'אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח, יד): "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. א"ל: לא! נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי. א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה: בדוקין שבעין; דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. שדר עלוייהו לנירון קיסר. כי קאתי שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים. למערב, אתא נפל בירושלים. לארבע רוחות השמים, אתא נפל בירושלים. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך. אמר ליה (יחזקאל כה, יד): "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל" וגו'. אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא. ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה ר"מ. שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר. אתא צר עלה תלת שני' וכו' (גיטין נה,ב-נו,א). 'מפחד - דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת … קמצא ובר קמצא - כך שם שני יהודים. דרחמיה קמצא - אוהבו היה שמו קמצא. א"ל לא - שביקנא לך. א"ל – איהו: יהיבנא לך דמי פלגא סעודתך. איכול קורצא – מלשינות. קורבנא - קרבן להקריב על גבי המזבח, דקיימא לן: "איש איש", לרבות את עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין דף יג:). בניב שפתים - שפה העליונה. לדידהו לא הוי מומא - להקריב לגבוה בבמה דידהו אלא מחוסר אבר. דוקין טיל"ה (טייל"א: תבלול (כתם בעין המצמצם את הראייה)) כמו "הנוטה כדוק" (ישעיהו מ). יאמרו המטיל מום בקדשים יהרג - שיהו סבורין שבשביל שהטיל מום בקדשים ועבר על "מום לא יהיה בו" (ויקרא כב) נהרג. ענותנותו - סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו. שדא גירא למזרח - לקסום קסם כשהיה סמוך לירושלים. ההוא ינוקא - הוה מגמגם בלישניה לא גרסינן. ביד עמי ישראל - על ידי עמי ישראל. ולכפורי ידיה - לקנח ידיו' וכו' (רש"י). כאן נאמר סיפור שבו מסופר שירושלים חרבה בגלל קמצא ובר קמצא, וביומא נאמר שבית שני חרב בגלל שנאת חינם: 'מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' (יומא ט,ב). כך שזה מפרש את המעשה שנעשה כאן שהבעייתיות שלו זהו שנאת חינם, שבר קמצא היה שונאו של בעל הסעודה ומזה התגלגל כל הסיפור, שזהו שנאת חינם. שלכאורה מה זה שנאת חינם הרי כל שנאה יש לה סיבות, אין סתם 'חינם'; אלא שגם אם יש התנגשויות אסור להתגלגל מזה לשנאה, שכל שנאה גם אם יש לה סיבות היא נחשבת חינם, כי לא ראוי אף פעם ובשום צורה לשנוא יהודי אחר, כיון שכולנו נשמה אחת, כל ישראל הם אחד. לכן לא משנה מה היו שורשי הסכסוך בין בעל הסעודה ובר קמצא, עצם זה שהיו שונאים זהו גילוי של שנאת חינם. (גם ההמשך שמסופר שהבריונים שרפו את האסמים, זה גילוי של שנאת חינם, שמה פתאום אתם כופים את דעתכם בכח על האחר ושורפים? שזה גם חלק נכבד בהגעת החורבן, שללא זה יתכן והרומאים היו מתייאשים והולכים במשך הזמן שלא הצליחו לנצח). לכן גם התגלה שבר קמצא אמר לעצמו שיעשה מלשינות לקיסר, מעבר לעצם הבעיה של מעשיו, הוא מדגיש שיעשה מלשינות, ולשון הרע אסור לדבר על אחר גם אם פגע בך, שזהו כגילוי ששנאת חינם נחשבת גם אם יש לה סיבות טובות, שבכל מצב אסור להיות בשנאה (כמו שלא לדבר לשוה"ר), ולכן זה התגלה אצל בר קמצא בצורה הזו. אולם נראה שיש כאן גם האשמה נוקבת על החכמים, שבר קמצא אמר: 'הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא', שהכעס שהביא אותו לפעול היה על חכמים, שהם שתקו ונתנו לבעל הסעודה לבזותו; שזו זעקה נוקבת על חכמים שהם הצריכים לעמוד ולמנוע שנאת חינם, ולא ח"ו להרבות שנאה וקיטוב (כמו שיש כאלו גם כיום לבושתנו ... ), שהם אלו שמושכים את הציבור אחריהם, ואם אין בהם מודעות לזה, זהו אשמה חמורה במיוחד עליהם כמייצגי ה' ומנהיגי הציבור. לכן מובן שמי שאמר כאן את הדרשה זהו ר"י, ובמקום אחר ר"י אמר דבר אחר: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). אומר שם תוס': 'לא חרבה כו'. ואם תאמר דביומא (דף ט:) אמר מפני שנאת חנם? וי"ל: דהא והא גרמא' (תוס' ד"ה 'לא'). אולם נראה בפשטות להסביר שעשיית דין ללא לפנים משורת הדין זהו הגילוי של שנאת חינם שהיתה אצלם, שלכן הדיינים לא רצו לנסות לעשות לפנים משורת הדין כיון שידעו שיש שנאה וכל אחד יעמוד על דעתו אז חבל על הניסיון, וכך נתנו לשנאת החינם להתמשך; אם היו מפעילים לפנים משורת הדין, ומנסים ליישב בהסכמה, אולי היו הציבור מתרגלים להתחשב באחר, ובפרט שבלפנים משורת הדין נעשה הסכמה בין בעלי הדין ולכן יוצאים מאוחדים, לעומת כשפוסקים בצורה שע”פ הדין בעלי הדין עדיין נשארים בשנאה בליבם. ובפרט שאף הדיינים עצמם היו נגועים במידת שנאת חינם, ולכן לא ראו מקום להתחשב באחר, אלא רק לפסוק ע"פ הדין היבש, ותירצו את עצמם שזהו דבר ה' אז אין בעיה שלא להתחשב באחר (כמו שלצערנו יש כאלו רבנים בימנו שמבזים רבנים וקהלים אחרים בשל שלא מסכימים לדעתם ולא רואים בזה בעיה, ועוד חושבים שזהו דעת התורה... ). לכן זה מתאים מאוד לסיפור של קמצא ובר קמצא, שהחכמים לא התערבו כיון שע"פ הדין ודאי שבעל הסעודה צודק, זו הסעודה שלו ובבית שלו, ושונאו רק מפריע לשמחתו, ולכן לא התערבו, כיון שלא ניסו לעשות לפנים משורת הדין ולבטל את השנאת חינם; לכן ר"י הוא שאמר את שני הדברים, כאן הזכיר את סיפור קמצא ובר קמצא (על הפס'), ושם הסביר שלא עשו לפנים משורת הדין. אולי לכן בר קמצא פעל נגד ישראל ע"י הטלת מום בשפה העליונה או כתם בעין שמצמצם את הראיה, כגילוי נגד חכמים שמדברים דברי תורה בשפתיים (ושפה עליונה כרמז לדיבור של גבוה, תורה משמים), וזה בגילוי מום, שהתורה שלהם בעלת מום שאינה תורה כראוי; וכן מום של כתם בעין שמצמצם את הראיה, שכך התורה שלהם מצומצמת ואינה שלמה (אלא מוכתמת בכתם מהטומאה), שלא מתגלה בהם בין אדם לחברו, שהם (בראיה מצומצמת ו)אינם רואים את האדם האחר, וזה בפרט אשמת החכמים שהם עיני העדה (ולכן מום בעין). לכן גם מאשים ר"י את החכם בחורבן: 'ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו', כרמז שהאשמה מתגלה אצל חכמים, שעל ידיהם האשמה של מה שנעשה, ושהתגלגל מזה חורבן המקדש וכל הצרות שבעקבותיו, שזה מתגלה במעשה אותו חכם, אבל גם מלמד על כלל הנעשה שקשור לחכמים (שהם דנו איתו; וכן מגלה על כלל המתגלה אצל חכמים בדור ההוא). לכן גם מסופר על נירון קיסר, שהוא בא להחריב את המקדש וחזר בו ואפילו התגייר בשל הפס' שנאמר לו, שבו נאמר: "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל" וגו'; שהצלחת הנקמה במלחמה נעשית ע"י אחדות, שאי אפשר לנצח מלחמות בלי שהלוחמים נלחמים יחד כאחד (וכל מי שהיה בצבא לוחם יודע כמה חשובה האחדות, שיש אחדות מופלאה ומברוכת בצבא, נעשים כאיש אחד בלב אחד), כך שזהו גילוי של אחדות היפך משנאת חינם, ולכן לא רק שלא החריב אלא גם הצטרף ליהודים כעין התגלה אחדות, שהתאחד עם ישראל בגיורו. וממנו יצא ר"מ שהוא אחד מהתלמידים השניים של ר"ע שלהם הדגיש ר"ע את חשיבות האחדות, ותורה שכזו הם הפיצו: 'אמר להם: בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה' (ב"ר סא,ג). דבר זה דומה לנעשה בחורבן, שהשנאה נבעה מצרות עין בתורה של האחר (שאמנם בפשטות צרות עין יכולה להתפרש כסתם שלא רוצה שאחר יתגלה כחכם ממנו. אולם יותר נראה) שלא רצה שהתורה של האחר תתגלה, אלא חשב שרק התורה שלו היא האמת היחידה ושל האחר אינה ראויה לגמרי (כמו בימנו שיש כאלו לבושתנו..), כמו שאומר הנצי"ב: 'והענין דנתבאר בשירת האזינו עה״פ: "הצור תמים פעלו" וגו' "צדיק וישר הוא”. דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקב״ה בחרבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע״כ מפני שנאת חנם שבלבם זא״ז חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו עי״ז לידי ש״ד בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. וע״ז היה צדוק הדין; שהקב״ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אע״ג שהוא לש״ש, דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ' (העמק דבר, הקדמה לבראשית). לכן נחרב הבית ויצאנו לגלות, שזהו גילוי של פירוד, שהמקדש מאחד את כל ישראל שכולם עולים אליו ומתפללים לכיוונו; וכן א"י מאחדת, שקהל ישראל נחשב רק בא"י: 'אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר (מלכים א ח, סה): "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום". מכדי כתיב "וכל ישראל עמו", "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל' (הוריות ג,א). שהקדושה האמיתית מתגלה רק באחדות, כעין הקב"ה שהוא אחד והכל ממנו. לכן בפילוג אין הקב"ה חפץ, ולכן דוחה ומחריב את המקדש שהוא משום שיא לשכינה כיון שלא ראוי גילוי שכינה במצב שכזה, וכן לא ראויים לא"י שהיא מקום השכינה הקדושה והאחדות. אלא גולים לחו"ל שם מתגלה התורה במחשכים: '(איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם", אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל' (סנהדרין כד,א); שלא כא"י מקום השכינה והאור. לכן (בשל החסרון של היותם בחושך) שם מתגלה תורה עם שורש פילוג: 'א"ר אושעיא: מאי דכתיב: (זכריה יא, ז) "ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים"? "נועם" אלו ת"ח שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. "חובלים" אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה. (זכריה ד, יד) "ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העומדים" וגו' "ושנים זיתים עליה". "יצהר" אמר רבי יצחק: אלו ת"ח שבא"י, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית. "ושנים זיתים עליה", אלו ת"ח שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית' (שם). זהו העונש על שחכמים התגלו בפילוג בארץ, שהיתה שנאת חינם וביטול לפנים משורת הדין, לכן העונש כנגדו הוא שיגלו לחו"ל מקום החושך והפילוג. ב"ה שבימנו זכינו להתחלת גילוי אור הגאולה, ויש לנו רבנים שמאירים בתורת א”י, בקדושה ובאחדות; ואע”פ שעדיין יש כאלו שתורתם היא תורת חו”ל (בדעותיהם על אור הגאולה, וכן במעשיהם שאינם מאחדים [וזה במילים עדינות]), אולם אין ספק שאור תורת האמת, תורת א”י שהיא התורה השלמה והראויה, תאיר ותאחד, ונזכה לבא לאחדות ותיקון חטאי החורבן ונזכה לגאולה השלמה בבי”א.