אילו יידעתיו הייתיו
"ויקמו כל-בניו וכל-בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי-ארד אל-בני אבל שאלה ויבך אתו אביו"
פירש רש"י "ויבך איתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי". את פרושו ניתן להשליך על אבינו שבשמים, שמתקיים בו "בכל צרתם לו צר" אע"פ ש"עז וחדוה במקומו". היינו שמצד האמת והאמונה ראוי לכל אדם ובפרט לכל יהודי להיות שרוי תמיד בשמחה עצומה (שהרי מלוא כל הארץ כבודו, ועז וחדוה במקומו, ולית אתר פנוי מניה, לכן עלינו רק לבטל את הישות המדומה שנקראת "אני" ומיד נתכלל בו יתברך ובדעתו בבחינת "אילו ידיעתיו הייתיו") אבל היות ואנו (=דעתנו) בגלות, כלומר חסרים אנו את ישוב הדעת הזו, שה' הוא הא-להים, ושהכל ממנו ולטובה תמיד, שאין רע בעולם, שחסרון הדעת והידיעה השלמה הוא בשביל הבחירה וכו', לכן מרגישים אנו רגשות שליליים כגון צער ויגון, ועל כך צר לה' יתברך בבחינת "ויבך איתו אביו. יצחק" – כי הבכי איתנו, אבל הוא (יתברך) יצחק. כפי שאומר המלך לבנו, בסיפורי מעשיות (מעשה יג): "אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאוד".
