"ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'. ויאמר ה' לה שני (גיים) גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר" (בראשית כה,כב-כג). '"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", אל תקרי גוים אלא גיים. וא"ר יהודה אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים' (ברכות נז,ב). '"ויתרוצצו" – ע"כ המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו ל' ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי ע"א עשו מפרכס לצאת. ד"א, מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות. "ותאמר אם כן" – גדול צער העבור. "למה זה אנכי" - מתאוה ומתפללת על הריון. "ותלך לדרוש" – לבית מדרשו של שם. "לדרוש את ה'" – שיגיד לה מה תהא בסופה. "ויאמר ה' לה" – ע"י שליח, לשם נאמר ברוח הקודש והוא אמר לה. "שני גוים בבטנך" – גיים כתיב, כמו (המו) גאים, אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ע"א יא). "ושני לאמים" – אין לאום אלא מלכות. "ממעיך יפרדו" – מן המעים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו. "מלאם יאמץ" – לא ישוו בגדולה כשזה קם זה נופל, וכה"א "אמלאה החרבה" (יחזקאל כו), לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים' (רש"י על הפס'). רש"י מביא את דברי חז"ל שנאמר לרבקה שימצאו ממנה שני אנשים גאים שזהו רבי ואנטונינוס, אולם מה העניין בזה? במה זה מנחם אות? בפשטות באה לשאול 'מה תהא בסופה', ולכן נאמר על מה שיהיה בהמשך במשך הדורות, לכן נאמר ששניהם רבים והפכים תמיד, אולם יהיה גם זמן שיהיו יחד כמו שהיה אצל רבי ואנטונינוס. אולם יותר מזה מסביר המהר"ל (גור אריה): 'אנטונינוס ורבי. ונראה לא שהיה זה מרמז על אנטונינוס ורבי בלבד, אלא על כללות שתי האומות מרמז, כי כמה וכמה מלכים עמדו מעשו. ומה בא לומר במלך זה בלבד יותר מכל המלכים? רק כי רבי ואנטונינוס היו ביחד דומה ליעקב ועשו, זה נשיא ישראל וזה מלך אדום (ב״ר עה, ו), והיו בזמן אחד שנראה זה יותר בהם, שהם היו ראש לאומתם, והחשוב שבאומה ראוי להיות נראה חשיבות זה יותר, ובשאר אומה לפי מדריגה כל אחד ואחד נראה בו חשיבות זה. סוף סוף יש בשתי אומות דבר זה שהם מיוחדים בחשיבות. אף על גב דהיו כמה וכמה קסריים באדום שהיו גם כן חשובים, כיון שאמר ״שני גוים בבטנך״ אם כן פירוש הכתוב שני גאים שהיו ביחד, כי כך משמע לשון ״שני גאים״, וזהו רבי ואנטונינוס שהיו ביחד כמו יעקב ועשו, והיה נראה בהם חשיבות זה יותר, ובשאר לפי מדריגת כל אחד ואחד. ומרמז על כלל ישראל ואדום שיש להם ענין מיוחד, שהם גיים, ורוצה לומר כי נפש חשוב יש להם, ונוהגים במאכל שלהם בחשיבות, וזהו שאמרו כי ׳לא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת׳. ורוצה בזה כי יש אוכל אכילתו כבהמה ואינו מחשיב עצמו, אבל ישראל ועשו אין נוהגין כך, רק מתקנין תקון הראוי לאדם להחשיב עצמו'. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הסביר שהכוונה בזה שהיה כל השנה צנון על שולחנם, שזה כיון שהיה מלא מים באדמה אע"פ שלא ירד גשם (ב”מ פה,א), שזה מראה על חשיבותם שלכן משמים עשו שכך יהיה. שזה מרמז על כך שאנטונינוס עזר לרבי לאסוף את המשניות (שנתן לו אישור), ולכן דבר זה מראה שגם בצד של עשו הרשע יש גילוי של חיוב, דבר זה הרגיע את רבקה (ראה ב'תורת המקרא' “תולדות" אות א'). הכלי יקר מסביר: '"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" ... וי"א שנאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו”, לפי שהוא היה צדיק בן צדיק על כן היה מובטח שמצדו יהיה לו זרע הגון, אך היה ירא מצד אשתו כי היא בת בתואל ואחות לבן שלא יצא ממנה איזו זרע פסול שהרי עקרה היא, ממנה נמשך העקרות, על כן היה ירא פן יצא ממנה זרע בלתי הגון כמו שיצא ישמעאל מהגר ואולי זה סיבת עקרותה. וכאשר נתרוצצו הבנים בקרבה אחד מפרכס לצאת על פתח ביהמ"ד ואחד מפרכס לצאת על פתח ע"ג, בזה הרגישה שודאי אחד יהיה צדיק ואחד רשע על כן אמרה "למה זה אנכי”, כי כמוני כהגר ומה אנכי טוב ממנה ולמה זה התפללתי? ותלך לדרוש את ה' מה הועילה תפלתי. ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך זה רבי ואנטונינוס, והועילה תפלתה שגם עשו יצא ממנו זרע כשר כאנטונינוס ושאר גרי צדק, מה שאין כן בישמעאל ובזה את טובה מהגר'. צרור המור מסביר: 'ורז״ל אמרו: שני גוים גאים כתיב אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. וזה להורות על מעלתם וחכמתם שהיו עוסקים בתורה. והיה רבינו הקדוש מלמד לאנטונינוס כמוזכר בע״ז שהיה לו מערה בביתו לבית רבי שהיה הולך בכל יום לבית רבי והיה מוליך עמו שני אנשים, א׳ היה הורג בתחלת המערה וא׳ בסופה. וצוה לו שבעת הקבוע לו שלא יהיה שם אדם. … ושם היה לומד עמו ומלמדו תורה ושואל ומשיב ומקשה ומתרץ. וז״ש שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת. והרמז בזה שהיו עוסקים בתורה ע״ד הנגלה ועל דרך הנסתר. וזהו לא צנון ולא חזרת שהם הפכיים. כי הצנון האוכל טמון בארץ והעלין בחוץ. והחזרת להפך מה שאוכלים ממנה הוא הנגלה בחוץ והנזרק הוא בפנים. וכן בדברי התורה יש בהם פנים ופני פנים, כאומרם: שבעים פנים לתורה. ואין להבין בחיצוני לבד ... ולזה אמר שלא פסקו משלחנם עסק התורה בנגלה ובנסתר. וזהו שכתב בכאן ב׳ גוים בבטנך, גיים כתיב, שהיו גאים וגאונים בתורה ובפנימיותה'. (וראה בבן יהוידע על ע"ז יא,א עוד כשיטה זו שמרמז על התורה). אולי אפשר להוסיף לצרור המור שנאמר בגמ' גם קישואים, וזה מרמז על התורה ששניהם למדו (וכן אנטונינוס עזר לרבי לאסוף את המשניות כך שגם זה גילוי של תורה), שנאמר קודם בגמ': 'תנא דבי ר' ישמעאל: למה נקרא שמן קשואים? מפני שהן קשים לגוף כחרבות' (ברכות שם), כך שזה מחליש את האדם, ונאמר על התורה שהיא מתישה את כוחו של האדם: 'א"ר חנן: למה נקרא שמה תושיה? מפני שהיא מתשת כחו של אדם' (סנהדרין כו,ב), שזהו כעין הקישואים. אמנם הגמ' מתרצת שאצלם הקישוא לא הזיק כיון שתלוי באיזה גודל: 'לא קשיא, הא ברברבי הא בזוטרי', אולם עצם העניין שנאמר קישואים בא לרמז לרבקה שזה קשור לתורה; ובפרט שגם בתורה יש בה חיזוק לגוף האדם ולא רק פגיעה שמחליש: 'חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר: "ולכל בשרו מרפא"' (עירובין נד,א), כך שזה דומה ברמז לקישואים. אותו דבר גם נרמז בצנון, שנאמר בו שלפעמים הוא סם חיים ולפעמים סם המוות: 'נראה צנון נראה סם חיים. והא תניא: נראה צנון נראה סם המות? לא קשיא, כאן בעלין כאן באמהות, כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים' (עירובין נו,א), וכן נאמר על התורה: 'אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד, מד): "וזאת התורה אשר שם משה"? זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה' (יומא עב,ב). כך גם נראה שנרמז בחזרת, שיש בה ארס מזיק, כמו שנאמר בפסח על ההטבלה של המרור: 'א"ר אמי: משום קפא' (פסחים קטז,א). 'משום קפא - שרף החזרת קשה ויש בו ארס' (רש"י), שכך בתורה אם לומד שלא כראוי נעשה לו סם המוות, כעין ארס בחזרת. אולי גם רמז בדברים אלו שמרמזים על נזק, שאנטונינוס היה הורג את האנשים שהיו במערה בדרך ללימוד תורה אצל רבי. אולי אפשר שרמזו באכילה מרובה על כך שרבי היה מחזיק עניים: 'ואע"ג דאמרינן שרבי לא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה, מ"מ אוכלי שולחנו היו רבים' (תוס' ד"ה צנון; ע"ז שם). שאולי גם אנטונינוס היה עוזר ליהודים בדומה לכך, ולכן נאמר על שולחן של שניהם. שרבקה הרגישה התרוצצות בבטנה כעין שהם רבים, ולכן חששה שזה המשכיות מבית אביה, שלא מתגלה בה בית אברהם שהיה בעל חסד, ולכן בניה אינם מסתדרים יחד, שאינם בעלי חסד אלא דורשים הכל לעצמם ולכן רבים. לכן נאמר לה שזה שני גוים הפכיים שלכן הם רבים ביניהם, ומה שלא מתגלה חסד בכ"ז גם בעשו זה יתגלה מעט שיש לו השפעה מבית אברהם, שזהו שרבי ואנטונינוס יעשו חסדים (וממילא גם השפיעה לתורה כאברהם); וזהו גם "ורב יעבוד צעיר", שיעקב הצדיק הוא העיקר, ועשו עוזר לו. אולי אפשר שמביא הרמב"ן: 'ויתכן שיאמר עוד: כי בעבור היותם שני גוים שונאים ונלחמים זה בזה, עשו בתחלת יצירתם מריבה רמז למה שיהיה ביניהם בסוף, ועתה ינוחו ותמצא היא מנוח והשקט לנפשה'. שאולי לכן נאמר לה על רבי ואנטונינוס שהיו ביחסי ידידות ולא רבו (והיו עוד כמה כאלו, אלא שהם היו השיא של זה), כרמז שיש פעמים שהם לא רבים, ולכן גם עכשיו הם רבו כדי להראות שהם שונאים זה לזה, ועכשיו זה יפסק, אבל גם זה סימן – שמראה שיש זמנים שהם בשלום. אולי אפשר שמובא במדרש: 'רבי הונא אמר: אם כך אני עתיד להעמיד שנים עשר שבטים, הלואי לא עיברתי מנין "ז"ה". תני בשם רבי נחמיה: ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה י"ב שבטים, הה"ד: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גּוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" דא תרין, "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים" הא ארבעה, "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" הא שיתא, "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" הא תמניא, "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת" הא עשרה, "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" הא חד עשר, "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו" הא תרין עשר. ואית דמייתין ליה מן הדין קרא: "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי", זיין שבעה ה"א חמשה, הא תרין עשר מנין "זה"' (ב"ר סג,ו). כך שרבקה היתה אמורה להוליד י"ב שבטים אלא שביקשה שלא להולידם (וזה קשור גם לנאמר "שני גוים" כחלק מהספירה של ה-י"ב, כדברי ר"נ). שאולי בזה רמזו לה שבקשתה התקבלה והיא לא תוליד י"ב שבטים אבל במקום זה מה שהיתה ראויה ישפיע להתגלות אצל רבי ואנטונינוס, שרבי אסף את המשניות בעזרת אנטונינוס, וכידוע 'משנה' אותיות 'נשמה' (ולכן לומדים משניות לע"נ הנפטר), שכך כעין שבכל צד מתגלה אצלו הגילוי של שש נשמות (שגם אנטונינוס קשור לזה, שעזר לרבי לאסוף ע”י אישורו), שיחד זהו גילוי הי"ב שלא הולידה. וזהו שלא פסק משולחנם מאכלים שמשפיעים להקל על הבטן, כעין כרמז לה על ההקלה להקל על בטנה בשל התרוצצותם שלכן לא רצתה להוליד י"ב (שלכן ביקשה וזה התקבל). אולי כרמז לרבי ואנטונינוס שפעלו יחד למען התורה (וכן כרמז למתגיירים [כלי יקר]; ובפרט שהיו רבים ברומא, שכידוע ברומא היו רבים מאוד שהתגיירו), רמז אליעזר כשפגש את רבקה: "ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" (בראשית כד,כב). '"בקע" – רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת. "ושני צמידים" – רמז לשני לוחות מצומדות. "עשרה זהב משקלם" – רמז לעשרת הדברות שבהן' (רש"י). שרמז שיתגלו בה יעקב ועשו, שיעקב מגלה את התורה, שזהו הלוחות והדברות, וזהו בצמידים שבידיה כרמז לעשיית התו"מ. לעומתו עשו הוא רשע, והוא מרמז על שקלי ישראל שנתנו למקדש, כרמז למתגלה במקדש, וזה בנזם כרמז לריח, שזהו רמז לריח שמתגלה בקטורת (שריחה טוב ביותר) שיש בה חלק רע – החלבנה, והוא סממן אחד מתוך הי"א סממנים, והוא מרמז על הרשעים שמצטרפים בתענית, שזה למען שם ה' שיתגלה בעולם: 'א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר מהכא (עמוס ט, ו): "ואגודתו על ארץ יסדה"' (כריתות ו,ב). שבכך רמז לה שאמנם עשו הוא רשע אבל כשמתחבר ליעקב הצדיק אז נעשה לריח ניחוח לה', מצטרף לעשיה למען הקדושה בעולם, שזהו שיש עשרה במשקל הצמידים, ויש עוד משקל בקע אחד, שכך הוא כעין רמז לסממן הי"א שבקטורת (והוא בקע שזה חצי שקל, כרמז שאין בו גילוי של כל כוחו, כיון שהוא רשע, אלא חלק ממנו יתחבר עם יעקב לקדושה).