chiddush logo

שיחת השבוע

נכתב על ידי שניאור, 24/5/2016

 

מס' 1534, ערב שבת-קודש פרשת בחוקותי, י"ט באייר ה'תשע"ו (27.05.2016)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד       יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

חיבוק חם ותמרורי אזהרה

אהבה שאין בצידה יראה עלולה לגרום לסטייה מהנתיב. היראה מציגה לפני האדם את הקווים האדומים שאין לחצותם

מאז ומעולם מתקיימות שתי דרכים שבאמצעותן אפשר לגרום לבני-אדם (ולהבדיל לבעלי חיים) לעשות דברים – המקל והגזר. שיטת ה'מקל' יוצרת הרתעה מפני עשיית מעשים לא רצויים, וה'גזר' נותן תגמול חיובי למי שעושה את הדברים הרצויים.

בעידן הנוכחי ה'גזר' יעיל הרבה יותר מה'מקל'. איומים ועונשים השפעתם פחותה בימינו. מי שרוצה להניע כיום תהליכים בקרב בני-אדם יצליח הרבה יותר אם ייתן חיזוק חיובי על מעשים טובים. זה נכון בחינוך ילדים, במקומות עבודה ובהתנהלות ציבורית.

תנועת החסידות זיהתה את השינוי הזה כבר לפני מאות שנים. בעבר הייתה נפוצה תופעת ה'מגידים', שהיו עוברים בעיירות ישראל ונושאים דרשות שעיקרן הטפת מוסר, איומים והפחדה. הם היו מזהירים את השומעים כי ייענשו קשות מן השמים אם לא יתקנו את דרכיהם. הבעש"ט הציג גישה אחרת, מקרבת, מחבקת. הוא קרא לעורר את ליבם של יהודים בדרכי נועם ובאהבה ולא על-ידי שפיכת אש וגופרית על ראשם.

יש דין ויש דיין

ואולם גם אם מעדיפים את הגישה החיובית ובוחרים לשים עליה את הדגש, עדיין דרוש גם מרכיב ההרתעה. גם בחינוך יש תפקיד חיוני ל'מוסר אביך'. תורת החסידות עצמה מסבירה בהרחבה שעבודת הבורא צריכה לעמוד על שני יסודות, אהבה ויראה. שני המרכיבים האלה משולים לשתי כנפיה של ציפור, שאינה יכולה לעוף בכנף אחת והיא זקוקה לשתיהן גם יחד.

אכן, אנו שואפים שיהודי יעבוד את בוראו מתוך אהבה. אנו רוצים שילמד תורה ויקיים מצוות מתוך שמחה וכדי להשיג התחברות עם הבורא. אבל אהבה שאין בצידה יראה עלולה לגרום לסטייה מהנתיב. היראה שומרת על האדם מפני פרשנויות אישיות העלולות ללכת רחוק מדיי. היא מציגה לפניו קווים אדומים שאין לחצותם.

פרשות ה'תוכחה' שבתורה מביאות את המרכיב הזה לידי ביטוי. אין ספק, אלה פרשות קשות. התיאורים המפורטים של העונשים החמורים העלולים לבוא על עם ישראל אם יסור מדרך התורה – משרים תחושה לא נעימה. אבל זו מטרתם, להציב לפנינו תמרורי אזהרה.

אדם צריך לדעת שהעולם איננו ג'ונגל, שבו אפשר לעשות כל מה שעולה על הדעת והלב. יש דין ויש דיין. אכן, לאדם ניתנה בחירה חופשית, אבל באותה נשימה הבורא מציין מה תהיה תוצאת הבחירה – דרך אחת היא דרך החיים והטוב, ואילו הדרך השנייה מובילה לכיוון ההפוך.

הדרך להשגת הטוב

האזהרות האלה נחוצות גם כנגד ערמומיותו של היצר, העלול להשתמש באהבת הבורא עצמה כדי להטות את האדם מדרך הישר. "לא נורא", הוא לוחש, "השם תמיד אוהב אותך. הוא יסלח לך". זה נכון, אבל רק לאחר שהאדם כשל ומעד. במקרה כזה עליו לזכור שידו של הבורא פתוחה לקבלו בחזרה. אך חלילה מלהשתמש בזה למתן צידוק לפני מעשה.

לכן חשוב שיעמדו לפני האדם תמרורי אזהרה המבהירים לו כי הליכה בדרך שהִתווה בורא העולם היא הדרך האחת והיחידה שתביא לו את הטוב ואת הברכה.


היראה מציגה קווים אדומים שאין לחצותם (צילום: dov45k )

יש חדש

עולים לעיר המקובלים

מסתיימת ההרשמה לנופש המיוחד בעיר המקובלים, מטעם פרדס ו התקשרות . התכנית תימשך מיום חמישי כ"ה באייר ועד מוצאי שבת כ"ז בו (2-4 ביוני), במלון כנען ספא בצפת. בתכנית: הרצאות של מיטב מרצי פרדס, מפגש עם בני הזוג עודד מנשה ו עדן הראל , עונג שבת עם הזמר והיוצר ישי ריבו ועוד. טל' 039302030.

אוהבים את כולם

הופיע שלומי וסתם אוהבים את כולם 2 – סרט המשך לסרט שהופק אשתקד לכבוד ל"ג בעומר, וחולק בעשרות אלפי עותקים בתהלוכות. הסרט מלמד את הילדים בדרך מוזיקלית וצבעונית על אהבת ישראל, רבי שמעון בר-יוחאי ומשמעותו של ל"ג בעומר. הסרט הופק על-ידי יהדות טיווי . פרטים בטל' 0505276413.

גאולה בזוהר

יצאה לדרך יוזמת אחדות מיוחדת בלימוד מאמרי הגאולה בזוהר, על-פי הספר 'זוהר הגאולה'. היוזמה מבוססת על ההבטחה שבזכות לימוד ספר הזוהר יֵצא עם ישראל מן הגלות ברחמים, ועל דברי אליהו הנביא לרשב"י שבזכות הלימוד בספרו יתקיים "וקראתם דרור בארץ". פרטים בטל' 0548441377.

שלחן שבת

מה ערכו של זקן?

בפרשתנו מופיעים דיני ערכין, העוסקים באדם שנדר לבית המקדש סכום השווה לערכו של אדם. התורה קובעת תעריפים לבני-אדם, על-פי גילם ומינם. ערכו של הזכר גבוה מערכה של האישה, ושל הצעיר מן הילד.

בטווח הגילים עשרים-שישים ערכו של האיש חמישים שקלי כסף, ושל האישה שלושים שקלים. אך בגיל שישים התמונה משתנה: "מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל, וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים". אמנם ערכו של הזכר גבוה משל הנקבה, אולם ירידת ערכו קיצונית הרבה יותר (מחמישים לחמישה-עשרה), ואילו האישה, אף שגם ערכה ירד, אצלה הירידה מתונה יחסית (משלושים לעשרה).

סבא בבית

רש"י מסביר את פשר הדבר: "כשמגיע לימי הזִקנה האישה קרובה להיחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאישה אינה פוחתת אלא שליש בערכה. כפי שאומרים האנשים: סבא בבית – שבר בבית; סבתא בבית – אוצר בבית וסימן טוב בבית". כלומר, הזִקנה מורידה מערכם של גברים יותר מכפי שהיא גורעת מערכן של נשים.

אך כאן מתעוררת שאלה גדולה: אם אמנם הזקן נחשב 'שבר בבית' בעוד האישה הזקנה היא בבחינת 'אוצר', הרי הזקן היה צריך להיות חסר ערך לחלוטין, ולמה הוא שווה חמישה-עשר שקלים?

ירידת ערך

הסבר הדברים: רש"י מכוון את פירושו ל"בן חמש למקרא", ללומד הפשט. תלמיד זה למד על ערכו של הזקן, על שבעים הזקנים – חברי הסנהדרין, "זקני ישראל". הוא מכיר את דברי המשנה המציינת את מעלת בן השישים – "בן שישים לזִקנה", במשמעות של כבוד וחשיבות. מתעוררת אפוא שאלה במוחו – מדוע צונח פתאום ערכו של בן השישים במידה רבה כל-כך דווקא בשעה שהגיע למעלת הזִקנה?!

על כך עונה רש"י: "סבא בבית – שבר בבית ". הדגש הוא על ערכו של הזקן בביתו . מחוץ לבית ערכו אינו פוחת כלל וכלל. להפך, יכולת ההשפעה שלו גבוהה משל הצעיר, בהיותו זקן, בעל חכמה וניסיון. אולם בביתו ערכו יורד, שכן כוחו הפיזי מתמעט, ויכולותיו בעבודות הבית מצטמצמות.

כוחו בדיבורו

כאשר אדם נודר לתרום לבית המקדש את ערכו של זקן, כוונתו היא לערך מועט יחסית, שכן דעתו היא על ערכו של האדם בין כותלי ביתו. עם זה, אין הכוונה לחוסר ערך מוחלט. 'שבר' איננו דבר חסר ערך לחלוטין. אמנם אין הוא כלי שלם, אבל עדיין אפשר להשתמש בו.

הפתגם על ההבדל בין גברים לנשים בעת זִקנתם נאמר במקורו בארמית, ו'שבר' הוא 'פָּחָא'. אפשר לומר ש'פחא' מזכיר את המילה 'וַיִּפַּח' (מהפסוק "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", שנאמר בבריאת האדם). אמנם הזקן יעיל פחות בדברים הדורשים כוח פיזי, אך עדיין רב ערכו בתפקידים הקשורים בדיבור – לימוד, מתן עצה והדרכה.

(שיחות קודש תשל"ח, כרך ב, עמ' 360)

מן המעיין

תוכחה

תוכחה כואבת

״ויסרתי אתכם אף אני״ (ויקרא כו,כח). בשעה שהאב מכה את בנו, כואב גם לו. אף הוא מתייסר בייסורים. זהו ״ויסרתי אתכם – אף אני״.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

רדיפה פנימית

״ורדף אתכם קול עלה נדף... וכשלו איש באחיו״ (ויקרא כו,לו-לז). לא דיי שהאויב ירדפם, אלא גם ״וכשלו איש באחיו״ – יהודי יהיה רודף את אחיו; בני ישראל יריבו בינם לבין עצמם.

(כלי יקר)

תחילת הירידה

״ואם תלכו עמי קרי״ (ויקרא כו,כא). תחילת הירידה רחמנא ליצלן היא העדר העבודה בתפילה, שאז הכול נהיה יבש וקר. גם המצוות שמקיימים נעשות בדרך ״מצוות אנשים מלומדה״. הן הופכות לנטל. בני-אדם ממהרים, מאבדים את כל הטעם בתורה, והאוויר מתגשם. וכמובן לא שייך כלל שהאדם יפעל וישפיע לטובה על הזולת.

(היום יום)

ייחוס כתוכחה

״וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק״ (ויקרא כו,מב). מה לפסוק זה ולתוכחה? אלא שכאשר יוצא לתרבות רעה אדם שנולד להורים בורים ופשוטים אין אשמתו גדולה כאשמת מי שבא ממשפחה מכובדת ומיוחסת, שסביו היו יעקב ויצחק.

(השל״ה)

התוכחה מרככת

״איש כי יפליא נדר״ (ויקרא כז,ב). רק אחרי התוכחה נעשֶה יהודי ירא שמים וטוב לב. רק אז ליבו מתרכך והוא מתחיל לנדור נדרים ולתת צדקה.

(כלי יקר)

ברכות נסתרות

הקללות שבתוכחה אינן אלא ברכות, ולא עוד אלא שהן ברכות רמות ונעלות ביותר. מפני היותן נעלות כל-כך אין הן יכולות לרדת לעולם אלא באופן מוסתר.

(לקוטי תורה)

אפיית התורה

״ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד״ (ויקרא כו,כו). לחם הוא התורה שנמשלה ללחם, כמו שכתוב ״לכו לחמו בלחמי״. ״עשר נשים״ – אלה עשר כוחות הנפש. יש 'לאפות' את התורה שלומדים ברשפי אש האהבה לה׳, המתעוררת בעת התפילה, אהבה החודרת לכל עשר כוחות הנפש.

(אדמו״ר הזקן)

תנור אחד

האפייה ב״תנור אחד״ רומזת לחמימות האהבה לה', הבאה מההתבוננות ב'אחד', יחידו של עולם.

(ספר המאמרים תש״ד)

אמרת השבוע

מי יברח

בימי רבי שלמה הכוהן רבינוביץ' מרדומסק, בעל 'תפארת שלמה', השתרר רעב באזור. קרא הרבי לבעלי האמצעים בעיר והטיל על כל אחד ואחד לתרום סכום כסף, כדי לקנות תפוחי אדמה בעבור העניים.

אחד הנוכחים רצה לסכל את הרעיון ואמר: "וכי לא דחוף יותר להשתמש בכסף כדי לתקן את הגדר המתפוררת של בית העלמין?".

השיב לו הרבי: "אתה חושש שאם לא תתוקן הגדר יברחו המתים אל החיים, ואילו אני דואג שאם לא נספק מזון לעניים יברחו החיים אל המתים חס ושלום"...

פתגם חסידי

החלטה נחושה

"כל המקבל עליו לקבוע עיתים לתורה, והוא מקיים זאת ואינו זז מהשעה הקבועה בעבור כל הון שבעולם – מובטחת לו פרנסתו בכבוד" (רבי יהושע מבלז)

מעשה שהיה

נס בפרדס

ר' יעקב שלוש היה צורף עשיר ומצליח במרוקו. שמו יצא למרחקים ורבים באו אליו לקנות תכשיטים. אך בליבו בערה אהבה גדולה לארץ ישראל. הכיסופים לארץ ישראל היו גדולים בעיניו מכסף וזהב.

יום אחד קם ועשה מעשה. הוא מכר את רכושו, נטל את בני משפחתו ויצא למסע הנדודים לארץ ישראל. אחרי תלאות רבות הגיע לארץ והתיישב בעיר יפו.

כאן קנה בית בן קומתיים. בקומה העליונה התגוררה משפחתו, ואת התחתונה הפך לבית מדרש. בתוך זמן קצר התערה בחיי המקום וקנה לו ידידים רבים, גם מקרב תושבי העיר הערבים. הוא הוסיף לעסוק בצורפות ולחנות שפתח זרמו לקוחות רבים.

על שולחנו היה מונח תמיד ספר תהילים. בכל רגע של פנאי היה פותח את הספר וקורא את פסוקי נעים זמירות ישראל.

יום אחד נכנס לחנותו ערבי ובידו חבילת תכשיטים שביקש למכור. הוא דיבר מרוקנית והביע את שמחתו על האפשרות לדבר עם ר' יעקב בשפת מולדתו.

בעוד ר' יעקב בוחן את התכשיטים הבחין הערבי בבנו הצעיר של שלוש, יוסף שמו. לילד היה כתם לידה שחור על ראשו. הערבי נדרך. במוחו עלתה אמונה תפלה ששמע בילדותו, שמי שיקבור חי ילד יהודי שיש לו כתם שחור על ראשו – יזכה לעושר רב.

ניצוץ מרושע עלה בעיניו. במהרה הגה תכנית זדונית כיצד לבצע את זממו. הוא אמר לר' יעקב כי בחדרו במלון יש לו עוד תכשיטים רבים, ורצונו למוכרם לו. "שלח עמי את בנך והוא יסייע לי לשאת את התכשיטים לכאן", הציע בחביבות מעושה. ר' יעקב הסכים. הוא לא חשש, שכן התכשיטים שהביא הערבי קודם לכן נשארו בידו.

הזמן חלף והשניים לא שבו. דאגה החלה לכרסם בליבו של ר' יעקב. ככל שנקפו השעות גברה חרדתו לשלום בנו. "ודאי נחטף", הרהר בבעתה.

הוא מיהר לסגור את החנות ופנה ללשכת המושל הטורקי. זה היה מלקוחותיו של ר' יעקב והכירו היטב. הוא ניסה להרגיעו, ומיהר לשגר שוטרים לחפש את הילד. הללו פשטו על העיר, חיפשו בבתים, בסמטאות ובחצרות, אך העלו חרס בידם.

המושל ביקש להודיע בעיר כי אם לא יוחזר הילד מיד, ייענש החוטף בתלייה. היעלמות הילד הסעירה את העיר. רבים השתתפו בחיפושים. רבני הקהילה הכריזו על ביטול מלאכה, ובבית הכנסת נישאו תחינות לשלום הילד.

הלילה ירד. בבית הכנסת הוסיפו היהודים לשאת תפילות ותחנונים. אחרי חצות הלילה, כאשר העיר נמה את שנתה, בצבצה דמות מאחת החצרות. זה היה חוטף הילד. הוא הסתיר את יוסף הקטן במקום סתר, שמע את קריאות החיפושים, והמתין לשעת כושר.

כשראה שאין איש בסביבה – הוציא את הילד החטוף מן המסתור. בשקט חמקו שתי הדמויות מן העיר. החוטף הוליך את הילד אל הפרדסים שמחוץ לעיר. שם, בין העצים, כפת אותו והחל לחפור קבר כדי לקבור בו את הילד.

הפושע חפר את הקבר במהירות, משוכנע שאין איש היכול להבחין במעשיו. אלא שבדיוק באותה שעה פטרל בפרדסים השומר מיכאל בן-שמעון. זו הייתה עבודתו – לשמור במטעים ובפרדסים כדי למנוע גנֵבות.

הוא עבר במקום רכוב על סוסו, ולפתע הגיעו לאוזניו קולות בכי ורעשים חשודים. הוא עצר והקשיב בדריכות לקולות.

הבכי גבר. למיכאל לא היה ספק: זה קולו של ילד בוכה. הוא שלף את אקדחו והחל לצעוד לעבר מקור הקול. במהרה גילה את הערבי עמל על חפירת הקבר, ולצידו הילד. הוא הסתער על הערבי והכניע אותו, כפת אותו בידיו וברגליו וקשרו על סוסו.

"מי אתה?", שאל את הילד, לאחר שהתיר אותו מאסוריו.

"יוסף שלוש", השיב הילד בבכי.

מיכאל לא האמין למראה עיניו. זה הילד החטוף! הוא הביט בחלחלה בקבר המוכן והבין את הנס הגדול שאירע. לוּ רק היה מאחר בכמה דקות כבר לא היה מי להציל...

מיהר מיכאל העירה, עם החוטף הכפות והילד המשוחרר, היישר אל ביתו של המושל. הלה כלא מיד את החוטף, ואילו מיכאל פנה לביתו של שלוש. הבית היה ריק. בני המשפחה היו בבית הכנסת, עם בני הקהילה, מפילים תחינתם לפני אביהם שבשמים בדמעות שליש להצלת בנם.

יצא מיכאל עם הילד והמושל לעבר בית הכנסת. קשה לתאר את השמחה הגדולה שמילאה את הקהל למראה הנס המהלך על רגליו בריא ושלם. כששמעו את דבר המעשה התעצמה השמחה. "אלוקים אוהב אתכם! הודו לו!", קרא המושל בהתרגשות.

ואכן, בני הקהילה לא פנו לבתיהם לנום את שנת הליל, אלא הוסיפו להתפלל בבית הכנסת – והפעם תפילת הלל והודיה על הצלת נפש מישראל.

החוטף נידון למוות, ואילו יוסף שלוש הקטן גדל ונהפך לדמות מוּכרת ומוערכת בקהילת יהודי יפו, ואבי משפחת שלוש המפורסמת.

(על-פי 'סיפורי עדות המזרח')

לומדים גאולה

שלוש דרגות של ידיעה

בסיום ספרו הרמב"ם מתאר את דמות העולם בימות המשיח: "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

בפשטות הרמב"ם אומר כאן שבימות המשיח יסיר הקב"ה את כל המניעות שקיימות בימינו והעולם יהיה מלא שפע רב, עד שבני-האדם לא יֵדעו עוד מחסור ומצוקה, וממילא יוכלו להתמסר לידיעת ה'. אולם כשמתבוננים בדבריו ביתר עיון, מגלים הבחנות מעניינות בין כמה וכמה סוגים של ידיעת ה' שיהיו בימות המשיח.

כל העולם

תחילה הרמב"ם אומר: "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". כשהוא אומר "כל העולם", נכללים בזה גם לא-יהודים. כאן הרמב"ם מחדש שבימות המשיח גם גויים יעסקו בידיעת ה'. האיסור שחל על גויים ללמוד תורה הוא רק בעניינים הנוגעים למצוות ששייכות לעם ישראל, אך עניינים בתורה שנוגעים לשבע מצוות בני נח, גם הגויים צריכים ללמוד. הגמרא (סנהדרין נט,א) אף אומרת שגוי העוסק בחלקים אלו של התורה הרי הוא "ככוהן גדול". ומכיוון שהאמונה בה' היא ממצוות בני נח, גם הגויים צריכים לדעת את ה', ובימות המשיח יעסקו בזה גם הם.

בהמשך הרמב"ם מבחין בין "כל העולם" ובין עם ישראל. הוא מוסיף ואומר: "ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם". זו מעלה מיוחדת שתהיה בעם ישראל, לעומת העולם כולו.

ידיעת הדברים הסתומים

מעלתו של עם ישראל מתחלקת לשלוש דרגות: א) "חכמים גדולים"; ב) "יודעים דברים הסתומים"; ג) "ישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם".

"חכמים גדולים" פירושו, שהחכמה תתרכז אז בידי עם ישראל. כידוע, התורה היא מקור כל החכמות, וגדולי התורה האמיתיים ידעו מתוך התורה את כל חכמות העולם. אלא שכיום חכמות העולם נתונות בעיקר בידי לא-יהודים, ולא תמיד ניכר הקשר שלהן עם התורה. בימות המשיח יחזרו כל החכמות למקורן, ויהיה ברור לגמרי שמקור כל חכמות העולם הוא בתורה.

"יודעים דברים הסתומים" – זו ידיעת 'מעשה בראשית'. אלה סודות הבריאה שהרמב"ם מתאר בתחילת ספרו, כאשר לאחר כל הדברים הוא אומר: "כל הדברים האלו שדיברנו בעניין זה כמר מדלי הם ודברים עמוקים הם" (הלכות יסודי התורה פרק ד, הלכה י). אבל בימות המשיח יתגלו הדברים העמוקים הללו לעם ישראל.

"ישיגו דעת בוראם" – זו הדרגה העליונה ביותר של הידיעה – 'מעשה מרכבה', סודות המרכבה האלוקית. על הדברים האלה נאמר שאין מלמדים אותם אפילו ביחידות, ורק אם מישהו "חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי הפרקים" (רמב"ם שם הלכה יא). אבל בימות המשיח יתעלו היהודים לדרגה עליונה כל-כך, עד שכולם "ישיגו דעת בוראם".

וכאן הרמב"ם מוסיף שלוש מילים: "כפי כוח האדם". מאחר שזו דעת הבורא, לא ייתכן שנברא יבין את דעת בוראו אלא כפי מגבלותיו של הנברא. לכן ההבנה של 'דעת בוראם' תהיה 'כפי כוח האדם' – במידה השלמה ביותר האפשרית לאדם נברא. וכך תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ראו לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 237).

חיים יהודיים

"הציצית הצילה את חיי"

שנתיים חלפו מן היום ששינה את חייו. בכל בוקר, כאשר הראל אטיאס (30) מנשק את הציצית שעל גופו, הוא מודה מחדש לבורא העולם על החסד שעשה עמו. זה היה יום שגרתי. הראל יצא אל המפעל בשבע וחצי בבוקר. כרגיל ניגש למכונת ייצור הערק והכניס לתוכה את החומרים הנדרשים לתהליך זיקוקו של המשקה.

הראל הוא יליד קריית שמונה, בה גדל ובה הוא מתגורר. אחרי שסיים את לימודיו במוסדות תורניים החל לעבוד במפעל המייצר משקאות אלכוהוליים. כמעט שבעה חודשים עבד במפעל, עד אותו יום, שאותו לא ישכח לעולם.

פיצוץ במפעל

המכונה החלה בתהליך הזיקוק והראל ניגש למחלקה אחרת, כדי לסייע לחברו. "מדי פעם חזרתי למכונת הערק, לראות שהכול בסדר", הוא מספר. בשעה אחת בצהריים הוא יצא לחצר, לסעוד את ארוחת הצהריים. ואז זה קרה.

"פתאום שמעתי פיצוץ עז", הוא משחזר. "ראיתי את הקירות זזים מעוצמת ההדף. לא הבנתי מה מתרחש. קמתי, הזזתי את השולחן שלפניי והתקדמתי לעבר המפעל. לא קלטתי שהיה עליי לברוח מהסכנה. ופתאום ראיתי גל ענק של ערק גולש לעברי".

מול הגל הרותח

לא היה לו הרבה מה לעשות: "ההדף של הפיצוץ הגביר את עוצמת הגל של המשקה הרותח. פניתי לאחור וכיסיתי את פניי בכפות ידיי. הגל שטף אותי במשך חצי דקה. כל שנייה נדמתה לנצח. זעקתי לבורא עולם. אלה רגעים שנצרבים בזיכרון".

הראל חיפש מישהו שיעזור לו, אבל במפעל לא היה איש. בחוץ התקהלו עובדים ערבים של המוסך הסמוך. הם הורו לו לשכב ולא לזוז, והזמינו אמבולנס. "בגדיי נהפכו לגומי", הוא מתאר. "כל הגוף שרף. המתנתי כרבע שעה לניידת טיפול נמרץ, מתוך כאבים נוראים. האמבולנס הגיע, והוחלט להטיס אותי במסוק למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה".

הראל הורדם ועבר טיפול ראשוני מציל חיים. כשהתעורר מצא את עצמו חבוש מכף רגל ועד ראש. אט-אט החל לקלוט מה עבר עליו. הרופאים הסבירו לו את הנס הגדול. "העור החיצוני של הידיים והרגליים נפגע, אולם האיברים הפנימיים ניצלו בחסדי השם", הוא אומר. "אין לזה הסבר טבעי. המדהים הוא שמכל הבגדים שניזוקו לאחר הגל ששטף אותי רק הציצית נשארה שלמה".

תזכורת יומית

הוא זוקף את נס הצלתו לציצית שלבש: "הייתה פה השגחה אלוקית. מאז ומתמיד הקפדתי על לבישת ציצית, גם במפעל, כשלא תמיד זה היה נוח, לא ויתרתי עליה אף פעם, ולבסוף היא שמרה עליי".

לאחר ששוחרר מהאשפוז עבר הליך שיקומי ממושך. כמה מסימני הכוויות עדיין נשארו על גופו. הזיכרון צורב. "היה יכול להיות גרוע יותר", מסיים הראל. "מאז ועד היום אני הולך עם הציצית ששמרה עליי. היא מזכירה לי כל בוקר מחדש את נס הצלתי".


אטיאס כיום. "תמיד הקפדתי ללבוש ציצית"

פינת ההלכה ומנהג

עמידה לכבוד מצווה

שאלה: האם חובה לעמוד לכבודם של מקיימי מצווה?

תשובה: במשנה נאמר שכאשר מביאי הביכורים באו לירושלים "כל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים מפניהם ושואלים בשלומם". בתלמוד הבבלי רצו ללמוד מזה ש"חביבה מצווה בשעתה", שהרי לפניהם עומדים ואילו לפני חכמים אין עומדים (כדי שלא לבטל את העם ממלאכתו), ודחו זאת בהסבר שהדבר נעשה רק כדי שמביאי הביכורים לא יימנעו מלבוא בעתיד.

בירושלמי הסבירו שעומדים לפני מביאי הביכורים מכיוון שזה קורה לעיתים רחוקות. הרמב"ם בפירוש המשנה נימק שעושים זאת מפני שמדובר בכבוד ציבור. עם זה, בירושלמי הסיקו שיש לכבד עושי מצווה בקימה. הדוגמה שהובאה שם היא קימה לפני מלווי המת. רבי עובדיה מברטנורה הוסיף שעומדים גם לפני נושאי התינוק בברית מילה.

בספר ההלכה של הרמב"ם לא נזכר עניין זה, אבל בטור ובשולחן ערוך הוא מובא. אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא: "ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצווה, אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו".

יש מקום לומר שלא נהגו לעמוד לפני כל אדם המתעטף בטלית ומניח תפילין בבית הכנסת, כי אין לדבר סוף ואי-אפשר לעמוד בזה, או מפני שבית הכנסת הוא מקומן הקבוע של הטלית והתפילין, ולכן אין עניין מיוחד לכבד זאת בכל פעם. אבל לפי נימוק זה נראה שכאשר אדם מניח תפילין במקום שאינו בית כנסת יש לעמוד לפניו.

מקורות: ביכורים פ"ג מ"ג, ירושלמי ורע"ב. קידושין לג,א. ספר חסידים (מרגליות) סי' תקפ. תתקל. טור ושו"ע יו"ד סי' שסא ס"ד, וט"ז שם. תניא ח"א פמ"ו (סו,א). תודה לרב לוי-יצחק הלפרין, ירושלים.

 

 

 

כניסה לאתר   עדכון פרטים אישיים   על מנת לשנות או להוציא את שמך מרשימת הדיוור לחץ כאן       © כל הזכויות שמורות צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע