"מה ה' אלוקיך שואל מעמך" (י,יב)

'מה ה' אלוקיך שואל מעמך' (י,יב), את המה, את זה ה' אלוקיך שואל מעמך, מה אני, מה אנחנו, ונחנו מה. את הענוה והשפלות ה' אלוקיך שואל מעמך. הענווה היא המקור והשורש של כל דבר שבקדושה, והיא המקיימת את הכל. לכן היא נקראת בלשון "עקב", כמו הרגל שהיא קיום הגוף שהרי כל הגוף עומד עליה.

ככל שאדם זקוק ליותר רחמים מה', כך הוא צריך לוותר על הישות שלו, כי אם הוא לא מוותר עליה אז איך ה' יתן לו שפע? הרי הישות שלו תופסת את כל המקום, היא מסתירה את אור ה'. פרנסה זה אור, זה שפע אלוקי. ה' רוצה להוריד לנו שפע אבל אין מקום לאור הזה. הכל סתום בישות שלנו.

ומה הישות הכי נוראה? כעס. אני אמרתי ככה, למה עשיתם ככה? אני חושב ככה ואתם לא מקבלים את הדעה שלי?

כשאני כלום, אז לא כל כך איכפת לי מה אומרים עלי ומה חושבים עלי, וזוהי המדרגה הגבוהה והנפלאה ביותר, המדרגה שרבנו רצה שנגיע אליה, המדרגה של לא להיות ניצרך לבריות. שלא יהיה איכפת לנו מאף אחד שמדבר עלינו. שלא נצטרך למצוא חן בפני אף אחד כדי לקבל ממנו כבוד, או פרנסה, או חיוכים. שלא נהיה נצרכים לבריות. שנדע שהכל זה מה'.

לבטל את היישות זה לעשות לכבוד ה'. כשאמא אומרת עם ילדיה קריאת שמע בלילה ומודה אני בבוקר, זה הכל כדי להכניס בליבותיהם יראת שמים. לא כדי שיגידו שיש לה ילדים צדיקים. וככה עם כל דבר.

רבונו של עולם זכני לעשות כל דבר לכבודך, לא בשביל הכבוד שלי ח"ו.

לבטל את היישות זו עבודה כל כך קשה. עבודה לכל החיים. כי אנחנו פה, במציאות, אנחנו עושים, אנחנו מצליחים, הישות שבתוכנו אומרת: אתה רואה? הצלחת! אתה רואה? התפללת יפה! אתה רואה? השקעת בילדים ובזכות זה הם יצאו מוצלחים. ואנחנו צריכים לומר לעצמנו כל הזמן: זה לא אני, זה הכל חסד של ה'. עבודה קשה, אבל אין אנחנו יכולים לפטור את עצמנו ממנה.

אדם שחי בשפלות וענווה הוא כל הזמן שמח. הוא מרגיש כזה תענוג, כזה אור אלוקי מאיר עליו. הוא עושה המון, והוא בכלל לא חושב שהוא עושב משהו. הוא בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר נבונים, יותר קדושים.

ככל שאדם מקטין את עצמו, ככה הוא יזכה לחיות חיים יותר שמחים, יותר מאושרים. ה' אוהב את היהודי הזה, שלא מחפש את הכבוד לעצמו, שעושה מצוות לא בשביל לקבל שכר. ה' מקרב אותו אליו וזוהי השמחה הכי גדולה של יהודי, שהוא זוכה לקירבת ה'. ענוה ושמחה זה הולך ביחד. יש לזה בטוי בפסוק שפותח את הפרשה. "והיה עקב תשמעון". אין "והיה" אלא לשון שמחה. ואין "עקב" אלא לשון ענוה.

כל השאיפה שלנו בחיים זה להתעלות. זאת השמחה של יהודי. שהוא כל הזמן רוצה להתעלות. כי הנשמה שבתוכו לא יכולה לשכון למטה בלי איזשהו רצון להגיע למשהו עליון יותר. אנחנו תמיד מסתכלים אל הפיסגה, ואחר כך רואים איפה שאנחנו נמצאים ואומרים בסדר, יש לנו סבלנות, להקב"ה יש סבלנות, העיקר שיש לנו יעד. אדם קובע את נקודת היעד, אחר כך, כל מה שקורה לו, הוא מתקדם לפי כוחותיו ויכולתו, הוא מתפלל לה', הוא מבקש, הוא גם שופט את עצמו לפי נקודת היעד. אפילו שהוא נמצא רחוק מאד, אלפי קילומטרים מהיעד. אך היעד הזה מאיר לו, כמו רמזור, כמו תמרור שמראה לו את הדרך, והוא יכול לכוון את עצמו לפי היעד, הוא חי לפי ההסתכלות אל היעד.

אדם, ככל שהוא מתבגר, הוא פחות צריך לאכול, ופחות לישון, הוא שומע פחות טוב, רואה פחות טוב, הוא פחות יציב, הוא כבר לא יכול ללכת בקלילות כמו פעם. ולמה כל זה? כדי שלאט לאט ננתק את הקשר לעולם הזה, פחות נשמע אותו, פחות נראה אותו, פחות נתרוצץ בו, וכל הזמן הזה שיתפנה לנו, נקדיש לה'. לקשר שלנו אל ה'. והקשר הזה חייב בסופו של דבר להגיע גם ללב. הוא לא יכול להישאר במוח, בשכל. כמו שאומרת התורה הקדושה בפרשה שלנו "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך .(י,יב).

כשה' בתוך הלב שלנו, זאת השמחה הכי גדולה.

השמחה היא החבור שלנו עם ה'. אם אתה שמח, זה אומר שאתה מחובר עם ה' ואם אתה עצוב זה אומר שאתה מנותק מה'.

עיקר המלחמה של האדם זה מלחמה עם העצבות.

צריך הרבה לדבר עם ה'. "אבא תראה, אני רוצה לספר לך מעט את מה שבלבבי",,,. צריך לפרגן לעצמנו זמן איכות עם בורא עולם. אם זה להגיע לבית הכנסת קצת לפני התפילה, אם זה להישאר אחריה בלי למהר, אם זה להגיע למקומות הקדושים, אם זה לצאת ליער, לשדה, לטייל בין העצים, בין השיחים והפרחים, שם נפתח הלב, שם יוצאים דיבורים שלא יוצאים בשום מקום אחר. אין תחליף למתיקות הזאת.

כל מה שהשטן נלחם זה רק בשמחה. אם חלילה עשיתי עבירה, אני לא אתן לו ליצר הרע להפיל אותי לעצבות, בשום אופן לא. אני אעשה תשובה, אני אבקש מה' סליחה, אני אבקש שיעזור לי לעולם לא ליפול יותר למקום הזה שנפלתי אליו ואני אמשיך בשמחה.

הדיבור על שמחה הוא עצמו גורם לה לשמחה שתגיע. על רבי בונים מפשיסחא מסופר שהמליץ לחסיד אחד שיחזור בפיו את תיבת "שמחה" ודבר זה מובא אף בשמם של אחרים שאמירת המילה שמחה יש בה את הסגולה להגיע אליה, אל השמחה.

הנפש שלנו נמצאת בתשוקה כל כך גדולה למשהו שמעל, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה, שהיא בעצם תרומם אותי ואם אני אגיע אליה, אז הכל יהיה אחרת. מהי המציאות היותר עליונה? זה הקדושה, והדבקות, והקב"ה, והתורה הקדושה, והתפילה, וכל הדברים הנפלאים שרוצים לזכות בהם. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו, לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, וכל העבודה זה שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מזה. הנפש, היא לא שמחה על התוצאה, היא שמחה על המהלך. איזה מהלך? מהלך של התרוממות הנפש אל הדבר שמעל. על זה היא כבר שמחה. לא ההישג הוא התכלית, אלא עצם הרצון. כי מה שיש לנו מתחילה ועד הסוף זה רק הרצון. זה רק כיסופים.

כשאדם מכניס טיפה יותר כוונה לכל מעשה שהוא עושה, לכל מצווה שהוא מקיים, יש לו מזה שמחה גדולה.

כל מעשה הכי קטן, איך שנוטלים את הידיים, ומשתדלים למלא את הכלי, ושהנטילה תהיה על כל היד, ולהגיד את הברכה בכוונה כמה שאפשר, אדם שותה מים ואומר שהכל נהיה בדברו והוא מכניס את האמונה הקדושה שלו שבאמת הכל זה ה', שבאמת הכל נהיה בדברו, כשהוא מברך את הברכות עם כוונה, עם לב, הוא עולה למקום קצת יותר גבוה. יותר שמח.

התחלנו בענווה, המשכנו לשמחה ואנחנו מסיימים באמונה. ואחד קשור בשני, נובע מהשני, מוביל אל השני.

צריך להכניס אמונה קדושה לחיים שלנו, רק זה יוציא אותנו מהעצבות. רבנו אומר שכשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא.

כל מה שעובר עליך זה הכל מבורא עולם שיודע בדיוק מה אתה צריך לעבור כדי לקרב אותך אליו. אין דרך אחרת להושיע אותך, רק בדרך הזו, רק ע"י הקשיים. אין אחד שהכל הולך לו בסדר, שהכל מסודר אצלו, ברוחניות ובגשמיות. כל אחד עובר עליו, מכל הכיוונים. אין מנוחה לנפש. אך כשאתה מתחזק באמונה שהשם הוא מנהיג את הכל כאן, הוא מסובב כל הסיבות, אז אתה לא מאשים את עצמך, ולא מאשים אחרים. הקב"ה הוא הכתובת לכל מה שחסר לך ולכל מה שעובר עליך. הוא איתך בכל הנפילות והוא עוזר לך לקום.

אדם, מרגע שהוא נולד עד יומו האחרון, כל החיים יש לו כל מיני תוכניות, כל מיני רצונות ולא תמיד התוכניות שלנו מצליחות, לא תמיד הרצונות שלנו מתממשים. ואנחנו לא יודעים על מי לכעוס ושוכחים שבעצם יש מישהו שהוא מכוון את הכל, הוא יודע נסתרות, הוא זה שמכוון את כל הבריאה כולה. אז נכון, מה שקיבלנו זה לא בדיוק מה שרצינו. אבל מי אמר שזה לא בדיוק מה שצריך?

אחד הדברים הכי חשובים זה להאמין באמונה שלמה שה' אוהב אותי. אהבה גדולה. אהבה אינסופית. כשאני באמת מאמין בזה, אני מסתכל על כל מה שקורה איתי ועל כל מה שעובר עלי בעיניים קצת אחרות. כי אם ה' כל כך אוהב אותי. אז מה שקורה לי עכשיו לא יכול להיות שזה רע. כי הכל ממנו יתברך.

ענוה ותמימות, אמונה ושמחה, סודות של החיים. כמו בסיפור הבא:

סירת הפלאים של רב חובל בכור

אז יצאנו לנו, ככה, איך אומרים חצי מהמשפחה לטיול בחול המועד פסח. החצי השני נשאר לבשל, לנקות, לסדר, לקרוא את העלונים של החג.

היוצאים גדשו את ספסלי המכונית הקטנה שלנו, שחשבה להימעך מעודף משקל, השכבנו בצידנית כמה מצות שבורות, אשכול בננות שהלך והשחים וגוש בשר שייעדנו אותו לסיים את חייו הגסטרונומיים על גבי מנגל חדש נוצץ שקנינו ב25 ₪ בפאתי תחנת הדלק ביציאה מן העיר.

איפה נוסעים? אני שואל את המשפה שאיתי, שהרי אצלנו יש מנהג קבוע, יוצאים לטייל בלי לתכנן. עדיף בלי תוכניות וחלומות. דרומה או צפונה? אני שואל אותם. "שיהיה דרומה" עונה הבן הכי קטן שלי וכמו תמיד אצלנו אין ויכוח, אמר הראשון דרומה, הולכים דרומה. לאן דרומה בדיוק? אני מנסה להוציא מהם איזה ציון דרך, כי הנגב הזה יש לו אולי התחלה, אבל סוף בוודאי אין לו. "סע למרינה באשדוד" הציע החתן הגדול מבין השניים. "למרינה? מה איבדנו במרינה?" "נראה לי שיהיה לנו שם סיפור טוב. נעשה אולי הפלגה או משהו כזה". נו, הפלגה או משהו כזה, אני בתור אב המשפחה הבחנתי שהשמים קודרים ויש טפטוף, והפלגה או משהו כזה, זה לא בדיוק תענוג גדול כי עלולים להירטב עד לעצמות. אבל אמרו מרינה, אני נוסע, משה לא טיפוס של ויכוחים.

אחרי 40 דקות אנחנו במרינה. מה אגיד לך, חצי בני ברק שם, שליש ירושלים שם, ועוד רבע פתח תקוה ובית שמש שם. יכולנו לספור שם לפחות שניים שלושה מנדטים חרדים, כולם עומדים בתור לאיזו ספינה כזאת, שחלודה זה החלק החזק שלה, התיישבנו בסיפון העליון והיה באמת נחמד. נכד אחד בכה, דחפתי לו בננה וזה דווקא עזר. פתאום תקעו במין חצוצרה, או משהו כזה, ואיש אחד עם מכנסיים כחולות וכובע קסקט לבן הודיע למי שרצה לשמוע, שקוראים לו "בכור", והוא רב החובל. אבל בכור זה, שיהיה בריא, כבש את ליבי במבט ראשון וגם הרגיע אותי כי אמר לי שההפלגה היא רק 45 דקות ותמיד נראה את החוף. זהו, עכשיו אני מעביר את המיקרופון לבכור רב החובל שבאמת תפש יוזמה, אחז מיקרופון וסיפר לנו על העיר אשדוד, על הנמל, על המרינה, אבל זה הסיפורים הקטנים, הנה עכשיו ציטוט מילה במילה של הסיפור הענק של בכור. מאד מקווה שתהנו. הנה לפניכם, בכור בשידור חי:

"לפני כמה שנים מגיע אלי בוקר אחד בחורצ'יק מירוחם, עם שני הבנים הקטנים שלו, שואל אותי: 'בכור, תגיד לי אתה אולי יודע איפה כדאי לדוג כאן במרינה. אצלנו בירוחם יש שלולית גדולה ליד העיר, כל ערב שבת אני והבנים לוקחים חכה תופשים דג בורי אחד או שניים לשבת, וחוזרים. אבל כאן זה ים ענק, עם מרינה, בטח נתפוש יותר דגים' ככה אומר לי הבחור, ואני מצביע לו לכיוון דרום מערב של השובר גלים. 'לך תדוג שם, יש שם המון דגים'. הוא חוזר אחרי שעתיים עצוב, 'שום דג בכור, שום דג. יש לך רעיון אחר איפה לדוג?' הצבעתי לכיוון צפון, 'כנראה בגלל הסחף הדגים הצפינו, תנסה שם' הצעתי לו 'יש שם כמה דגים ותיקים'. לא יאומן, ההוא חוזר אחרי שעתיים מדוכא עד העצמות. 'איפה בכור, אף דג. הבנים שלי מאוכזבים עד האוזניים מהמרינה של אשדוד, אצלנו בירוחם בארבע שעות היינו מרימים לפחות 4 דגים'. ריבונו של עולם אני חושב מה אני עושה איתו, הבנאדם הפנים שלו תשעה באב. 'בסדר' אמרתי לו 'כנס לסוף השובר גלים ממש בקצה, שב שם עם הילדים והחכה מול הים ממש, אין לי ספק שאתה חוזר שמח'. עברו שעתיים הבנאדם מגיע אלי עם עיניים מלוחות, ילדים עצבניים ודלי ריק: 'בושה, תאמין לי בכור, בושה פה באשדוד. כל הים הגדול הזה, לא שווה שלולית קטנה בירוחם, ואני הבטחתי לילדים שלי שחוזרים עם דג בורי ענק לירוחם לשבת. מה אני מספר לאשתי?' הבנאדם היה שבר כלי, רחמנות.

פתאום הוא אומר לי: 'בכור, אולי נעלה לסיבוב קטן על הסירת מנוע הקטנה שלך. נעשה סיבוב פיצוי לילדים, שיהיה להם מה לספר לאמא. כמה זה עולה סיבוב בסירה?' 'אמרתי לו 200 ₪ לארבעים דקות'. הבחורצ'יק מירוחם חיטט בכיס החולצה והוציא לי 100 ₪ בשטר. 'זה מה יש לי. אז בוא תעשה לנו עשרים דקות סיבוב, במקום ארבעים, לא נורא'. ואני מסתכל עליו עמוק בעיניים הירוקות שלו, ופתאום אני מרגיש שאני מתאהב בו. באמת נשמה טובה. לא ביקש הנחה, לא ביקש התחשבות, לא ביקש טובה. יש לו מאה ₪, זה מה שיש, העיקר שהילדים ישמחו קצת, למרות שאין לו חצי דג עלוב בדלי. אמרתי לו 'הלו אל תדאג, בכור עושה לך סיבוב ארבעים דקות אורגינליות, מאה ₪ אתה משלם מאה שקל עלי. העיקר תשמח'. אז אנחנו דוהרים עם הסירה, עולים, קופצים, יורדים על הגלים, הם מבסוטים עד הגג.

לפני הסיום עצרתי, אמרתי להם 'עכשיו מסתכלים איך השמש שוקעת'. מה רבו מעשיך השם יתברך. מסתכלים מסתכלים, הים רגוע, שקט, שמים אדמומיים, ופתאום! פתאום אני מבחין בדג זריז במים, חתיכת דג, עושה קפיצה, יוצא נכנס, יוצא נכנס, ובלי הודעה מוקדמת עף באויר כמו ציפור ונוחת על הסיפון. בורי, שופרא דשופרא. אני שוקל אותו, לא יאומן 920 גרם. מוכסף, שמנמן, עליז עם עניים חכמות. 'קח' אני אומר לבחורצ'יק מירוחם, 'זה הדג שלך, בלי חכה, בלי דלי, בלי מרינה, בא לכם מתנה בקפיצה. אני בכור, כבר ארבעים ושלוש שנים בים, בחיים שלי לא נכנס דג לסירה, בחיים!!!'. 'זה נס בכור, נס!!!' צעקו הבחורצ'יק והבנים הקטנים שלו מירוחם. 'זה נס. ככה זה שבנאדם מבקש ורוצה משהו מבורא עולם מכל הלב, אז הבורא שולח לו, מקפיץ לו דג מן המצולות ישר לידיים שלו'. הייתי מאושר בשבילם. כל הכבוד, חזרנו עם דג. נפרדנו בנשיקות וחיבוקים.

אחרי שבועיים אני מקבל טלפון: 'בכור, מדבר נחמן. זה אתה רב חובל בכור עם הסירה שקפץ לתוכה הדג בורי?' 'כן' אני עונה. 'אז ככה, שמענו שהסירה שלך עושה פלאים, אני עשר שנים חוזר בתשובה ולא הצלחתי להשתדך. כל פעם כישלון. שום דגיגה לא עלתה בחופתי. ממש קשה. אני יכול לבוא אליך היום אחה"צ לטיול בסירת הקסמים שלך?'. 'בכבוד, תבוא' אני ענה לו וצוחק בלב. איזה סירה, ואיזה קסמים. בסך הכל קפץ בטעות דג נחמד לסיפון. ההוא נחמן מגיע, בטח בן ארבעים פלוס. נוסעים במים 40 דקות, הוא מבסוט, משלם, נפרדים בלחיצת יד. אחרי שבועיים שלושה הוא מתקשר. 'בכור תגיד מזל טוב. ההזמנה לחתונה שלי בדואר. אתה השדכן. אני חייב אותך מתחת לחופה'. נפלתי מצחוק. רגע זה לא נגמר. חודש אח"כ מדברים איתי זוג 'אתה בכור מהסירה שקפץ עליה דג? אנחנו נשואים כבר 15 שנים ולא נפקדנו. נוכל לבוא היום אחה"צ לטיול בסירה?'. נפלתי על הרצפה, מה זה, אנשים הפכו את הסירת מנוע שלי לקמע? בקיצור, הם מגיעים, שטים שטים, נפרדים בידידות, אחרי חצי שנה טלפון: 'בכור, תגיד מזל טוב, בקרוב יוולדו לנו תאומים בעזרת ה', אתה מגיע לברית... אתה הסנדק'.

מה אגיד לכם נוסעים יקרים, היו עוד כמה מקרים דומים, אבל שתדעו, הסירת מנוע שלי לא עושה ניסים ולא נפלאות, אנחנו יהודים מאמינים שאם יש ליהודי תמימות, אז התמימות היא דבר שמביא לו הצלחה, וכנראה בחרו בי משמים להסיע את התמימות שלהם פה בים באשדוד מסביב למרינה, כדי להביא להם את הברכה שממילא מגיעה להם. אז שיהיה לכם פסח כשר ושמח, ותכינו כסף לתשלום, אני עובר ביניכם".

עד כאן בכור. מה אגיד לכם, אני משה מנתניה שאין בה נמל, כל כך נהניתי מהטיול בספינה של בכור ומהסיפורים והתמימות וחסדי השם יתברך, שהיה קשה לי לעזוב את אשדוד. "אבא, ממשיכים דרומה" הורו לי בני דור ההמשך "היה נחמד עם בכור, אבל אל תקח את זה ברצינות יותר מדי. זה רק סיפורים, וגם לך יש כמה סיפורים לא רעים". אבל מה אגיד לכם, יש לי חבר בעבודה, שהבת שלו עוד מעט בת ארבעים, דווקא אינטילגנטית, מלומדת, עם תפקיד מצויין ומשכורת גוטה גוטה, אבל אין חתן. אני כבר מרים לו פלאפון, לספר לו על סירת הפלאים של רב החובל בכור, שיעשו סיבוב קטן במרינה... בטוח יצא מזה משהו טוב... אתם מסכימים עם משה?

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להתחזק באמונה הזאת, שכל מה שקורה לי עם בני אדם, זה הכל סגירת מעגלים.

ואם השכן החדש מצער אותי עם הריח החריף של הסיגריות שיוצא מהחלון שלו ישר לתוך החלון שלנו, זה בודאי שבגלגול קודם אני ציערתי אותו ולכן אני צריך לשמוח שאני סוגר תיק. ולא רק לא לכעוס עליו, לשמוח ממש.

והבחור הזה שהופיע בישיבה וביקש הלוואה של 300 ₪ ונעלם יום אחרי זה, להאמין שבגלגול קודם אני הייתי חייב לו ומה טוב ומה נעים שגם זה נמחק. וככה בתוך הבית, בין בני זוג שלפעמים מצערים אחד את השני או אפילו ממררים אחד לשני את החיים ח"ו, והורים וילדים, הכל הכל זה חשבונות שמים מדוייקים של גלגולים קודמים ובמקום לכעוס, ולהאשים, ולהיפגע ולהילחם, במקום זה לנסות לפתור הכל בדרכי נועם ומה שלא נפתר, להאמין שבגלגול קודם זה היה ההיפך ולכן צריך לשמוח על התיקון הזה ולהמשיך את החיים בשמחה וברוגע.

רבונו של עולם

זכה אותי למחול לכל מי שפגע בי, ציער אותי, התעלם ממני, לא התייחס אלי בכבוד, ואפשר להמשיך את הרשימה עוד ועוד.

כי אני שומע כל כך הרבה סיפורים על אנשים שפגעו במישהו ואחרי 120 שנה הם עולים למעלה ולא מגיעים למנוחתם כי אותו אדם שפגעו בו שרוי בצער ולא מוכן למחול להם.

רבונו של עולם

אני מבקש עוד רגעים ועוד רגעים של דבקות, של הנועם הזה כשמרגישים אותך, כשאוהבים אותך. כי אז אני אוהב את כולם, ויש לי סבלנות לכולם, ושום דבר לא יכול להרגיז אותי, וגם שום דבר לא חסר לי, ואני ממש בעננים.

רבונו של עולם, הדבקות הזו היא התרופה שלי לתאוות ולמדות הרעות ואתה הרופא הכי גדול, מומחה לגוף ולנפש, אז אנא, תרשום לי מרשם של "דבקות", במינון הכי גבוה שיכול להיות, ושיהיה מרשם קבוע, כמו לחולים כרוניים, שלא צריכים לבוא כל פעם מחדש אל הרופא. ואם אפשר שיהיה דיגיטאלי, שאז אפשר לשלוח לי אותו בפקס. רבונו של עולם אני מוכרח את זה.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי