הבעל שם טוב
נפטר ב- ו' בסיון ה'תק"ך
הבעל שם טוב - רבי ישראל בן אליעזר, נולד לפני כשלוש מאות
ועשרים שנה, וחי בעיירה אוקופ. בצעירותו יצא לשדה והתבונן בבריאה ובכך רכש חכמת
חיים בצמחים וברפואתם הסגולית. הבעש"ט התייתם מהוריו בגיל צעיר, וכן התאלמן
מאשתו בגיל צעיר, לפרנסתו שימש כעוזר למלמדי תנוקות ואף כשוחט. לאחר נישואיו
השניים עבר לגור סמוך לקיטוב והתבודד שנים מספר בהרים שבאזור. הכינוי שנצמד לר'
ישראל - "בעל שם", היה עקב היותו משתמש בשמות הקודש בקבלה מעשית, השבעות
וקמעות על מנת לרפא.
הבעל שם טוב קרא
להידבק בבורא ולהעלות את העולם לשורשו העליון. הוא ראה חשיבות רבה באותיות ובדיבור
ככלי להתגלות ה'. את תלמידיו הדריך להתרחק מסגפנות ולהרבות בטבילה במקווה על מנת
לזכות לדבקות בה', את המחשבות הזרות העולות לאדם קרא לברר ולראות את הניצוץ העומד
מאחוריהן. מפורסמת האגרת שכתב הבעש"ט לגיסו, בה הוא מספר שזכה לעלית נשמה שבה
נכנס להיכל המשיח, הבעש"ט שאל את המשיח "אימתי אתי מר?" והמשיח
השיב - לכשיפוצו מעינותיך חוצה". בהיותו מתעסק בקבלה לאחר תקופת השבתאות, קנה
הבעש"ט מתנגדים לדרכו. את תורתו לא כתב בספרים אלא הפיץ בקרב תלמידיו או על
ידי אגרות. התלמידים כתבו את אמרותיו בתוך ספריהם.
הבעש"ט השאיר
אחריו בן ובת (היא סבתו של ר' נחמן מברסלב), וזכה להעמיד תלמידים הרבה, מהם נפוצה
תורת החסידות, ולכן נקרא "אבי תורת החסידות". בין תלמידיו נמנים: המגיד
ממזריטש, רבי מאיר מפרמישלאן, ר' אריה לייב משיפולי, ר' נחמן מהורנקא וכו'
