chiddush logo

פסח

נכתב על ידי אלון, 30/3/2015

 

פסח

ליל פסח, הלילה הגדול של השנה. כל ההכנות המרובות ייהפכו להיות כלים נפלאים לספוג בהם את האור הגדול. כי האור הוא גדול ועצום ונפלא, אור ה' בעצמו, "אני ולא שרף אני ולא מלאך". אותה הארה אלוקית שהתגלתה לאבותינו בפסח ראשון, פסח של יציאת מצרים, חוזרת ומתגלה כל שנה ושנה עם התקדש החג. הארה אלוקית שהופכת לילה ליום.

חייב אדם לראות עצמו

"חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא עכשיו ממצרים". כי באמת יש לנו בכל יום בחינת יציאת מצרים חדשה, יציאה מעבדות לחירות. בפסח, אור החירות ואור הגאולה חודרים לכל פינות הנפש. לא עוד עבדים לתאוות, למידות רעות, לעצבויות, הלילה זה זמן חרותנו. הלילה מתרוממים קצת למעלה וזוכים לקבל דעת אמיתית, דעת חדשה, שיש רק ה' בעולם ואין עוד מלבדו.

חז"ל אומרים שיהודי יכול לפעול בלילה הזה יותר ממה שהוא יכול לפעול כל השנה כולה. שהוא יכול לצאת מכל התאוות והמידות הרעות. שגם הרשע הכי גדול יכול להתהפך בלילה הקדוש הה לצדיק גמור.

פסח זה ההתחלה של היהדות. בפסח היהודי מתחיל להיות יהודי. כל שנה מחדש. הוא יוצא לחירות מתאוות ויצרים רעים, חרות מהבלי העולם הזה, מדלג על המכשולים, רוצה רק לרוץ, להתעורר, לא לחשוב פעמים, לא לשאול שאלות, אם נחשוב זה כבר נקרא חמץ. בפסח מקבלים נשמה חדשה. מקבלים דעת חדשה.

"היום אתם יוצאים בחודש האביב", אביב זה התחלה חדשה, שירה חדשה, חיים חדשים.

ומובא בספרים הקדושים על המילים בהגדה: "וכאן הבן שואל את אביו" שזה הזמן שכל אחד ואחד יכול לשאול ולבקש מאביו שבשמים. וכמו שכאן בארץ זה הזמן שהאבא עונה לבניו כך גם ה' יתברך עונה לכל אדם ואדם. צריך לנצל את ההזדמנות הנפלאה שבלילה קדוש זה ולבקש.

 

פעם אחת בשנה, בפסח, מראים לנו כמה הגאווה מסוכנת. כמה היא אסורה. אפילו "במשהו" היא אסורה. במקום חמץ, שזה התנפחות וגאוה יש לנו את המצה שהיא בלי אוויר, בלי תוספת, מה שאנחנו באמת. הגאוה הורסת אצלנו כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה בין ידידים ואוהבים. הגאוותן הוא לעולם לא מרוצה. תמיד הוא מרגיש שלא כיבדו אותו מספיק והוא מלא קנאה באחרים. לעומתו אדם צנוע ועניו שמח בכל הטוב שיש לו. הוא מודה לבורא עולם על כל השפע שהעניק לו, הוא יודע עד כמה הוא רחוק משלמות וממילא הוא מביט בעין טובה על הזולת. החיים בעולמנו, עולם של תחרות, של הישגים אישיים, של רדיפה אחרי הצלחות, רק מחזקים אצלנו את היישות. לכן פעם אחת בשנה, בחג החירות, אנחנו נתבעים לבער לחלוטין את החמץ שהצטבר ולנקות את נפשנו. רק ככה נהיה בני חורין באמת. בני חורין משנאה, מקנאה, מתחרות. רק אם נבין שאנחנו לא אמורים לנהל את העולם, רק אם נניח לבורא עולם לנהל את עולמו בידיעה ברורה שכל מה שקורה סביבנו ואיתנו הוא הכל מאת ה' ולגמרי לטובתנו.

אם אדם זוכה, הוא רואה את כל הפגמים שלו, את כל הגאווה שלו, רואה שהוא אגו אחד גדול ומתחיל לבכות לה': ה', בשביל זה באתי לעולם? מה יהיה איתי? אני לא רוצה להסתכל על עצמי כל היום, אני רוצה להסתכל על התכלית. וזה עושים בעיקר בהתבודדות. כל העבודה של ההתבודדות זה לבטל את היישות. שנזכה לעשות לשם שמים, לא בשביל עצמנו. שנעשה לכבוד ה', לא לכבודנו. פעם אחת בליל שישי חזר רבי יהודה צדקה זצ"ל מדרך רחוקה ולא הספיק לבוא אל סדר הלימוד הקבוע שנהג ללמוד כל ליל שישי מאחורי חצות, אלא הגיע מאוחר, דקות מספר לפני זמן התפילה כ"וותיקין". ברגע הראשון שנכנס לבית הכנסת אמר לתלמיד שליווהו: "הבה נלמד לפחות כמה רגעים". אולם אחר שקרא בספר שורה אחת או שתיים, חזר וסגר אותו. כי טען: "תיכף יכנס הציבור לתפילה, ויהיו סבורים שאני יושב ולומד כאן זה כשלוש שעות... נמצא זה שאני גונב את דעתם..." (וזאת ליהודה).

כל טיפת כבוד שאדם מקבל, צריך להעלות למעלה, אל ה', שהוא מלך הכבוד. ה' ברא עולם כדי שיתגלה כבודו ואנחנו באים ולוקחים את הכבוד לעצמנו. הופכים את היוצרות. לכן שוברים אותנו, כמו ששוברים את המצה. עד שאתה לא חוצה את עצמך לשנים, עד שאתה לא שובר את עצמך, אי אפשר להתחיל לדבר אתך. אין עם מי לדבר.

מה זה ענוותן?

זה אותו אחד שעושה הרבה ולא חושב שהוא בכלל עושה משהו.

זה אותו אחד שבטוח שכולם יותר חכמים ממנו, יותר צדיקים ממנו, יותר קדושים ממנו.

זה אותו אחד שיודע שלבד הוא לא יכול, הוא חייב את ה'.

זה אותו אחד שחי עם הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה שהכל זה מתנת חינם. בלי שום זכות מצידו. הכל זה חסד ורחמים של בורא עולם.

זה אותו אחד שהולך וממלמל בלי סוף, "זה לא אני, זה לא אני".

זה אותו אחד שגם כשמכבדים אותו, הוא לא שוכח מי הוא באמת.

זה אותו אחד שהוא באמת מרגיש שהוא בן מלך, אבל מה, הכל מהמלך.

 

אור של ענווה יורד לעולם עם התקדש החג. הם לחמא עניא. מצה היא לחם עוני. סמל לשפלות וענווה, סמל להסתפקות במועט. בפסח מסתפקים בהרבה פחות, אי אפשר להכניס לפה כל דבר. אבל שמחים. מאד שמחים. כי בפסח מרגישים כל כך קרוב לה', כמו שמסופר שרבינו הקדוש תפס והחזיק פעם במצה בפסח ואמר: "כשאוחזים מצה ביד אוחזים אלוקות ביד".

 

אנחנו כל הזמן יוצאים ממצרים. נאבקים על האמונה, על הבטחון, על השלום בית, על החינוך ילדים, על הפרנסה, כל אחד והנסיונות שלו. נאבקים בגאווה, בכעס, במחשבות הרעות, בקשר החזק הזה שיש לנו לאוכל, לכל מיני דברים טעימים. כל כך הרבה מאבקים ומלחמות והתמודדויות, נופלים לבין המיצרים ויוצאים מהם, ושוב נופלים ושוב מנסים לקום. שקועים בתוך הגשמיות, בתוך החומריות של העולם הזה ומנסים להתרומם קצת. [" אוכלים, ושותים, וצריך נדוניה לילדים, כל זה חומר. התורה אכן ממתיקה את החומר אך אם החומר מיותר, מה גם שמתרגשים ממנו, ומתבלבלים ממנו, ומתפארים בו, וחושבים שהוא יביא לנו תענוג, ומסתכלים עליו כמה שהוא יפה, כמה שהוא מוצלח, ומשקיעים בו ומטפחים אותו, זה רק צרות. אי אפשר לבקש קדושה ובאותו זמן להסתפק בחיצוניות, לשקוע בגשמיות, להרבות בדברים חומריים עד כדי מותרות. קדושה זה הסתפקות בפחות, זה פנימיות, זה רוחניות, רק כך אפשר להתחבר עם הקב"ה. (באור פני מלך חיים)]

בפסח זוכים לטעום טעם אחר. קדושה עצומה יורדת לעולם עם התקדש החג. אנחנו מתרוממים ומתנשאים אז טפח מעל הקרקע, משתחררים לרגע מחומריות ושיגרת ימי החולין של כל השנה. כמו הכרפס הזה, שכל השנה הוא שקוע באדמה וכשליל הסדר מגיע מעלים אותו על שולחן מלכים.

במלחמה על הקדושה אנחנו נאחזים יותר מכל בכוח הרצון, שזה הכוח הבלעדי שיש לאדם עלי אדמות. כי כשאדם נופל ברוחו ומתחיל להתייאש, אלה המיצרים הכי גדולים, כשפתאום ח"ו מאבדים את הרצון. כי הרצון הוא הכוח הכי גדול שיש בבריאה.

פסח הוא פה-סח, סח ומספר בנפלאות ה'. פה שלא מפסיק לדבר עם ה'.

דרך בני אדם לבכות ולהתלונן כל הזמן על החסרונות. חג הפסח מגיע כדי לעורר אותנו: תודו לה'! על כל הניסים והנפלאות שקורים אתכם גם כיום! כל יום ויום! שום דבר לא מובן מאליו. שום דבר לא מגיע לנו. כל דקה זה ניסים שמחברים אותנו אל ה'. ה' הוריד מאורו ונתן אותו פה למטה ומזה נברא העולם. אנחנו חיים בחסד של ה'. צריך לראות את זה ולהודות. חג הפסח בא ללמד אותנו כמה צריך לשבח ולהודות. הלילה היחיד בשנה בו אומרים הלל הוא ליל הסדר. אחת המתנות הנפלאות ביותר שקיבלנו מרבינו זו ההתבודדות, שהיא בעצם תפילה עצומה ונוראה ששם אדם בוכה רק על דבר אחד: רוצה להתקרב אל ה', לעשות רצון ה'. כשאדם בוכה לה' ומתחנן אליו שיקרב אותו לעבודתו, הוא רוחץ את נשמתו,  הוא יוצא מהשעה הזו אדם חדש. רבינו הקדוש, סיפר שכשהיה מתבודד באיזה מקום ביער או בשדה, כשחזר משם היה כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו עולם אחר לגמרי (חיי מוהר"ן קז).

אנחנו חיים בעולם שהקצב שלו הוא מהיר, הזמן היחיד שאפשר להגיע לרגיעה מוחלטת הוא בהתבודדות. אז יכול האדם להתחבר לקול הפנימי שיוצא מתוך נשמתו. כשזה קורה, מרגישים טעם גן עדן. הדיבורים, השירים, הניגונים, המבט הזה למעלה, הריקוד והשמחה, או הבכי וההתרפקות... פתאום מרגישים קשר ישיר עם אבא שבשמים.

מורנו הרב: ["כשאדם רואה שהוא לא יכול להתפלל, שהוא לא יכול ללמוד, שהחושך מסבב אותו, שהמוח סתום, שילך לשדה, שיצעק לה', באמת, מעומק הלב, צעקות אמיתיות. אדם, היצר הרע בוער בו, מליון מדורות בוערות בו, שיצעק לה', ה' תציל אותי. אסור שיעבור יום בלי התבודדות. אין ביממה 24 שעות, רק 23 שעות, שעה אחת תתבודד, תבכה, תחשוב מה קורה איתך, איך נפלתי לכאלה חטאים, איך עקרתי את הנפש מחי החיים, איך כל החיות שלי וכל השפע שלי זה מהסטרא אחרא, מהמחשבות הרעות, מהתאוות, מהתאווה הידועה הזאת שמכלה גוף ונפש, איך יתכן? לאן נפלתי? אסור שיעבור יום בלי התבודדות. זה ההתחלה של כל דבר. אם אדם צועק לה' יום ולילה, כל התאוות יהפכו רק לתאווה לה' " (עד כאן מורנו הרב).

 

שמחה עצומה יורדת לעולם עם התקדש החג. כי כשאדם מתקדש, הוא פחות קשור לעולם הזה, הוא מתרומם קצת ומבין שיש משהו יותר גבוה. הוא רוצה את ה', מתגעגע ומשתוקק לה', יש לו געגועים מלאי שמחה ויש לו שמחה רווית געגועים. והגעגועים האלה, אין להם סוף כי למי מתגעגעים? למי שהוא בעצמו אין לו סוף.

רבינו הקדוש אומר: "תנו לי את ליבכם ואוליך אתכם על דרך חדש שלא הלך בו אדם מעולם. את הדרך החדשה הזאת אפשר להתחיל בפסח. דרך שכולה צמאון לה', דרך של מי שמנסה להרוות את צמאונו בתורה ובתפילה, בעבודה טהורה, והצמא שלו לא עובר. כל הזמן צמא, כל הזמן מחפש. "את שאהבה נפשי ראיתם"?

העבודה הזו היא לא חד סטרית. היא ברצוא ושוב. מה פירוש רצוא ושוב? רצוא זה לרוץ אל ה'. אבל אי אפשר להיות עם ה' כל הזמן, אפשר להישרף. היינו עם ה' בהתבודדות, בתפילות, בבכיות, היינו עם ה' בשירים ובריקודים, אומרים לה' תודה כל הזמן, עכשיו צריך לרוץ לאכול, או לקנות, או לבנק, או להיות קצת עם הילדים, צריך לעשות משהו. רצוא ושוב, רצוא ושוב, אי אפשר להיות כל הזמן ברצוא. יש גם את השוב. אדם שב למציאות הפשוטה, הנמוכה שלו, עם כל המחשבות הטורדניות, עם הדאגות, עם היישות שלו, עם הגאווה שלו, ופתאום הוא מקבל איזה מכה, איזה הארה, איזה הבנה, והוא מבין – גמרנו. צריך לרוץ אל ה', לחזור אל ה', אין לי ברירה ואז הוא מתחיל שוב לרוץ אל ה' וכשהוא חוזר עוד הפעם למטה, הוא כבר לא חוזר לאותו מקום שהיה בו בפעם הקודמת, הוא מגיע בשוב קצת פחות למטה כי הוא כבר עשה משהו, הוא כבר הגיע לאיזה השגה, היום הוא כבר לא חושב כמו שהוא חשב אתמול, וככה זה כל הזמן, זה תהליך הצמיחה, ככה אדם צומח.

 

ה' רוצה את כולם, הוא ממתין לכל יהודי שישוב אליו. לכן משיח עוד לא בא. לכן הגאולה מתמהמת. ה' רוצה את כל ארבעת הבנים. גם את הבן הרשע. הקשר בין עם ישראל להקב"ה זה קשר של אהבה. אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו. זה בטבע. כמו אילן, שאם אתה גוזם אותו אז הוא צומח מחדש. גם במקומות אחרים, עוד יותר ועוד יותר. הניגון הנפלא שמתרונן בעולם בימי הפסח הקדושים מגלה לכל נפש יהודי את אהבת ה', את השמחה שה' שמח בנו. "בני בכורי ישראל" ה' קורא לנו. כל כך הרבה אהבה יש בשם הזה.

השם יתברך שיחרר אותנו מכל שעבודי הנפש ונתן לנו חירות אמיתית. בליל הסדר נפתח השער לחירות הנפש. לא עוד עבדים לתאוות, למידות הרעות, לעצבויות. הלילה זה זמן חרותנו. הלילה זוכים לקבל דעת אמיתית, שיש רק ה' בעולם ואין עוד מלבדו, שכל מה שקורה לנו זה ממנו יתברך והכל לטובה. שצריך להתאמץ להאמין שה' לא עושה לנו שום דבר רע בחיים, רק טוב. שה' ברא את העולם לגלות רחמנותו וכל מה שקורה לנו ועובר עלינו זה הכל רחמים. כשמפנימים את זה, זאת החירות האמיתית. חירות זה לא לעשות מה שמתחשק לך. חירות זה המתיקות של התורה, זה הנעימות של התפילה, זה להתמסר לגמרי לעול מלכות שמים, זה לדעת שה' אף פעם לא עוזב אותך.

 

 

 

כמו בסיפור הבא

אין אדם לוקח אלא לעצמו

אני דור חמישי בארצות הברית. ברשות משפחתנו היה מפעל לא גדול, שהתפרנסנו ממנו בצורה יציבה. משפחתנו גדלה בלי זעזועים, ואבותיי אף לא עברו את השואה, הם הגיעו לאמריקה זמן רב לפני כן. עם הזמן, התחתנתי עם אישה טובה ממשפחה מצוינת. אבי תמיד אמר לי, שאיני מגיע לקרסוליה.

כשהיינו זוג צעיר חסר אמצעים, נסענו לחופשה כלשהי בפלורידה, ובזבזתי שם כסף בלי חשבון. אשתי כל הזמן העירה לי, שאסור לבזבז כך. עם סיום החופשה, רצינו לרכוש כרטיס חזור. התחלתי לעשות חשבון, ועיניי חשכו. התברר שבאמת בזבזתי בלי חשבון. נותרו לי דולרים ספורים, וידעתי היטב שסחטתי את כרטיס האשראי עד הטיפה האחרונה. לא ידעתי מה לומר לאשתי. בסוף, בלית ברירה, באתי אליה ואמרתי: "תראי, אנחנו בבעיה". ומה היא אומרת? "דווקא לא. נשארו לי כמה וכמה דולרים שנתת לי ולא בזבזתי". שמחתי מאד. קיוויתי שיהיו לה מאתיים דולר לכרטיס, ואת השאר אבקש מאבי להפקיד. שאלתי: "יש לך אולי מאתיים דולר?" והיא אומרת: "לא, אין לי מאתיים דולר, אלא 3600 דולר, בזבזן שכמותך. זה מה שזרקת לי בחופשה הזו מבלי ששמת לב". היא כמובן נתנה לי על הראש, אבל המילים שלה היו כמו מים צוננים על ראש קודח. הבנתי שהשומרת הכי טובה לכסף שלי – זו אשתי, שבאמת מסתפקת במועט ושונאת בזבזנות. בטיסה חזרה, עלה בדעתי רעיון. ביקשתי מאשתי "לסחוב" מארנקי סכומי כסף, בכל פעם שלא אשים לב.

היא לא הבינה מה אני רוצה, ואני הסברתי: זה כדי להציל אותי מהבזבזנות של עצמי. בהנחה שממילא הכסף בארנק ייעלם, ראוי שחלקו ייעלם לטובתנו..." הרעיון מצא חן בעיניה, ואחרי שהבטחתי לה שזה אינו גזל, מפני שאני מסכים לדבר בכל לבי, מה עוד שממילא אנחנו שותפים שווים, היא הסכימה.

ובאמת, במהלך השנים, בכל פעם שנתקעתי – הייתי הולך לאשתי ומקבל ממנה את הסכום החסר לי. אשתי הייתה הכספת הסודית שלי. מכיוון שהייתי הבכור במשפחתי, ורק בת אחריי, התחלתי לסייע לאבי בניהול המפעל. מייד כשהגעתי, הצעתי רעיונות רבים לשיפור ולייעול. על כל רעיון הייתי צריך להילחם כדי שיתקבל, משום שאבי לא אהב את הנועזות שלי. הוא היה שמרן, ולא חפץ בשינויים. השינויים שהכנסתי רק הועילו למפעל והעלו את הרווחיות שלו, אך זה לא הרשים את אבי. הוא היה אומר: "אתה מטלטל מדי את המפעל. זה לא בריא". כשהגיע אבי לגיל חמישים וחמש, נחלש והחליט לפרוש לגמלאות ולמסור לידי את ניהול המפעל. כעת, כשלא הייתה מעליי יד חוסמת, התחלתי להשקיע ולהרחיב את המפעל, ותוך ארבע שנים הכפלתי את הייצור ואת המכירות, פתחתי נקודות מכירה חדשות, התחלתי לייצא סחורות אל מעבר לים, והמפעל שלנו הפך ממפעל משפחתי לחברת ענק. תרמתי הרבה למוסדות וזכיתי לשם טוב בכל רחבי ארצות הברית. במשך כל השנים, אשתי ביקשה ממני לפתוח חשבון נאמנות לכ אחד מילדיי. צחקתי. אמרתי לה, שבבוא היום אוכל לרכוש לכל ילד בית גדול, וגם לכל אחד מהנכדים. אולם היא, שמרנית כאבי, לחצה עליי מאד בעניין. אמרתי לה: "אוקי, קחי ממני כסף בלי שארגיש ושימי להם קרנות נאמנות", והוספתי: "בכל סכום שתרצי". מאז, לא דיברנו על הנושא.

מספר שנים חלפו. אבי הזדקן, ובסך הכל נתן לי את ההרגשה שהוא רווה ממני נחת. לאחר מכן חלה והלך לעולמו. בעבורי היה זה אובדן גדול ומשמעותי, כי אבי היה כל עולמי, וידעתי כי אני חב לו רבות. זה קרה בשנת האבל עליו. משהו התרחש, לא באשמתי, ועסקי הספנות שלי התמוטטו לגמרי. התמוטטות הזו הגיע לידיעת כל תושבי ארצות הברית, וכולם נדו לי בראשם. בתום שנת האבל, הייתי בעל חוב בהיקף של כמה מיליונים. היו אלה ימים קשים. אני חושב ששערותיי הלבינו בשנה הזו. הדבר היחיד ששימח אותי היה, שאבי לא ראה את הנפילה הזו. זה לא היה עושה לו טוב – לי עוד יותר. כמעט התמוטטתי. אשתי דווקא הייתה לצידי ותמכה בי. היא היתה אומרת לי, שזה לא נורא ושנסתדר. אמרתי לה שהיא אולי לא יודעת את המצב, אך אנחנו לא נסתדר, משום שאנו בעלי חוב גדולים, עוד מעט לא יהיה לנו לחם לאכול, ומה יהיה עם הילדים שעוד חמש שנים נצטרך להתחיל לחתן?  היא אמרה לי: "לזה אל תדאג." היה משהו במילים שלה, ממנו הבנתי כי היא אינה מדברת סתם, ואז נזכרתי. "רגע, פתחת בזמנו את חשבון הנאמנות?" היא הלכה למחבוא שלה והראתה לי מספר תעודות נאמנות, אחד לכל ילד. בכל אחת מהן היה רשום סכום בסיסי של מיליון דולר עם רווחים גדולים.

מספר ימים עברו, ואז סיפרתי לאשתי, שיש סיכוי להבריא את החברה, ויש כמה בנקים שמוכנים לתת לי הלוואה, תמורת סכום של עשרה מיליון דולר מצדי. אמרתי שאוכל להשיג ארבעה מיליון בכוחות עצמי, ומה דעתה שאשתמש... לא סיימתי את המשפט, והיא ענתה לי שאפילו לא אחשוב על כך. הכסף שייך לעתיד של הילדים שלנו. שתקתי כמה ימים, ואחר כך, כשהמתווכים התחילו ללחוץ, התחלתי גם אני עם לחץ מצדי. הוכחתי לה באלף הוכחות, שזה יחזיר אותנו למצב הקודם. היא בכתה, התחננה, ובסוף נשברה והסכימה לשחרר את הכסף. ארך לי ארבעה חודשים בדיוק, כדי להוריד לטמיון גם את הסכום אחרון שנותר. לא יכולתי להסתכל בעיניהם של אשתי וילדיי. נכנסתי לדיכאון אמיתי. לא יכולתי לזוז. הפכנו ממש לעניים. זו הייתה המשמעות. עברנו, יותר נכון, נאלצנו לעבור לשכונה פשוטה בניו יורק. כולם ידעו מי אנחנו, מה היינו, ונדו לנו בראשם. הייתי קם בבוקר, בלי מטרה מוגדרת. הייתי הולך לקברו של אבי ובוכה שם. אשתי לא הזכירה לי במילה אחת מה שכל אישה אחרת הייתה מזכירה. בימים הראשונים, בכתה אתי, אך לאחר מכן אזרה כוח והחלה לבנות בנחישות את חיינו החדשים. כאשר היתי מנסה לדבר על העתיד, ואף להתנצל על מה שעשיתי, היא פשוט לא רצתה לשמוע. "זה היה ונגמר. גזירה משמים", הייתה אומרת.

התרגלנו לרמת חיים פשוטה וסבירה. עבדתי במפעל המשפחתי, שנוהל על ידי בעלה של אחותי. חלפו חמש שנים, ובתי הבכורה התחילה לשמוע הצעות שידוכים. שמעתי הצעות שונות, אך אשתי הייתה פוסלת אותן. היא דרשה מהשכנים להציע את הבחורים הטובים ביותר באמריקה. אמרתי לה שכדאי שתיזכר מי אנחנו. פושטי רגל. אך היא בשלה. ימים ולילות שוחחה בטלפון עם טובי השדכנים, בסוף הודיעה לי, שהבת הולכת להיפגש עם... וכאן נקבה בשם של בחור מצוין שבמצוינים, בן למשפחת רבנים ידועה מאד. שאלתי כיצד נוכל לעמוד בהתחייבויות הכספיות. היא אמרה לי: "בעזרת ה', הכל יהיה בסדר". הזוג נפגש והוחלט על חתונה. הורי החתן הגיעו לביתנו הצנוע. שוחחנו מעט. ואז הוא אמר: "בואו ניגש לתכלס". הסביר שבנו הוא בן  תורה, שבעזרת ה' ישב וילמד במשך כל ימי חייו. הוריו מעוניינים שיעשה זאת מתוך רחבות הדעת. הוא הוסיף, שהשדכן אמר כי יש התחייבות מצד הכלה לתת את כל הוצאות הדיור והחתונה, וכמו כן לדאוג לקרן ממנה יתפרנס הזוג כל חייו. הרגשתי איך הזיעה נוטפת מגופי. מי התחייב על כך בשמי? התבוננתי באשתי, אך היא הייתה רגועה לחלוטין, ורמזה לי שלא אומר דבר. כאשר הוא סיים לדבר, היא מוציאה מהתיק שלה כמה ניירות ואומרת: "יש כאן קרן נאמנות על שם הכלה, בסכום שיספיק לדירה ולחתונה, ומהשאר הם יוכלו לחיות כל חייהם". קשה לי לתאר מה הרגשתי. מסביבי הייתה המולה, נשיקות, קריאות "מזל טוב", ואני כמו בתוך חלום. לקחתי את אשתי לצד ושאלתי: "מה קורה כאן? הרי פדיתי את קרנות הנאמנות, שכחת?" והיא עונה: "כאשר עסקיך החלו להתרסק, תיארתי לעצמי שאם תיפול מנכסיך, ייתכן שתבוא לבקש את קרנות הנאמנות של הילדים. ידעתי שלא אוכל לשקר לך ולומר שלא עשיתי זאת, משום שאז תהיה זו באמת גניבה. רציתי  שיהיה לי כסף שלא תשאל עליו, ולכן פתחתי עוד קרנות נאמנות באותו סכום, לכל אחד מילדינו, כ'גיבוי'. אחר כך נפלת, פדית את המקור, ולי נשאר הגיבוי. דע לך שיש לנו כסף לחתן את כל הילדים שלנו, וגם לנו יישאר סכום יפה להתקיים באמצעותו". חזרתי לחדר מאושר אין קץ. עול עצום ירד מכתפיי, ותחתיו הגיע כוח מיוחד, המניע אותי עד היום. ידעתי כי ה' מעולם לא נטש אותי, ושחסד גדול עשה עמי, שנתן לי אישה כה מיוחדת, שממש כדברי אבי, איני מגיע אף לקרסוליה.

חיתנו מאז את כל הילדים, בסייעתא דישמיא, ברווחה ובנחת. יותר מכך איני צריך בחיי. כיום אני קרוב לגיל שישים, שמח בחלקי, ואני חושב שאת הסיפור שלי ניתן לסכם בכמה מילים: "בטח בה לב בעלה – ושלל לא יחסר".

 

  

תפילה

רבונו של עולם

תן לי אמונה שבאמת אפשר לצאת מכל התאוות והמדות הרעות בלילה הזה. כי כבר עברו עלי כל כך הרבה לילי סדר וזה לא קרה לי. אולי כי אין לי מספיק אמונה, אולי כי אני לא מתפלל על זה מספיק. רבונו של עולם, אין דבר שאני יותר רוצה מלנקות את החמץ שבדמי לגמרי. לנצח את כל התאוות. לתקן את כל המדות הרעות. לצאת לחרות אמיתית. להיות סוף סוף בן חורין. להפסיק לקבל את החיות שלי מהתאוות, מלדבר לשון הרע, מלהסתכל על מה שאסור, מלאכול מה שלא צריך, רבונו של עולם, רוצה להיות איש קדוש, רוצה לרצות רק אותך, רוצה כל הזמן להיות דבוק בך, תעזור לי אבא שהלילה הזה זה סוף סוף יקרה!

רבונו של עולם

תעזור לי להאמין שבאמת כולם יותר צדיקים ממני, יותר קדושים ממני, יותר חכמים ממני, תעזור לי לראות את המעלות של השני, לא את החסרונות שלו כי הרבה פעמים אני רואה חסרונות ואני מתרחק, מתעלם, עושה סבוב כדי לא להיתקל בשני ובעוונותי הרבים אני יכול גם להגיד עליו דברים לא טובים.

זכה אותי אבא לזכור שכל אדם, גם מי שפגע בי, גם מי שאני מרגיש שהוא לא סובל אותי ולכן אני גם לא סובל אותו, גם מי שברור לכולם שהוא לא טוב, שגם הוא בן שלך ואתה אוהב גם אותו ומחכה שגם הוא יעשה תשובה ויהיה טוב.

תעזור לי אבא לזכור שאני באמת לא יודע מי זה השני, שאני באמת לא מכיר אותו למרות שנדמה לי שכן. תעזור לי לזכור את כל המקרים שבהם פסלתי בן אדם והתרחקתי ממנו עד שמשמים הפגישו בינינו ופתאום גיליתי בן אדם אחר. שאפשר לאהוב אותו. ואם לפני כן הוא היה מכוער בעיני, פתאום הוא נהיה כל כך יפה, כל כך מאיר, שלא יכולתי להבין איך לפני כן לא ראיתי את זה. רבונו של עולם לכבוד החג הקדוש הזה, תן לי במתנה עיניים טובות. כמו של דוד המלך.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה