לא מקרה הוא שהמצווה היחידה שיש בה מרכיב של פרסום המופנה אל הרחוב ואל הציבור באה בעקבות עימות עם תרבות כלל-עולמית, השוטפת את כל העומד בדרכה. במצבים כאלה הנטייה היא להתכנס פנימה, להסתגר מאחורי חומות, להתגונן מפני הסחף. אולם חז"ל מלמדים שהדרך להתמודד עם שיטפון כזה היא על-ידי יציאה החוצה דווקא.

כאשר תרבות כל-עולמית מנסה לסחוף עמה את הציבור, בשם הקִדמה והחדשנות, אי-אפשר להגן על הבית ובה בשעה להפקיר את הרחוב. גישה כזאת יכולה להוליד תפיסה של 'היֵה יהודי בביתך ואדם בצאתך'. בני הנוער והצעירים יקלטו מסר ולפיו היהדות והאמונה הן עניין לבית הכנסת ולבית הפרטי, אבל בחיים המתנהלים בחוץ חלים כללים אחרים.

ימי החנוכה מציגים עמדה הפוכה. מול הרוחות הנושבות בחוצות נצא החוצה ונדליק שם את האור. את החנוכייה יציב היהודי "על פתח ביתו מבחוץ" דווקא. הוא לא יסתפק בהדלקת הנרות מאחורי קירות הבית, אלא יעשה 'פרסומי ניסא' – פרסום חיצוני לנס החנוכה.

המאבק הרעיוני שמאחורי נס חנוכה, בין האמונה היהודית ובין התרבות הכללית, אינו שייך להיסטוריה הרחוקה. זה בדיוק האתגר העומד לפנינו כאן ועכשיו. בימים ההם זו הייתה התרבות ההלניסטית, שאותה נשאו היוונים, ובזמן הזה אנו עומדים מול התרבות המערבית, המצויידת בטכנולוגיה חדשנית, המנסה להפוך את העולם כולו לכפר גלובלי אחד.

התרבות הזאת קובעת מה אוכלים, מה לובשים, מה קוראים, מה שרים, במה מאמינים, מה מקדשים ומה דוחים. היהודי, המנסה לדבוק באמונתו ובערכי התורה, חש לפעמים צורך להתגונן ולהתנצל, להסביר ולהצטדק. העולם שייך לצעירים, ואילו הוא נאחז בערכים נושנים ובתורה עתיקת יומין.

הצבת החנוכייה בחוץ משדרת מסר כי האמונה היהודית אינה נרתעת מפני רוחות הזמן המנשבות בחוצות. השלהבות הקטנות של נרות החנוכה בכוחן להאיר לא רק את הבית אלא גם את הרחוב. זו יהדות בוטחת בעצמה, שאינה מסתגרת ואינה מסתתרת, אלא מתייצבת בגאון מול התרבות הבאה וחולפת.

בימינו הננו עדים ל'פרסומי ניסא' בממדים שטרם נראו כמותם לאורך ההיסטוריה. בחוצות הערים הגדולות בעולם מוצבות חנוכיות ענק ומפרסמות את נס החנוכה. בשדרה החמישית בניו-יורק ולרגלי מגדל אייפל בפריז, בכיכר האדומה במוסקווה ובכיכר טרפלגר בלונדון, בחוצות רומא וברחובות בואנוס איירס.

מיליוני יהודים רואים את נרות החנוכה מאירים את החשֵכה ומחממים את הלבבות. גם המוני לא-יהודים נחשפים לאור היהודי הנצחי, שראה ממלכות קמות ונופלות, תרבויות באות והולכות, ערכים משתנים ואופנות מתחלפות. האור היהודי נשאר טהור ומקורי, אינו מושפע משינויי הזמן, והוא עומד כמגדלור ומסמן את הנתיב הנכון.

צעירי חב"ד נערכים למבצע הגדול של הבאת אור החנוכה להמוני בית ישראל. אלפי פעילים יביאו את שמחת החג לכוחות הביטחון, למאושפזים במרכזים רפואיים, לקשישים בבתי אבות, לריכוזי עולים ואף לבתי כלא ועוד, ויזַכו את הציבור בהדלקת הנרות. חנוכיות ענק יוצבו במרכזי הערים ויפרסמו את נס חנוכה. בכבישי הארץ ינועו אלפי כלי רכב נושאי חנוכיות ואף הם יתרמו ל'פרסומי ניסא' בחוצות הערים. לקראת החג הופיע מגוון חומרי הסברה, מעלון תמציתי על החג ומצוותיו ועד חוברת ממצה, המגישה את כל מה שצריך לדעת על חנוכה. להשיג בבתי חב"ד.

על פתיחת הפרשה, "וישב יעקב", מפרש רש"י: "וישב יעקב – ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה".

מן הדברים עולה שאלה גדולה: מה החיסרון בבקשת יעקב לשבת בשלווה, והלוא מצוות עשה היא "שיהא אדם... שואל צרכיו שהוא צריך להם", כדברי הרמב"ם? ומדוע אין הוא זכאי לשבת בשלווה בעולם הזה, והלוא הקב"ה עצמו הבטיח לו "הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ"?!

במקום אחר מצאנו שהעונש בא על עשרים ושתיים השנים שבהן לא קיים יעקב את מצוות כיבוד אב ואם, כשנמלט מפני עשיו אחיו ללבן. אבל כאן רש"י תולה במפורש את "רוגזו של יוסף" בבקשת יעקב "לישב בשלווה".

מאז ומעולם היו חייו של יעקב מלאי סבל, כפי שאמר לבניו בפרשת מקץ: "וְאֵ-ל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים", ומפרש רש"י: "מי שאמר לעולם דיי, יאמר דיי לצרותיי, שלא שקטתי מנעוריי; צרת לבן, צרת עשיו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף". עוד קודם לידתו סבל מאחיו עשיו, כאשר "ויתרוצצו הבנים בקרבה" – "מתרוצצים ומריבים" (רש"י).

גם עזיבתו לחרן לא נעשתה מרצונו, אלא בהוראת הוריו. בשנותיו בחרן שבע מרורים מדודו לבן, כעדותו של יעקב עצמו: "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי". גם כשיצא מבית לבן רדף לבן אחריו והזהירו: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע", ולא עשה את זממו רק מפני שהקב"ה מנע זאת ממנו. אין ספק שכל זה הסב ליעקב צער גדול. האם לא הגיע הזמן לשבת בשלווה?

יש לומר, שכאשר יעקב אבינו מבקש בקשה כלשהי מהקב"ה, בהכרח שהבקשה תתקיים בפועל, שכן בקשת צדיק אינה שבה ריקם. צדיק גוזר והקב"ה מקיים. ואכן, בקשתו של יעקב אבינו נתקיימה, אך לא מיד, אלא בשבע-עשרה שנותיו האחרונות במצרים.

זו אפוא כוונת המאמר "ביקש יעקב לישב בשלווה – קפץ עליו רוגזו של יוסף". רוגזו של יוסף אינו עונש על הרצון לשבת בשלווה, אלא להפך – רוגזו של יוסף, סיפור מכירתו, החל את התהליך שבסופו זכה יעקב לשלווה הנכספת.

"בית שמאי אומרים פוחת והולך, ובית הלל אומרים מוסיף והולך" (שבת כא,ב). "פוחת והולך" רומז לעבודה שהיא בבחינת 'סור מרע', לתקן את הפגמים ולסלק את הרע. "מוסיף והולך" רומז לעבודה של 'עשה טוב', להוסיף בתורה ובמעשים טובים. ההלכה היא כבית הילל, כי עיקר העבודה היא להתעלות ולהתרומם תמיד בתורה ובמעשים טובים.

"מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" (שבת כא,ב). היוונים העזו לפרוץ פרצות בבית המקדש, ולטמא את כל השמנים שבהיכל. הם רצו להפוך את 'רשות היחיד' ל'רשות הרבים'. עשה להם הקב"ה מידה כנגד מידה, שמניחים את הנרות "על פתח ביתו מבחוץ" – להפוך את 'רשות הרבים' ל'רשות היחיד'.

חנוכה הוא הכנה לימות המשיח. ראשי תיבות 'משיח': מ דליקים ש מונת י מי ח נוכה.

"יוונים נקבצו עליי... ופרצו חומות מגדליי" (מן הפיוט). כאשר בני ישראל פוגמים בסגולות שניתנו להם, נוטלים הגויים סגולות אלה. בני ישראל הם "גוי אחד" וכאשר פגמו בסגולה זו, לקחו האומות את האחדות. זהו שאומרים "יוונים נקבצו עליי (התאחדו נגדי)... ופרצו חומות מגדליי".

ימי חנוכה הם המשך לימים הנוראים, מי שלא שב בעשרת ימי תשובה, תשובתו מתקבלת עד יום שמיני של חנוכה. רמז לזה בנבואת ישעיהו (כג,א) "ב זאת יכופר עוון יעקב" – ביום 'זאת חנוכה' יכופר עוון יעקב.

"נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין" (שבת כב,א). מזוזה היא חובת הדר, ולכן קובעים אותה בימין כניסת הבית; אולם נר חנוכה נועד לפרסום הנס למי שנמצאים בחוץ, ולכן מעמידים אותו מימין ליציאה מן הבית.

על-ידי חנוכה נתגלה אור הפנים, בבחינת "יאר ה' פניו אליך ויחונך". חנוכה מושך אור אין-סוף על הנשמה.

"כבתה אין זקוק לה" (שבת כא,ב). חנוכה הוא מלשון חינוך והתחלה. לכן "כבתה אין זקוק לה", כי העיקר הוא ההתחלה ולא עליך המלאכה לגמור.

רבי יחזקאל-שרגא משינווה התחתן בהיותו בן שש-עשרה. לצורך זה נדרש לעמוד למבחן לפני נציג השלטון, כדי לקבוע שאכן הוא בשל לנישואין. אימו ליוותה אותו למבחן.

בין השאלות שהציג הבוחן לנער הייתה שאלה רגישה: "את מי אתה אוהב יותר, יהודי או גוי?". האם לחשה לו: "שווה", היינו שישיב ששניהם שווים בעיניו. אולם הנער השיב: "גוי שלא עשה לי כל רע, למה אשנא אותו?".

הבוחן קיבל את התשובה ואישר את הנישואין. בצאתם אמר הנער לאימו: "וכי יכולתי לשקר ולומר שאני אוהב יהודי וגוי במידה שווה?!"...

"היצר עמל על דבר אחד – ליטול ממך את נקודת האמת. אחר-כך יניח לך ללמוד ולהתפלל כרצונך, כי בהינטל נקודת האמת כבר לא אכפת לו מה אתה עושה" (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

"אבקש ברכה לשידוך ראוי בעבור בני אפרים", הביע החסיד הנגיד ר' משה-אהרן מוסקוביץ את משאלתו לפני רבו. הצדיק רבי יחזקאל-שרגא משינווה שמע את הבקשה והשיב: "הלוא בהשגחה פרטית נמצא כאן החסיד ר' יעקב, שבא לבקש ברכה לשידוך בעבור בתו. דברו ביניכם, ומה' יצֵא הדבר".

השתאו החסידים מהתזמון המופלא ואמרו זה לזה כי בוודאי מה' יצָא הדבר, מה גם שהרבי העניק את ברכת הדרך לשידוך. ישבו השניים לדבר נכבדות, ועד מהרה התחוור להם כי המיועד והמיועדת מתאימים זה לזה ככפתור ופרח, וגם המשפחות – ענבי הגפן בענבי הגפן.

כשנסתיים הפרק הזה הועלה על השולחן הצד הממוני. כאן נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. ניסו להגיע לעמק השווה, אולם כל צד התבצר בעמדתו ולא הסכים להתפשר. "ניכנס לרבי", הציעו שניהם לאחר שנואשו מליישב את המשבר, והנהנו זה לזה בהסכמה. הרבי יכריע, וכפי שיאמר – כן יעשו.

"אני נותן סכום נכבד כנדוניה לבני החתן", שטח ר' משה-אהרן העשיר את דבריו לפני הרבי. "מן הראוי שאבי הכלה יעניק לבני הזוג סכום דומה". לעומתו טען ר' יעקב כי הסכום שבדעתו לתת סופי ואין בכוונתו לשנות זאת.

התכנס הצדיק בהרהוריו זמן מה, ואז הישיר את מבטו לעבר השניים והחל לספר:

"פעם אחת בא אבי-מורי (האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז) לעיר אוז'גורוד (אונגוואר, כיום באוקראינה), ושם את פעמיו לעבר ביתו של הגאון רבי מאיר אייזנשטטר, המכונה 'מהר"ם א"ש'. רבי מאיר, שכבר היה בא בימים ועמד בראש ישיבה גדולה ובה מאות תלמידים, קיבל את פני אורחו בשמחה וכיבדו כבוד גדול ואף ערך סעודה לכבודו, שאליה הזמין את נכבדי הקהילה.

באמצע הסעודה הזמין הגאון את אבי להשמיע מחידושי תורתו. אבי נענה ופתח בפלפול מעמיק, שהאיר סוגיה הלכתית באור חדש. כשסיים את דבריו הגיב ואמר המארח כי חידושו סותר דברי תוספות מסויים, והדבר שומט את הקרקע מתחת לחידוש כולו. אבי קיבל את ההערה בהכנעה, וכעבור זמן נסתיימה הסעודה, והגאון פנה ללוות את אורחו לדרכו. השניים נפרדו בכבוד זה מזה, והמארח ציווה על שניים מבניו, הגאונים רבי מנחם ורבי יהודה, ללוות את האורח אל הכפר הסמוך.

כאשר הגיעה הפמליה אל הכפר ובני הבנים עמדו להיפרד מאבי, פנה אליהם אבי ואמר: 'דעו נא כי אין הצדק עם אביכם בדברים שהשיג עליי. הוא שגה בהבנת דברי התוספות. עיינו במסכת פלונית בדף פלוני ותיווכחו כי הצדק עמי. עם זה, מבקש אני מכם בכל לשון של בקשה – אל תאמרו לאביכם מאומה, כדי שלא תהיה לו חלישות הדעת. נמנעתי מלהשיב לו על דבריו, שכן הוא המרא דאתרא ואין לחלוק עליו'.

בשובם לביתם מיהרו האחים ועיינו בספרים, ואכן גילו כי הצדק עם האורח ולא עם אביהם. הם החליטו להתעלם מבקשתו של אבי שלא לספר על כך לאביהם. ניגשו האחים אל המהר"ם א"ש ומסרו לו את דבריו של אבי. מיהר הגאון לעיין בדברי התוספות, ואכן גילה כי הצדק עם אבי. הוא לפת את ראשו בשתי ידיו ואמר: 'אכן, טעיתי, ואינני בוש להודות בכך'.

כעבור כמה רגעים ציווה על בניו לאסוף את כל תלמידי החכמים שנכחו בסעודה שבה התקיים הוויכוח ולהביאם לביתו. הוא הורה שכולם יבואו ואיש מהם בל ייעדר.

כשהתכנסו כל משתתפי הסעודה, פתח רבי מאיר ואמר: 'כשהיה כאן הגאון הרב מצאנז, השמיע באוזנינו חידוש הלכתי, ואני השגתי עליו וסתרתי את דבריו. אחרי כן אמר לבניי שטעיתי בפירוש דברי התוספות, וכעת אני מודיע לכם שאכן, דברי הרב מצאנז נכונים ואני טעיתי. ואף שהרב מצאנז ביקש להעלים ממני את דבר טעותי, כדי שלא להכלימני, איך אתן לשקר לדחוק את רגלי האמת? לכן אומר אני דברים כהווייתם ומודה שטעות הייתה בידי".

הצדיק משינווה סיים את סיפורו ופנה אל שני המחותנים העומדים לפניו: "הסיפור מעורר שאלה גדולה על התנהגותם של בני הגאון מהר"ם א"ש. הלוא אבי ביקש מהם שלא לספר על הטעות לאביהם; למה אפוא מיהרו לגלות זאת לאביהם ולהעמידו על טעותו? טעויות מעין אלה קורות, ולמה לצער גאון ישיש כמותו ולגלות לו שטעה בהערתו?

"אלא שכל אלה היו אנשי אמת!", גבר קולו של הצדיק משינווה. "ואין הכוונה שדבקותם במידת האמת גברה על כבודו של אביהם ולכן היו מוכנים לצערו. לא ולא! הם ידעו שכאשר יעמידו את הדברים לאור האמת לא יצטער אביהם כלל, אלא ישמח שהטעות נתגלתה".

כעת הפנה את מבטו לעבר אבי החתן המיועד. "הכלה, בתו של ר' יעקב, היא נכדתם של אנשי אמת קדושים אלה. מוטב לוותר על הנדוניה כולה ובלבד לדבוק במשפחה שכזאת!".

התפעל החסיד ר' משה-אהרן למשמע הדברים, ומיד לחץ את ידו של המחותן והשניים הכריזו על השידוך בסימן טוב ובמזל טוב.

ייחוסו של המשיח מתחיל בסיפור יהודה ותמר, שממנו נולד פרץ, שמזרעו יהיה המשיח. וכך אומר המדרש (רבה פרשה פה): " ויהי בעת ההיא – רבי שמואל בר-נחמן פתח: כי אנוכי ידעתי את כל המחשבות. שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף; ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו; ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה; והקב"ה היה עוסק – בורא אורו של מלך המשיח".

בפירוש יפה תואר מוסבר: "ה', המסבב הסיבות, הכין הכול בחכמה, כי על-ידי מכירת יוסף ירדו בני יעקב למצרים ונשתעבדו בהם; אך הקב"ה, המכין את הרפואה לפני המכה, סיבב הדברים כי ייוולד להם גואל... בעוד שבני-אדם עסוקים במחשבותיהם ובמעשיהם, הקב"ה לבדו חושב מחשבות לטובתם".

המהר"ל מפראג מציין כי בעניין זה טמון סוד עמוק (גבורות ה' פרק יח, ועוד): "הדבר הזה מופלא מאוד למבינים... כי הוא עמוק מאוד". הוא מסביר שהקדושה וה'קליפה' כרוכות זו בזו, עד שה'קליפה' עצמה היא הנותנת כוח לקדושה להעבירה מן העולם. הוא קושר זאת בפסוק שנאמר על יעקב (בראשית כה,כו): "וידו אוחזת בעקב עשיו", ומסביר שהדבר דומה לפרי, "שכאשר הוא בלתי-נשלם, הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלמותו, ואז, כאשר הפרי גדול, נפסדה הקליפה מכוח גידול הפרי".

הרבי מליובאוויטש מבאר (תורת מנחם כרך ח, עמ' 222) שכמה וכמה עניינים נעלים ביותר נולדו דווקא דרך 'ירידה' ו'מרמה': "עניינים נעלים צריכים לבוא בדרך של מרמה דווקא. וזהו גם תוכן העניין של מעשה יהודה ותמר, שעל-ידי זה הייתה לידת זרח ופרץ, שממנו בא משיח, שלכן נאמר בהם 'תולדות מלא'... דווקא על-ידי הירידה נמשך ומתגלה אור נעלה ביותר".

הרבי מביא עוד כמה וכמה דוגמאות: "וזהו גם תוכן העניין של לידת אפרים (שעליו נאמר 'כי הפרני אלוקים בארץ עניי') מאסנת בת פוטיפרע, ובפרט לפי הדעה שאסנת הייתה בת דינה שנולדה משכם – כידוע שעניינים נעלים בכלל, ובפרט עניינים שלמעלה מהשתלשלות, באים על-ידי עניין של מרמה, וכיוצא בזה. ועל דרך שמצינו בברכות יצחק ליעקב, 'וייתן לך האלוקים מטל השמים וגו'' – שהן ברכות נעלות בעניינים רוחניים... – שהוצרכו לבוא בדרך מרמה דווקא".

"אלא הביאור בזה: כל הכוונה של הגלות, שבאה 'מפני חטאינו', היא כדי שעל-ידי בירור חושך הגלות יתגלה יתרון האור בגאולה העתידה. ולכן הגם שבתחילת העניין נחשבה באמת פעולתה של תמר בתור חיסרון, שהתוצאה ממנה צריכה להיות 'הוציאוה בגלותא', אבל לאחר מכן... נתגלה ש'ממני ומאיתי יצאו הדברים כו' להעמיד מלכים בישראל', שבזה יש מלכתחילה כוונה עליונה, שיבוא מזה פרץ וכו' עד ש'עלה הפורץ לפניהם', שיפרוץ את כל הגדרים, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש".

זה קרה בימים האלה של ערב חנוכה לפני שנה בדיוק. בפתח בית חב"ד 'תורה סנטר' באוטווה שבקנדה התייצבה אישה ובידה חנוכייה. "אני מרגישה שבית הכנסת שלכם הוא המקום הראוי לחנוכייה הזאת", אמרה בהתרגשות לרב מענדל בלום , מנהל בית חב"ד.

הרב בלום חש כי התרגשותה של האישה משקפת סיפור מיוחד, וביקש ממנה לשבת ולספר את סיפורה. האישה, סוזן בלומפלד שמה, החלה לספר, ומרגע לרגע התברר כי החנוכייה הזאת מגוללת פרק מרטיט בדברי ימי ישראל בתקופת השואה.

הסיפור מתחיל אצל אחיו של סבה, ג'רארד ריצ'ל ורעייתו, תושבי העיר האג שבהולנד. לאחר הכיבוש הגרמני הצטרפו בני הזוג לארגון שהתנגד לנאצים. הארגון זייף כרטיסים לחלוקת מזון, אסף מידע מודיעיני, הוציא לאור עיתון מחתרתי, השבית קווי טלפון ועשה עוד פעולות שנועדו לשבש את המכונה הנאצית.

בני הזוג החליטו גם לתת מקלט למשפחה יהודייה. במשך חמש שנים התגוררה בעליית הגג שבביתם משפחה בת שלוש נפשות – זוג הורים ובנם. העלייה למקלט התאפשרה מבעד לדלת סתרים בחדר השינה של בנם בן החמש. הנאצים חשדו בג'רארד שהוא פעיל בארגון ההתנגדות, וכמה פעמים עשו חיפושים בביתו. פעם אחת ג'רארד עצמו נאלץ להתחבא כדי להימלט ממאסר. "הילד בן החמש ידע שבעת חיפושים עליו לשכב במיטה ולהשתעל, כאילו הוא חולה מאוד", סיפרה סוזן. "כשהנאצים ראו את הילד החולה, יצאו ולא טרחו לחפש יותר מדיי".

במשך חמש שנים חלקו בני הזוג ההולנדים את מזונם הדל עם בני המשפחה היהודייה והסתירו אותם בעליית הגג. בני המשפחה המסתתרת, ובמיוחד הנער, חיו כל רגע בפחד אימים שמא ייתפסו. "כאשר שמעו את שאון המגפיים של הנאצים", סיפרה סוזן, "היה הנער מייבב מרוב פחד, והוריו נאלצו לתחוב בגדים לתוך פיו ולהחזיק בו עד שהחיילים עזבו".

בתום המלחמה העניקו בני המשפחה היהודייה למציליהם חנוכייה לאות הכרת תודה על מה שעשו למענם. "הם אמרו שהנאצים היו יכולים לפגוע בגופם וברכושם בלבד, אבל לא באמונה שבליבם, והחנוכייה היא סמל האמונה", סיפרה סוזן.

החנוכייה עברה בין בני המשפחה, עד שהגיעה לידי סוזן. "הייתה לי תחושה שבעצם לא נכון שאחזיק בה", הסבירה בשיחה לדוד זקליקובסקי. "חשבתי שראוי כי תהיה במקום שבו יהיה לה שימוש מתאים. תמיד רציתי להשיב את החנוכייה לבית כנסת, ואני מאמינה שבית הכנסת הזה הוא הבית המתאים".

הרב בלום הודה לה נרגשות על המתנה ההיסטורית, ומדי ערב הדליק בחנוכייה הזאת את הנרות. הוא אף הזמין את הגב' סוזן לספר את סיפורה לבני הקהילה. "החלטנו כי זו תהיה החנוכייה שבה נדליק בכל שנה את הנרות", אומר הרב בלום.

באשר להדלקת נר חנוכה בשמן של שביעית – הרידב"ז וה'אמרי יושר' אוסרים, וכן מסרו בשם ה'חזון איש'. לדעה זו, נר נשמה ונר תמיד מדליקים גם ביום, ולא כדי להשתמש לאורם, ולכן אין להדליקם בשמן של שביעית; וכל שכן נר חנוכה שאסור להשתמש לאורו. ואף שמותר לשבת וליהנות מהאור, הרי רוב השימושים האחרים אסורים לאורו של נר חנוכה.

אולם לדעת ה'מנחת שלמה' וה'אור לציון' הדלקת נר חנוכה נחשבת הדלקה לצורך, ומה שבזה ממעט הנאתו אין איסור, מכיוון שדרך שימושו בכך; וכמו שמותר לערב שמן זה בתבשיל בשרי, אף שבכך הוא נאסר למי שאכל חלב.

ב'ילקוט יוסף' נוטה להחמיר בזה, אך אם אין לאדם שמן אחר – מתיר להדליק בשמן של שביעית.