפחד מאחי זמרי וקרוביו אף כי הוא נשיא וגדול בישראל והיה לו רבי׳ שינקמו נקמתו. ושכרו יהי׳ שיהי׳ לו ולזרעו ברית כהונ׳ עול׳' (טור). '"לכן אמור" – מבטיח לו בשכרו שני דברים אחד לו אני נותן לו את בריתי שלום – והב׳ לו ולזרעו ברית הכהונה; ופי׳ הרי״א מפני שעמדו נגדו שבט שמעון וגואלי דם זמרי, הבטיח לו שלום, ומפני שאמרו שכהן שהרג את הנפש נפסל מעבודה הבטיח לו הכהונה, והאמת שברית שלום הלז מפורש במק״א (מלאכי א׳) בריתי היתה אתו החיים והשלום, כי פינחס האריך ימים מאד שנמצא בעת פלגש בגבעה ולחז״ל בעת נדרו של יפתח, וכ״ש לדעת המדרשות שפינחס זה אליהו, והמות בא ע״י התנגדות היסודות ופרודם, והשלום הוא שלום כחות הגויה והסכמתן זה עם זה, והקב״ה כרת עם כלל המציאות ברית השלום, כי כל המציאות מורכב מכחות מתנגדים זל״ז והם מפורדים איש מאחיו, רק שכינת א'ל חי שהוא נשמת המציאות וחיותו וקיומו הוא המחבר כל כחות המפורדות אשר בכלל הבריאה ועושה שלום ביניהם כמ״ש במק״א עמ״ש שמשה מצאו להקב״ה קושר כתרים לאותיות, היינו שהוא המקבץ אותיות המפוזרות בהמציאות ועושה מהם מכתב מחובר ומתוכם מתאחד לגוף כולל שהוא העולם הכללי, ובהיות כל כחות האדם בעולמו הקטן נכנעים תחת נפשו האלקית הוא דוגמת האלקות המשים שלום בעולמו הגדול, וע״ז א״ל משה שאין שלום בעירך, ובאשר מסר נפשו במעשה זו ובטל כל כחותיו לקנא קנאת ה׳ נעשה שלום בעירו הקטנה ר״ל בגויתו וזכה לברית החיים והשלום. "והיתה" – הבטחה שניה הוא ברית הכהונה וזה הבטיח לו ולזרעו אחריו כי רוב הכהנים הגדולים היו מבני פינחס, ומפרש שמה שאתן לו את בריתי שלום – זה יהי׳ תחת אשר קנא לאלקיו – ועשה שלום בעולם הגדול, ומה שיהיה לו ולזרעו ברית כהונת עולם – הוא תחת אשר כפר על בני ישראל – וכן יהיו מזרעו כהנים גדולים מכפרים על בני ישראל במקדש ה'' (מלבי"ם). אולי אפשר שנאמר לו שלום כיון שזה קשור בכך שיהיה כהן, שזהו ההמשך שנאמר שהרג נשיא שבט, שדבר זה גרם שיכעסו עליו וממילא אין לו שלמות בגילוי מידת השלום בו, ולכן היה צריך קודם לבטל את החסרון הזה ורק אח"כ להתכהן (שבשל מעשה קנאתו התכהן, אבל בשל החסרון של שלום לא התכהן עדיין בפועל). שזהו דברי רב אשי: 'א"ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב (במדבר כה, יג): "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר (יהושע כב, ל): "וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל" וגו'' וכו' (זבחים קא,ב). שרק כשהתגלה בו גילוי השלום, אז נמחה החסרון שכעסו עליו שהרג נשיא שבט, ולכן אז התכהן. אולי לכן האות ו' של שלום קטועה, כרמז שכרגע יש חסרון בשלום, אבל זה יושלם בהמשך, ואז יתכהן בפועל, כמו שממשיך הפס' שיהיה לו כהונת עולם. אולי זה נרמז בדברי המדרש: '"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" – שלא יהא אדם חולק על הכהונה כדרך שחלקו עדת קרח עליו, ואומר (מלאכי ב,ה): "בריתי היתה אתו החיים והשלום”' וכו' (לקח טוב); שגילוי השלום קשור בכהונה. וכן בגמ' למדו לדיני כהונה מהנאמר שלום (קטועה) כאן: 'בעל מום דעבודתו פסולה מנלן? אמר רב יהודה אמר שמואל: דאמר קרא (במדבר כה, יב): "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא "שלום" כתיב? אמר רב נחמן: וי"ו דשלום קטיעה היא' (קידושין סו,ב), ממילא נשמע מזה בעומק שבא הפס' לתת לו שלום כיון שיש קשר בין השלום והכהונה (וכרמז שמי שאין בו שלום יש בו חסרון כעין בעל מום שפסול). זהו מעלתו של אהרן: 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א,יב. [ראה 'אבות לבנים' למשנה זו, למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א]). שצריך להיות אוהב ורודף שלום, שלא מספיק לאהוב בלב בלי לרדוף אחריה, וכן לא מספיק לרדוף בלי שמחובר לה בלב כראוי (שעושה זאת מאהבה ולא סתם כעשיה בלי נשמה). וזה לא רק משום ידיעת ערך השלום, אלא מתוך אהבה אמיתית לישראל (ולכל הבריות), ומתוך כך גם מקרבן לתורה (מאהבתו את ישראל, ומרצון לשלום אמיתי בעולם שזה בא רק מתוך חיבור לקב”ה שהוא השלם בכל, ולכן השלום זה דווקא כשמחובר אליו, ולכן שמו של הקב"ה שלום), שזהו העשיה השלמה. לכן אהרן שמתפקידו ללמד את בנ”י תורה, זה נעשה דווקא מתוך גילוי השלום, שקדושה וחיבור לה' נעשה דווקא בתוך גילוי שלום; לכן גילוי כהונה בפנחס תלוי בשלום, שהכהונה שגילויה זהו עבודת ה' במקדש וללמד תורה, תלויה בגילוי השלום, ולכן זהו גילויו של אהרן ותלמידיו (שזה כולל את הכהנים צאצאיו) הממשיכים דרכו. זהו שנאמר על אהרן: “בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאו'ת הוא" (מלאכי ב,ה-ז). שבאהרן מתגלה ברית שלום, והליכה בשלום, ולכן ראוי ללמד את בנ"י תורה; וזהו גם כרמז שנאמר שמתגלה כמלאך ה' "צבאו'ת" כרמז לגילוי בנ"י שנקראו צבאות ה' ("והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל" [שמות ז,ד]). שזהו התורה בטהרתה, כשמחוברת עם כל בנ"י בשלום; ולכן ראוי ללמוד תורה רק מרבנים כאלו שמתגלה בהם מעלת השלום ולא המחלוקת ח"ו (אולי זהו שלפני דברי הלל באבות נאמר: 'אבטליון אומר: חכמים, הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל' [אבות א,יא], כרמז שיש חכמים שגורמים בתורתם ח"ו להיפך מגילוי התורה האמיתית בטהרתה; ואז מובאים דברי הלל שקיבל תורה [גם] מאבטליון ואומר על אהרן ותלמידיו, ללמדך איך רב צריך להראות, ולמי ראוי להתדבק כדי להתחבר לתורה בטהרתה). אולי לזה מרמז המדרש: '"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". גדול השלום שנתן לפנחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום, שנאמר (משלי ג, יז): "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"' וכו' (במדבר רבה כא,א); שגילוי חיבור תורה לעולם קשור בשלום, שזהו יסוד קיום העולם וגילוי התורה כולה, שזהו היסוד לתיקון העולם ע"י התורה בטהרתה, שזה בגילוי של מידת השלום בגילוי תורה (ולא ח"ו מי שאין בו גילוי שלום אלא ריב ומחלוקת).