"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. ה' אלקיך הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה'. ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אתם. ונתנם ה' לפניכם ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם. חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך" וגו' (דברים לא,א-ו). '"לא אוכל עוד לצאת ולבוא" - יכול שתשש כחו? תלמוד לומר: "לא כהתה עינו ולא נס לחה", אלא מהו "לא אוכל"? איני רשאי, שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושוע. "וה' אמר אלי" - זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבוא, לפי שה' אמר אלי. "אנכי היום" - היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי ביום זה אמות. ד"א, לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה' (רש"י). '"וילך משה" – הלך אל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת, שלא יפחדו. וחזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו: "ואתה תנחילנה אותם" (דברים לא,ז). ולפי דעתי: כי אז ברך השבטים (דברים לג), ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב. "לצאת ולבא" – במלחמה. והטעם: כי אילו לא הייתי מת עתה, אין בי יכולת להלחם. ואין לכם צורך למי שיעזור אתכם, כי השם ישמיד הגוים, גם יהושע, והעד: מה שראיתם בעיניכם במלחמת סיחון ועוג. "ועשיתם להם"– לשבור מצבותיהם (דברים ז,ה)' (ראב"ע). '"וילך משה" - כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה כי כבר אמר (לעיל כט ט יא): "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם" וגו' "לעברך בברית ה' אלקיך", ואחר עברם בברית ילכו מפניו. ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו. "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" - וזה לנחם אותם על ענינו, כלומר: אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני; ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם. ואל תפחדו ואל תיראו כי ה' יעבור עמכם, לא יסלק שכינתו מכם בעבורי, ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי. ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז): "לא כהתה עינו ולא נס לחה", אמר להם כן לנחמם. ורש"י כתב: לא אוכל עוד לצאת ולבוא, לפי שה' אמר אלי "לא תעבור את הירדן"; ואינו נכון. ועל דעת ר"א: לצאת ולבוא למלחמה, כי חלשו כחותיו בזקנותו; וגם זה איננו נכון. ורבותינו אמרו (סוטה יג): מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה, והיה זה במעשה נס שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו' (רמב"ן). הרמב"ן מסביר מדוע משה הלך למחנה ישראל, שזה מעשה של כיבוד, שבא לכבדם כעין בקשת רשות להיפרד מהם, לכן מובן שהלך למחנה ישראל שבזה מודגש יותר הכבוד שבא לבקש רשותם. אולם לפי רש"י מדוע התורה מספרת שמשה הלך, מה זה מוסיף? וגם לראב"ע שהלך אליהם להודיע שהוא מת, מה מוסיף לנו שהלך לכל שבט ושבט בשביל להודיעם, הרי העיקר שהודיע? אמנם ההמשך, שאז גם בירך את השבטים אז זה יותר מכובד כשהולך ומברך לכל שבט אישית. אולי י"ל שבהליכתו גם חיזקם בקשר ליהושע, לכן היה חשוב לעבור בכל שבט כשלעצמו, כיון שלכל שבט יש יחס אחר ליהושע שהוא משבט אפרים, ולכן מדבר איתם בצורה המתאימה לאותו שבט בכדי לחזקו בקשר ליהושע. אולי גם בקשר לחיזוקם שלא יפחדו ראוי לעבור בכל שבט ושבט, כיון שהם קבוצות אחרות עם דעות אחרות (ביחסם למשה וביחס למלחמה) ולכן חשוב לדבר בצורה המתאימה ביותר להם בכדי לחזקם שלא יפחדו (מהמלחמה ומעזיבת משה). אולי גם היתה חשיבות להליכתו של משה משבט לשבט כדי להדגיש ולהראות שהוא בשיא כוחו, שיש לו כח ללכת למרחקים ארוכים, שכך עובר בכל מחנה ישראל שהוא סביב ה-4 ק"מ, אמנם לא הוצרך ללכת מקצה לקצה, אולם כיון שהיה עובר במחנה משבט לשבט אז זה האריך מאוד את הדרך בתוך השטח הזה, כך שהלך הרבה ק"מ. שבזה הראה להם שהוא בשיא כוחו; כעין שמסביר רש"י שאי יכולת ההליכה הכוונה בשל ציווי ה' שלא יכנס לארץ, כך שמה שאינו נכנס לארץ אינו מצד בריאותו הפיזית שאינו יכול להיכנס לארץ, אלא בשל צו ה' שהוא לא יכנס אלא דווקא יהושע. בזה בא להדגיש להם שכח האדם תלוי בקב"ה, כמו שרואים בעיניהם אצלו, ובזה בא לחזקם שילכו אחר יהושע ולא יפחדו מהמלחמה אלא ידעו שה' הוא הנלחם להם, הוא הנותן להם כח לנצח את האויבים, שה' הוא שנותן את הכח לאדם (כמו שאצלו שנשאר בשיא בריאותו על אף גילו המופלג). וזהו גם דברי הראב"ע שאין בו יכולת להילחם, שהכוונה שכיון שה' אמר לו שיהושע הוא שיכניס ולא הוא, אז הוא לא יכול להילחם וממילא אינו מועיל להם, אבל יהושע כן מועיל להם שה' נותן את כח המלחמה דרכו. שגם זה מתחזק כשרואים את כוחו של משה, שזהו גילוי של כח ה' שנותן לו, שזה המשפיע ביותר במציאות בעולם. היב"ע תרגם: 'ואזל משה למשכן בית אולפנא ומליל ית פיתגמיא האילין עם כל ישראל' (ראה הסבר לזה ב'תורת המקרא', "וילך", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). למה יש להדגיש שהלך לבית לימוד התורה? אולי זה בא לחדד את העניין שיש החושבים בטעות שהעניין הלאומי והתורה אינם קשורים זה בזה, שאפשר לחלק בין הדברים, להדר בשמירת תו"מ בדקדוק והידור ולהתעלם מהצד הלאומי. לכן בא משה ואמר את החיזוק על הנהגת יהושע והמלחמה על הארץ בבית לימוד התורה כדי להדגיש שזהו תורה גמורה, ואין לחלק בין זה לתורה. אולי לכן גם ממשיכה התורה ומיד אח"כ אומרת: "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל" (פס' ט), להדגיש שהעניין הלאומי (שנאמר בסמוך) מתגלה בתורה. לכן נאמר מיד על כתיבת התורה ונתינתה, כביטוי שהצד הלאומי חשוב לגילוי תורה בעולם (שזהו רמז בכך שנתן לזקנים), שזה חשוב לגילוי שם ה' בעולם כמתגלה בארון הברית; כעין הנאמר על שלמה: "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" (דה"י א כט,כג), שהצד הלאומי, שלטון ישראל בארץ מביא לגילוי כסא ה' בעולם (וזהו כעין ארון הברית שמקומו במקדש שמכוון כנגד כסא ה' [תנחומא "פקודי" סימן א], שכך נאמר כאן שנתן לכהנים שנושאים את ארון ה').