בס"ד                                                    עש"ק                                                            כ"ג בכסלו  תשע"ז

                                     ליקוטי אור - בפרשה - וישב

  " וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה

רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה

אֶל אֲבִיהֶם, וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים   "(לז, א-ג)

נראה לכאורה שהיה צריך לפתוח את הפרשה 'אלה תולדות יעקב' בעבור לפסול את עשו ואלופיו, לפי שהיו כולם

בני זימה (תנחומא א:). ולכן יש להבין, מה רצה הכתוב לרבות לנו בפסוק 'וישב יעקב' וכו', ומהו הקשר בסמיכותו

לפסוקים הבאים אחריו. אלא אפשר לומר אולי שב' סיבות עיקריות לדבר והם: האחת, שיעקב אבינו ע"ה הבין

שהוא צריך לתקן את החטא שיכול לגרום והוא שלא קיים מצוות כיבוד הורים כ"ב שנה שבהם נעדר מבית אביו

כנודע, אשר בהם הרגיש את פחד יצחק היינו את מידת הדין. וזהו 'וישב יעקב', היינו רצה לשבת בארץ אבותיו

בדרך קבע בשביל לשוב בתשובה ולתקן את החטא. ואפשר שלזה חזר הכתוב 'בארץ כנען' שהם ראשי תיבות:

כ"ב, היינו צא ובדוק ותמצא שיעקב אבינו ע"ה אכן הספיק לכבד את אביו בדיוק כ"ב שנה לפני שייאסף יצחק אל

עמיו זקן ושבע ימים בן ק"פ(=180), ובכך תיקן בשלמות את החטא כנ"ל, בבחינת מידה כנגד מידה. אשרי האיש

שככה לו שמחזיק חזק חזק במצווה כיבוד הורים בכל כוחו, כי מלבד גודל ערכה של המצווה ושכרה אשר בצידהּ

כנודע, היא שומרת עליו עד מאוד מכל צרה וצוקה שלא תהיה!.

אך דע, שמיכון שמידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם, ואפשר שהיא בנדון שלנו עילת העילות וסיבת הסיבות

שגלגל ה' הטוב שלעבד נמכר יוסף למצרים. ולפיכך, גם יוסף לא היה בבית אביו יעקב כ"ב שנה, וזהו שדרשו

חז"ל (בר"ר פד, ו): כל מה שאירע לזה, אירע לזה וכו'. שהנה ידוע, שיעקב אבינו ע"ה היה בן ק"ח(=108) שנה

במכירת יוסף בנו שהיה בן י"ז(=17) שנה לאורחת ישמעאלים, שהרי הביא את דיבת אחיו אל אביהם היינו:

שאכלו אבר מן החי, זלזלו בבני השפחות וחשדם על העריות. והאמת היא שלא הייתה לא כוונה רעה כנגד

אחיו, אלא שרצה להצילם מן העוון, כנודע. ואם נוסיף כשנה עד שנכנס לבית האסורים במצרים בגלל עלילותיה

השקריות של אשת פוטיפר, ועוד י"ב שנה עד אשר הריצוהו מהבור ועלה לגדולה להיות כסף משנה של פרעה

בזכות שאמר לאלוקים פתרוני, היינו הצליח לפתור את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים, ועל ידי כך

הובא לפרעה בעבור לפתור גם את חלומותיו המוזרים של ז' הפרות השמנות וז' הפרות הרזות, וכן את חלום

השיבולים אשר היו כחלום אחד הרומז על ז' שנות שֹבע וז' שנות רעב אשר יהיו במצרים. מכאן שנגיע לגיל

שלושים, שנאמר (בראשית מא, מו): "וְיוֹסֵף בֶּן-שְׁלשִׁים שָׁנָה" וגו', ועוד ז' שנים שובע ושנתיים רעב, הרי כ"ב

(=22) שנה כנ"ל. אומנם יעקב פרש מבית אביו ל"ו שנה, אלא שלא נענש במידה כנגד מידה כנ"ל בכל השנים

הללו מפני שלמד תורה, שהרי תלמוד תורה כנגד כולם, וכמובא בילקוט (יל"ש פ' תולדות, רמז קי): כך פירש

יוסף מיעקב כ"ב שנה, והא יעקב פירש ל"ו שנה? אלא י"ד דשימש בבית עבר לא נענש עליהם. ללמדך שגדול

תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם.

ואילו הסיבה השנייה היא שיעקב אבינו ע"ה במשך כל אותה תקופה שהיה בבית לבן חיכה לרגע שיִשב בארץ

מגורי אביו, בבחינת מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי, היינו לקרב את האנשים לדעת ולהכיר את הקדוש ברוך

הוא ולהכניסם תחת כנפי השכינה. וזה שנאמר 'בארץ מגורי אביו' היינו קבע את מושבו בארץ הקודש בשביל

לקרב נפשות לצבא השם, כי רצה ללכת בדרכי אבותיו, כמו שדרשו רז"ל (בר"ר פ"ד, ד): אם מתכנסין כל באי העולם,

לבראות אפילו יתוש אחד אינן יכולין, ואת אומר ואת הנפש אשר עשו בחרן?! אלא אלו הגרים שגייר אותם אברהם.

יעקב גייר גיורים, דכתיב: ויאמר יעקב אל ביתו וכו'. ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו? וישב יעקב בארץ מגורי אביו,

מאי מְגוּרֵי אביו? מגִיורי אביו. נמצא, ששלושת האבות הקדושים קרבו גרים וכאילו בראום מחדש, כי עוררו בהם

את הניצוץ האלוקי שבתוכם. ומכאן, יש לנו ללמוד קל וחומר, היינו אם האבות פעלו לקרב גרים קל וחומר שאנחנו

חייבים למצוא את הדרך הראויה לקרב את אחינו בית ישראל הרחוקים מדבר ה', היינו דרך שמקרבת את הרחוק

אך גם לא מרחיקה את המקרב, חלילה וחס, כי בכך יצא שכרו בהפסדו.   

ואפשר שזהו גם הטעם שקשר פסוק זה עם 'אלה תולדות יעקב - יוסף' כי מעבר לכך שכל מה שאירע לזה אירע

לזה כנ"ל, יוסף היה היחיד מכל בניו שהיה לו את הבחינה של צדיק יסוד עולם שמקרב ומתקן את הנפשות לאבינו

שבשמים, שנאמר: 'וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה' ופירש רש"י ז"ל: רגיל אצל בני בלהה לפי שהיו אחיו

מבזין אותן והוא מקרבן, היינו את בני השפחות. וזה שתירגם אונקלוס 'בן זקֻנִים' - 'בר חכים הוא ליה', היינו רצה

לומר שלמד וקנה את חוכמת אביו כנ"ל, וזה בבחינת (תהילים קיט): 'מזקנים אתבונן'. לפיכך, אהב ישראל את יוסף

יותר כי המשיך את דרכו בהפצת אור התורה והמצוות ובעיקר לפחותים שבאחיו כביכול, היינו לבני השפחות כנ"ל,

כי זה דרכו ופעלו של צדיק יסוד עולם לקרב את כולם לכור מחצבתם אל אביהם שבשמים כי כולם כלולים בו, כידוע.

ודע, שיוסף הצדיק לא הגיע למעלה הזאת אלא בזכות שהיה כוסף לה' יתברך בכל לבו, בבחינת: נכסוף נכסף לראות

בתפארת עוזך, כי היה מפרש שיחתו לפניו יתברך בכל דבר ועניין, כמו שדרשו חז"ל (בר"ר פו, ה): מלחש ונכנס מלחש

ויוצא, הוה אמר ליה: מזוג רותחין, והיו רותחין. פושרין, והיו פושרין, ובזכות זה ויהי יוסף איש מצליח בכל מעשה ידיו

כי ה' אתו, וכפי שפירש רש"י ז"ל: 'כי שם ה' שגור בפיו'. ולעניות דעתי הדלה, זה שאמרה רחל (בראשית ל, כד): 'יֹסֵף ה'

לי בן אחר', היינו שרצתה שבנה יהיה משהו אחר משאר השבטים, בשביל שיצליח ללמוד מאביו את כל חכמת התלמוד

שלמד מישיבת שם ועבר. ואפשר אולי, שהרצון שלו לעבוד את ה' יתברך בכיסופים גדולים נרמז בשמו כי 'יֹסֵף' הוא

גם מלשון 'כֹסֵף', כי האות י' מתחלפת באות כ', כי הם מאותו מוצא פה, היינו אותיות החייך שהם גיכ"ק. ולא בכדי

שעלה בסוף לגדולה במצרים קראו לו גם 'כסף משנֶה' רצה גם לרמוז שהיה כוסף בכל לבו ללמוד בשביל לדעת את

המשנָה שהיא בעצם התורה שבעל פה, וכפי שפורש ברמז, על ידי רבנו אשר בעל הטורים את הפסוק (בראשית לז, ג):

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא", 'זקנים' נוטריקון: ז'רעים ק'דשים נ'שים י'שועות מ'ועד, היינו

לימדו את שישה סדרי משנה שהם כל התורה שבעל פה.

וזה בחינת 'בית יוסף להבה' רצה לרמוז שכמו שהלהבה אינה במצב נייח, אלא תמיד זזה הנה והנה, כך יוסף היו לו

רצון וכיסופים עזים ללמוד לשמור ולעשות את המצווה, שהם בחינת: בית יוסף להבה, היינו בחינת (משלי ו): "נר מצווה".

וזה שדרשו חז"ל על יוסף ( בר"ר פו, ד): גבר קפוז וכו' ע"ש, היינו שהיה זז ומרצד הנה והנה בשביל לא ליפול ברשת של

אשת פוטיפר המרשעת. שכן לבו כסף מרצון לשמור על המצוות בכל כוחות נפשו. ועל ידי זה זכה יותר מכולם לחכמת

המשניות עוד בגיל טו"ב(=17). וזאת הסיבה שאביו העביר דייקא לו יותר מכולם את חכמת התלמוד כנ"ל, כדי שינחיל

לאוהביו יש.

ובעניין מעלת הרצון והכיסופים שיש לכסוף לה' יתברך, ראיתי לנכון לספר קצת מסיפורי צדיקים. ומעשה שהיה, בפני

המנורה הטהורה, רבי נחמן מברסלב זצק"ל כמובא בהקדמה לספר (השתפכות הנפש) וכך היה: שבִהיותו עדיין בן שש

שנים, היה מתגעגע מאוד לקבל שבת בקדושה גדולה כראוי. והלך למרחץ בערב שבת סמוך אחר חצות היום מיד, וטבל

את עצמו בזריזות, ובא תכף לביתו ולבש בגדי שבת, ונכנס לבית המדרש והלך אנה ואנה ורצה להמשיך עליו קדושת

שבת ונשמה יתרה. והיה חפץ לראות איזה דבר, אך לא ראה כלל. ובתוך כך התחילו לכנוס אנשים לבית המדרש, ובא

איזה איש חשוב ועמד אצל שולחנו שמתפלל (סטנדר), והתחיל לומר שיר השירים, והלך הוא זכרונו לברכה, והכניס

ראשו למטה בתוך הסטנדר, ומחמת שהיה עדיין קטן, להא הקפידו עליו, והיה מונח שם והתחיל לבכות לפני ה' יתברך

וכו', ע"ש.  פה עמד קנה, כי למען האמת יש עוד הרבה מה לדבר אך מה שהלב חושק הזמן עושק, ה' הטוב ירחיב

את גבולנו לעבודתו יתברך.

                  פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

אך כדי שתצא נפשו מכוח אל הפועל, צריך לדבר בפה הכסופין וההשתוקקות שלו, ועל ידי זה פועל שיהיה נעשה

בקשתו, ויזכה להגיע למה שהוא נכסף. וזהו מעלת השיחה בינו לבין קונו שצריכין לשיח ולדבר בינו לבין קונו בכל

יום, ולדבר בפה מלא הרצונות והכיסופין שלו הטובים, דהיינו מה שחסר לו בעבודת השם שהוא רוצה ומשתוקק

שימלא לו השם יתברך, ומבקש ומתפלל ומתחנן לפני ה' יתברך על זה שירחם עליו למלֹאת רצונות וכסופים שלו

הטובים; ועל ידי זה יזכה להוציא מכוח אל הפועל, לפעול מה שצריך (סימן רצון וכסופין, אות ב).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(ילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה