"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

מהו "לי"? אמר הקב"ה לישראל, התנדבו ועשו המשכן ואל תאמרו שמכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, כמו שנאמר "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות" (חגי ב, ח). לפיכך אמר: "ויקחו לי- משלי" (מדרש אגדה)

בפרשת השבוע מבקשים מבני ישראל להשתתף בהקמת המשכן ולתת תרומה. לא כולם חייבים. רק מי שיש לו רצון זך וטהור, רק מכאלה אנשים מבקשים תרומה. סוף סוף בונים משכן, מקום בו תישרה השכינה, מקום שכל מי שיבוא אליו יתעורר לבו בגעגועים וכיסופים אין סופיים לה' יתברך, אז חייבים לבנות מקום כזה מחומרים מושלמים, מרצונות אמיתיים וטהורים.

ועם ישראל נענה לקריאה הקדושה הזאת. תוך יומיים הרימו את תרומותיהם בשיא ההתלהבות, בשיא השמחה, הרבה יותר ממה שהיה דרוש ולכן נאלצו להודיע להם להפסיק. לא צריך יותר תרומות. אומרים חז"ל המשכן לא נחרב, הוא נטמן, הוא קיים עם היום הזה, הוא נמצא. אי אפשר להפסיק דבר שנעשה בנדבה , בטהרת הלב, כל זה יוצר מציאות נצחית שאי אפשר להפסיקה.

כל העניין שלנו בחיים זה לבנות בלב משכן להשראת השכינה. וכשזוכים לרגעים האלה שבהם כבוד השם שורה על האדם, שמתגלה בו איזה אור אלוקי,

הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה ומבינים אז שממש בשביל הרגעים האלה ברא ה' את העולם בעונג. העונג הכי גדול זה כשאוהבים את השם. מכאן שואב האדם כוח לעמול ולהתייגע בעבודת השם, מכאן הוא שואב את היכולת לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה,ח). בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. בתוך כל אחד ואחד.

יהודי, כפי טהרת וזכות לבו, כך הוא מכין מקום לשכינה לשכון בתוכו, כך הוא זוכה להרגיש את נועם השם. "לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו" סופי תיבות תרומה.

תרומה מרוממת, מרימה את היהודי מעל הקרקע, מעל הגשמיות, עוקרת אותו מן התאווה הפרטית ומרחיקה אותו מן הרצון לקבל רק לעצמו.

"ויקחו לי תרומה" נאמר בפסוק הפותח את הפרשה אבל הרי תרומה נותנים, תרומה לא לוקחים?! מה שייך כאן לשון לקיחה? אלא שזה בדיוק הענין, אדם שנותן תרומה, נותן צדקה, הוא הלוקח האמיתי, הוא מקבל טובה וברכה ושפע גדול. נותנים ברוחב לב וה' מחזיר פי שניים. בעצם מה שנחשב לממון שלו זה רק מה שהוא נותן, כל השאר רק מופקד אצלו. התרומה שאתם נותנים, אתם בעצם לוקחים, זה נשאר שלכם, רק זה נחשב שלכם.

מסופר שכאשר שהה פעם הגאון הרב יחזקאל סרנא זצ"ל ראש ישיבת חברון בחו"ל לצורך עריכת מגבית לישיבתו, אירגן כנס גדול וחשוב, אליו הזמין את כל הנדיבים של הישיבה. בין הנדיבים היה אדם שתרם בשעתו סכום כסף גדול להעברת הישיבה מסלבודקא לארץ ישראל, ובמשך השנים ירד הלה מנכסיו ונעשה עני מרוד עד שהגיע לפת לחם. התלבט מאד הרב סרנא האם להזמינו לכנס הנדיבים, ולבסוף החליט שלא להזמינו כדי שהלה לא יתבייש במצבו הנוכחי. והנה, להפתעת כל הנוכחים, הגיע אותו אדם באמצע האסיפה ללא כל הזמנה וביקש את רשות הדיבור, וכה היו דבריו הנרגשים: "אורחים יקרים! להוי ידוע לכם שהעולם הזה גלגל חוזר, וגם אני הייתי פעם עשיר ונהפך עלי הגלגל, והיום אני נאבק על פת לחם, ולא נשאר לי זכר מכל רכושי הרב, מלבד מה שתרמתי בשעתו כדי להעביר את הישיבה לארץ ישראל, רק זה מה שנשאר לי מכל רכושי, וזכות גדולה זו אינני מוכן למכור בעד כל הון שבעולם, הנני מציע לכם מתוך נסיון: מה שאתם יכולים לתת עכשיו מהרו ותנו. כי אף אחד מכם לא יוכל לדעת מה יהיה עמו ביום המחר, מה שחוטפים ונותנים הוא מה שנשאר לנצח נצחים! דבריו הנרגשים שיצאו מן הלב, עשו רושם אדיר על הנוכחים והמגבית הסתיימה בהצלחה גדולה מעל ומעבר למצופה...

הנשמה היא מכסא הכבוד. לכן כבוד זה מצרך מספר אחד של החיים. זה אויר. לא תתנו לשני כבוד, תפגעו בו, באותו רגע הוא כמו מת. אחר כך תצטרכו לפייס אותו, להחיות אותו, יש הרבה עצות, לא אומרים שהכל כבר אבוד, קרה, קורה תקלות, אנחנו כולם נכשלים, מכבדים, פוגעים, נפגעים, זה קורה לכולנו, זו מציאות של החיים. הכבוד זה אם כל חי, תן לו מחמאה, תגיד לו מילה טובה, תראה מה זה עושה לו, תגיד לו מילה לא טובה, הוא לא יכול לזוז. זאת אומרת, מה מניע את כל האברים של האדם? הכבוד! כבוד זה דבר כזה חשוב שלא יתואר.

מה מבקשים מבני ישראל שיתנו? זהב וכסף נחושת ותכלת וארגמן... זהב וכסף ונחושת מרמזים על הנקודות הטובות שיש בכל אחד מישראל. בכל אחד, אפילו בפחותים שבהם, אפילו בגרוע שבגרועים, אין דבר כזה ששם ישראל נקרא עליו ואין בו לפחות נקודה טובה אחת. אם זה לא זהב אז כסף, ואם לא כסף אז נחושת, אבל משהו טוב אפשר למצוא בכל אחד, בזכות זה נבנה המשכן. במהלך יומו של כל יהודי אפשר למצוא נקודות של אור שהן מחשבות טובות, הרהורי תשובה, התגברות על היצר, ויתור, כל נקודה כזו היא תרומה נפלאה לבנייין המשכן, הן זה הכללי, והן הפרטי בתוכך פנימה.

אתה רוצה לב נקי, אתה רוצה מקום בלב לאור האלוקי, תוותר, תעביר על מדותיך, תמחול, אל תשמור טינה, אתה עושה טובה לעצמך יותר מאשר טובה לחברך.

מנהג היה בידו של הרבי מקופשניץ לכבד כל יהודי, ולהגיע לכל מקום שאליו הזמינוהו. בין השאר הגיע בקביעות להשתתף בכל השמחות שערך רב פלוני, לאחר שהזמין אותו, על אף שאותו רב לא טרח להגיע לשם שמחה שהוא עצמו ערך, ובאופן תמידי היה נפקד מן החתונות ושמחות הבר מצוה שאליהן הוזמן. כשקיבל הרבי הזמנה לחתונת אחד מבניו של אותו רב, לאחר שהוא עצמו לא התייחס לחתונה שערך הרבי עצמו, התערבו החסידים בענין וטענו "רבנו עד כאן. אנו מבקשים מהרבי לא ללכת, זהו פשוט בזיון לכבוד תורתו!" נשא אליהם הרבי את עיני קדשו ואמר: "יקירי, אכן צודקים אתם. התנהגותו של רב זה שלא בא לשמחות שלי אינה בסדר, ואני נהגתי כשורה בלכתי לארועים שלו. אם כן, מי צריך ללמוד ממי? אני ממנו או הוא ממני? אם אשמע לכם ולא אלך, יוצא שלמדתי ממנו איך להיות לא בסדר, ולא כך צריך אני לעשות, אדרבא, עלי ללכת לחתונה, ואז אולי ילמד הוא ממני איך להיות בסדר..." (אדרבה תן בלבנו).

מה שקורה בין אדם לחברו, הויתור, הנתינה, האהבה, זה הכי חשוב אצל הקב"ה. נוסחת האושר שאותה אנחנו מחפשים כל החיים היא הויתור. עם הנוסחא הזו שומרים על שלום בית, עם הנוסחא הזו פותרים סכסוכי שכנים, הויתור הוא כלי נשק אדיר, מופלא, ענק מימדים שיוצר בכל מקום שמשתמשים בו אווירה של נעימות ואושר. בורא עולם זוכר יותר מכל דבר את הרגעים שבהם ויתרנו למען אחרים. אל מרן הגרי"ח קניבסקי שליט"א הגיעו שני גברים ואשה ובקשו להכנס. המשב"ק אמר שרבי חיים לא מקבל נשים, אבל האישה פרצה בבכי, ורבי חיים אמר: "כזה בכי אני לא מסלק מלפני", ובקש לשמוע מה קרה. ספרה האשה: "מחר אמורה בתי להתחתן, אבל החתן בטל את החתונה". "למה בטלת?, שאל רבי חיים את החתן שהיה נוכח שם, והחתן השיב: "גילו אצלי מחלה קשה. הכלה היא בת כל כך טובה, ואיני רוצה לצער אותה". הסכים רבי חיים: "הוא אכן, צודק. אם כן למה את בוכה?" השיבה: "כי בתי אומרת גם הוא צדיק ואני רוצה לשמש אותו! מספיק הוא סובל בגלל מחלתו, אני רוצה להיות אתו, לעזור לו ולהיות אישה שלו"! רבי חיים התרגש מן הדברים ואמר: "המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. מחיים של ותרנות כזו למען השני לא מפסידים"!

כשאדם שקוע בתוך האנוכיות שלו, לא טוב לו. וכשהוא מוותר נפתח פתח לאור האלוקי שיכנס אליו. במקום שאדם מוותר הוא זוכה לאור, הוא מוסיף קדושה. אדם עושה חסד, גם זה ויתור. הוא מוותר על הזמן שלו, על הכסף שלו, אך הוא לא מפסיד. הוא מיד מקבל דברים אחרים, נפלאים ועצומים.

אדם צריך להתפלל כל יום: רבונו של עולם, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה, אפילו מי שפגע בי, אני לא אפגע בו ולא אצער אותו, אדרבא, אסלח ואמחל לו. הצרה הכי גדולה שלנו שאנחנו לא יכולים לחייך לאנשים. שאנחנו מקפידים. האדם יודע מה האמת, הוא יודע שצריך להיות סלחן, וטוב לב, ולהאיר פנים, ולוותר, אך הוא לא יכול לזכות לאמת הזאת.

מי שזוכה, ה' מוריד שפע של ברכה. השמילער רב היה טובל כל יום במקוה. הוא היה מקפיד מאד שאף אחד לא יכנס לפניו למקוה, כדי שיטבול הוא במים החדשים. יום אחד נכנס השמילער רב למקוה, ומיד כשהכניס את הרגל הרגיש ברוח קדשו שמישהו כבר היה במקוה, לפניו. שאל: "מי היה כאן במקוה?" החברה פחדו להגיד לו, כי היה שם חסיד אחד חשוך בנים, לא היו לו ילדים שנים רבות, והוא זה שנכנס למקוה באותו בוקר. השמילער רב שאל שוב: "מי היה כאן במקוה?" עד שאותו חשוך בנים הגיע ואמר בחיל וברעדה: "אני טבלתי במקוה הבוקר"... אמר לו השמילער רב: "אתה היית כאן במקוה? השנה תזכה לבן זכר!" ובאמת באותה שנה הוא עשה ברית והשמילער רב היה הסנדק. בעת שישבו בסעודת הברית נעמד הרב ואמר לציבור: "דעו לכם כי אין זה מופת, אלא דבר פשוט מאד ארע כאן: "היתה לי קפידה גדולה מאד שאף אחד לא יטבול לפני במקוה, וכשהכנסתי את הרגל והרגשתי שמישהו היה לפני במקוה, היה לי נסיון קשה שלא לכעוס, והצלחתי להתאפק מהכעס. את ההתגברות הזאת נתתי לו במתנה, וממנה הוא נושע בבן זכר". ("אדרבא תן בליבנו").

אנחנו כל כך אוהבים את ה', שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, או לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' יותר.

יש אנשים שאהבת הבריות שלהם לא יודעת גבולות. הם כל כך זיככו את מידותיהם, שהם תמיד חושבים קודם כל על זולתם ורק אחר כך על עצמם.

הם תמיד מלמדים כף זכות.

אתה לא יודע מה עבר ועובר על השני. אל תשפוט אותו. אתה לא יודע מה יקרה איתך מחר ואיזה נסיונות אתה תצטרך לעבור. אתה לעולם לא יכול להיות בטוח שמה שאתה חושב על השני זו האמת. מנין לך לדעת? רק ה' יודע לבבות וקורא מחשבות.

הדלק של הנשמה זה מילה טובה של הערכה, של עידוד, של הכרת הטוב . מי שנמנע "מלתדלק" את הזולת מונע ממנו חיים, שמחה, כבוד. צריך להרבות במילים טובות.

ה' אומר לנו: אתם באמת אוהבים אותי? אז קודם כל אני רוצה מכם שתאהבו את החברים שלכם. עד שתאהבו אותי, שאני שמה למעלה בשמים, יש לך פה חבר, ופה אח, ופה בן משפחה, ופה בן זוג, ופה שכן ופה זה וזה וכולם הם אלוקות. כולם הם חלק אלוק ממעל. אז קודם כל תאהב את הילדים שלי. בוא נראה אותך בניסיונות הפשוטים. לפני שאתה מגיע למדרגות. אתה יודע שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל. תתחיל לאהוב אותו. לא אהבת אותו. לא, הצלחת לאהוב אותו, תבקש, תתפלל, אנא ה' תעזור לי שאני ארגיש את השני, שיהיה לי תענוג להתפלל על השני, שאני אוהב את השני, שאני לא אוהב רק את עצמי. אתה רוצה השגות, אתה צריך כלי בשביל להשיג השגות. מה זה הכלים? הכלים זה הלב, אתה צריך לב, ואת זה אתה לא יכול לקבל לבד, רק עם החברים שלך.

המשכן לא נבנה מפרטים גשמיים כזהב, כסף ונחושת בלבד, הוא נבנה מלבבות עם ישראל, מאהבתם ותשוקת ליבם. אנחנו תמיד בחיפוש. מבקשים וכוספים ומשתוקקים. כי החפוש והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה הם הכוח שמרפא את הנפש, שמשלים את החסרון, שמקרב את האדם לבוראו.

"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" (כה,ח). איש ישראל מחוייב לקדש עצמו כמשכן , שתשרה בו שכינה. וזה אפשר לעשות רק כשיש אהבה ביננו. "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה... ופניהם איש אל אחיו " (כה,כ). אתה רוצה את הלמעלה? את השם? אתה חייב להתייחס אל הזולת, באהבה ובמילים טובות. כמו בסיפור הבא:

והיה אור הלבנה... כאור החמה

גדלתי בבית שקט עם הורים שקטים. הם היו אנשים טובים שעבדו הרבה והרוויחו מעט. לא היו להם שום קשרים, וממילא גם לא זכו לשום פרוטקציות. להוריי היו חמישה ילדים, ואני השלישית. הוריי היו ילדים יחידים להוריהם, כך שמשפחה גדולה לא הייתה לנו. בעצם, כלל לא הייתה משפחה חוץ מאתנו ואנחנו. גם חברים לא היו. נסה לדמיין לעצמך משפחה לא ידועה ללא קשרים, ללא תאורה. זו הייתה המשפחה שלנו. האמת שבילדותי לא הרגשתי זאת, אך כשנכנסתי לסמינר קלטתי שאנחנו פשוט בודדים. די היה להקשיב לסיפורי חברותיי על המשפחות הענפות שיש להן, על השכנים ועל החברים של ההורים כדי להבין כמה אנחנו לבד.

שנים אחר כך הבנתי שאחיי גדלו די בשולי החברה, כלומר, הם למדו בישיבות די טובות, אבל לא היו להם היכולות והידע לקשור קשרים חברתיים. כך שאם היית שואל עליהם, מחצית היו אומרים שאינם מכירים אותם ומחצית אחרת היו אומרים דברים לא טובים בגלל שאינם מכירים.

שני אחיי הגדולים נותרו רווקים עד גיל מאוחר. אני התחלתי שידוכים בגיל 23, כי חשבתי שאולי יתחתנו וחבל לעקוף אותם, אולם בשלב זה הם עצמם לחצו עליי להתחיל שידוכים באמרם שלא נורא שבת עוקפת בן. הוריי לא היו בעניינים גם כך, הם לא ידעו מה לברר ואיפה לברר, איזו ישיבה היא לעניין ואיזו לא. הם פנו לשדכנים, ואלה אמרו מה שאמרו, וההורים שלי האמינו... נפגשתי עם שני בחורים שהורידו אחרי פגישה אחת, ואז הציעו לי בחור שדווקא כן רצה להמשיך אחרי פגישה ראשונה. האמת שהוא לא כל כך התאים לי, אבל לא ידעתי את זה. הוא היה בחור שונה מאחיי ונראה מנהיג, אז הסכמתי להמשיך חרף העובדה שהוא לא מצא חן בעיניי מההתחלה. אחרי מספר פגישות התארסנו. באירוסין השתתפו רבים מבני משפחתו ומשפחתי הקטנה. לא שכנים, לא חברים ולא כלום. כבר לאחר האירוסין הוא החל לדבר נגד ההורים שלי, אמר שהם טיפשים ומרובעים. רציתי לומר לו שהם אמנם מרובעים, אבל בכלל לא טיפשים, אבל העדפתי לשתוק, כי הייתי טיפוס שתקן. לקראת החתונה כבר נוכחתי בכמה מידות לא טובות שלו, אבל לא חשבתי להגיד משהו למישהו. אחרי החתונה התחיל הסיוט.

הוא פשוט דרך עליי וביזה אותי, העליב בכל הזדמנות, הוריד את הביטחון העצמי שלי לאפס, צחק עליי, העביד אותי ולא אמר אפילו מילה אחת טובה. מבית רגוע שבו לא ראיתי אפילו טיפת רוע בכל חיי, לא לעג ולא ציניות, הושלכתי לחיים שכלל לא הכרתי, עם כל הדברים ההפוכים ממה שהורגלתי. אני עצמי השתלבתי בעבודה טובה במחשבים, ומכיוון שהייתי די מוכשרת, הרווחתי בכלל לא רע. את הכסף הייתי מוסרת לו, והוא היה עושה בו כטוב בעיניו. הוא היה קם מאוחר, בקושי לומד משהו וגם לא עובד, ובכל הזדמנות שלא ישן ולא היה מחוץ לבית, היה דורך עליי ומעליב אותי, ואני נשאתי את חרפתי בדומייה. נולדו לנו שני ילדים, בת ובן.

כשהבן שלי הגיע לגיל שלוש והוא החל לפגוע בו, הבנתי שאני צריכה לעשות משהו, אבל לא ידעתי מה. רק בהגיעו לגיל ארבע השתתפתי במקרה, ואין מקרה בעולם, באיזה קורס להעצמה. מישהי סיפרה על משהו שקרה בחייה וכולן הזדהו אתה. ואז הבנתי, שהדברים שהיא מספרת אפילו לא מתקרבים לעשרה אחוזים ממה שאני וילדיי עוברים. באתי בשקט למוסרת השעורים, רבנית יראת שמים ועדינה, וסיפרתי לה בהיסוס שנראה לי שמשהו לא תיקון אצלנו. היא הקשיבה לי, ותוך כדי בכי מר הוצאתי את כל מה שקורה לי. היא נראתה נדהמת. לא האמינה שדבר כזה יכול להתרחש. כשסיימתי, עודדה אותי וביקשה ממני רשות שבעלה, רב השכונה, יפנה לבעלי. היססתי, אבל היא אמרה שיותר גרוע ממה שיש לי לא יכול להיות. כשהרב הזמין אותו, לא היה לו מושג לצורך מה הוא הולך לרב, וכשחזר, היה כולו אש וגופרית. איני רוצה לתאר מה קרה בבית, אבל השתוללות זו מילה עדינה. פחדתי לחזור ולספר לרבנית מה קרה, אך היא הייתה חכמה דיה ובאה לביתי, רואה במו עיניה את מצבי. הרב ורעייתו הכניסו עסקנים לעניינים. היו כמה ניסיונות לסדר את העניינים, אך הסתבר שבעלי הוא איש קשוח שאינו מוכן לשמוע על טיפול, שלא לדבר על להשתנות. יום אחד הוא פשוט הודיע שפתח תיק גירושין בבית דין. בהתחלה הרגשתי נורא, אך הרב והרבנית עודדו אותי בשקט שלא להתנגד ומצאתי עצמי גרושה.

כאן מגיעות שלוש שנים קשות.

הייתי בודדה. הוריי היו מסכנים, לא ידעו מה לעשות אתי. המצב מאד תיסתכל אותם. המשכתי לעבוד ולפחות היה ייעוד טוב לכסף. השקעתי אותו בילדיי ובטיפוח הבית, וזה עשה רק טוב, אך הרגשתי עצמי האישה המסכנה, הנטושה והבודדה בעולם.

הרב והרבנית לא עזבו אותי, הם היו מזמינים אותי לביתם, מתעניינים בשלומי, הרבנית הייתה מעודדת אותי, ובשלב מסוים החלה להציע לי שידוכים. נפגשתי עם מספר גרושים שלא התאימו לי. ואז הציעו לי אלמן המבוגר ממני בתריסר שנים. בתחילה היססתי, אך הרבנית עודדה אותי לנסות. נפגשנו, ובפעם הראשונה גיליתי בן אדם מעולם אחר. מיד בהתחלה ראיתי בן אדם טוב, טוב מוחלט, חכם, רגוע, מלא איכפתיות, מעניין ומרתק, היו לו שאלות שהעידו על הבנה, ותשובות שהעידו על אנושיות. בסוף הפגישה הראשונה מצאתי עצמי מתפללת שיענה תשובה חיובית והוא אכן ענה והציע שנינשא. הסכמתי מיד, והחתונה נקבעה לעוד שישה שבועות. נישאנו בטקס צנוע ומאז השתנו חיי.

קשה לי להסביר מה התחולל בי. על פי הצעתו, בחודש הראשון מסרנו את הילדים שלי להוריי, וילדיו היו בוגרים דיים, אחת מהן נשואה, כדי להסתדר בעצמם. גרנו חודש בצפון. החודש הזה היה טיהור כל הרע שעברתי בחיי, סיפרתי לו הכל, והוא הקשיב והקשיב, ואחרי שהוצאתי את המטען הראשון הוא החל לתת לי כוח. איך כוח? פשוט, במילים. הוא דיבר ואמר לי איך הוא רואה אותי ואת תכונותיי, הוא שיבח ושיבח, שבחים שמעולם לא שמעתי אפילו אחד מהם, לא מהוריי וודאי שלא מבעלי הראשון. בהתחלה חשבתי שהוא סתם אומר, אך מהר מאד הבנתי שהוא באמת מאמין בזה, הבנתי כיצד יצאו לו ילידם כל כך מיוחדים, כל כך חמים וזורמים, שקיבלו אותי ממש כמו אמא, למרות הזמן הקצר שהיה להם להתרגל אליי. סיימנו את החודש הקסום הזה וחזרנו לבית, עם הילדים שלו ושלי, והתחלנו לבנות משפחה.

איני יודעת איך מרגיש מישהו שזכה בפיס, אני רק בטוחה שההרגשה שלי הייתה טובה משלו. מחיים בודדים ללא זהות, ללא הכרה, ללא חום וללא הרעפה, הוטלתי לתוך חיים טובים ומאושרים שאיני יכולה אפילו להתחיל לתאר אותם. בעל נפלא, חכם, קשוב, עדין, טוב לב, מסייע, מפרגן, ילדים חכמים, מצחיקים, טובי לב, ותרניים, לא ביקורתיים, שמחים בחלקם, למרות העצב שנשאו על מות אמם היקרה לאחר המחלה. הבטחתי לעצמי שאפצה אותם על אובדנם, ואכן הייתי קמה מוקדם כדי להכין להם את האוכל והביגוד שהם זקוקים לו, השתדלתי לסייע להם בשיעורי הבית ולהיות מעורבת בכל צרכיהם, הייתי עירנית לכל מצב רוח, ועוד הרגשתי שאיני משיבה להם מספיק על האושר שנפל בחלקי. שני ילדיי השתלבו במשפחה כאילו היו שם מאז ומתמיד, והפכו לילדים עירניים, חברותיים ושמחים בחלקם. למשפחה נוספו עוד שני ילדים משלנו, וזה רק הוסיף על השמחה והאושר שהיו מנת חלקנו. כיום אני עומדת לקראת נישואי אחת מבנותיו של בעלי, שהיא בתי לכל דבר. ליוותי אותה כמו אמא לכל דבר: בפגישות, בוורט, באירוסין, בקניות ובכל מה שנדרש, והיא אכן השאירה לי מכתב תודה שגרם לי התרגשות. אין לי רשות לגלות את תוכנו, אבל היה בו כל כך הרבה חום, אהבה, הכרה וקבלה שלי כאמא לכל דבר, שהזניק את תחושת האושר שלי לגבהים בלתי רגילים. במהלך השנים נישאו שני אחיי ואף ילדו ילדים, בעלי חיבר אותם למשפחה, ואי אפשר שלא להבחין בהשפעה הטובה של ההתקרבות הזאת עליהם.

לאנשים רבים יש מלכתחילה את מה שאני קיבלתי, והם אינם יודעים להעריך זאת. מטרתי היא לחזק אצל אלו שיש להם משפחה בריאה את ההערכה והתודה על מה שיש להם.

ומסר גדול לא פחות: ראו איזה כוח יש לאדם הבודד להביא חיים, שמחה וחום ליחיד ולכלל. בעלי הוא המלאך הגואל שהוציא ממסגר נפשי והביא אותי לעולם של שמחה ואורה, אותי ואת ילדיי ואת כל הדורות שייצאו מאתנו, ועל כך אני חבה לו עד בלי די.

תפילה

ריבונו של עולם, תן לי סבלנות. כי אין לי. כי כשאני צריך להמתין בתור, אני לחוץ וחסר שקט. וכשאני מגיע סוף סוף לקצה התור, וזה שלפני נותן לרוקח חבילה מרשימה של מרשמים, שלא ניגמרת, אני כבר ממש משתגע.

למד אותי אבא להמתין. לזכור שגם התור הזה הוא ממך, שככה אתה רוצה, שאני עכשיו ממתין בסבלנות, בלי אנחות, בלי קולות, בלי עצבים, בשמחה ובאמונה. ובזמן הזה של ההמתנה, לא לבהות בחלל, לא להסתכל לצדדים כדי לראות מי נכנס ומי יוצא, אלא לפתוח איזה ספר ולקרוא, להגיד תיקון כללי, ללמוד משהו קטן, שאני אתרגל לא לצאת מהבית בלי משהו לקרוא בשביל הזמן שממתינים. ואם בכ"ז שכחתי ואין לי ספר, לעצום את העיניים ולדבר איתך אבא, בשקט, בלי שישמעו, בלי שישימו לב, שזה התענוג הכי גדול.

תן לי סבלנות לבני אדם שאין לי סבלנות אליהם. שהם די מעצבנים אותי אבל לא באשמתם, כי זה קורה גם בלי שהם אומרים או עושים משהו. תעזור לי להשתמש בכל העצות הנפלאות שאנחנו שומעים ולזכור שגם ההוא שמעצבן אותי הוא בן שלך ואתה אוהב גם אותו, אז איך זה שאני לא סובל אותו?!

תן לי סבלנות לעצמי. למה שאני עובר. וגם אם אני מתפלל שנים ושום דבר לא זז בעניין מסויים, לא להתייאש. להאמין שצריך עוד תפילות, ואם לא אשבר גם אני אזכה. כי שום תפילה לא הולכת לאבוד וכשיגיע הרגע, הכל ייפתח, ברגע אחד, כי כשמתעקשים על הקדושה, אתה בסוף פותח.

רבונו של עולם , תן לי סבלנות.