חז"ל התקשו להסביר מדוע יעקב לא כתש את האלילים לאבק ולא השליך אותם לרוח או למים.

על פי הכתוב, אלוהים הבטיח ליעקב הגנה והצלחה עד שובו בשלום לבית אל. כשאלוהים ציווה על יעקב לשוב לכנען אחרי שזכה בעושר גדול ובבנים רבים, יעקב ציית, אולם התמהמה מלשוב לבית אל, כדי להמשיך ליהנות מהגנה האלוהית. רק כשרחל הייתה כבר לקראת לידת בנימין, אלוהים ציווה על יעקב לעקור לבית אל, למקום שבו אלוהים התגלה לו, ולהקים שם מזבח. יעקב הבין שבבית אל יפוג תוקפה של ההגנה האלוהית.

במחנהו של יעקב נמצאו בוודאי פסלוני אלילים, והוא ככל הנראה ידע זאת. הוא ידע שעבדיו, וכן אנשי שכם שבניו שבו, נושאים פסלוני אלילים. כמו כן, אם יעקב היה באוהלה של רחל כשלבן חיפש את תרפיו, ייתכן שהוא הבין שרחל החזיקה באלוהי נכר.

לכן, לקראת הזבח בבית אל, ציווה יעקב לכל אנשיו לסלק את האלילים מהמחנה ולהיטהר (בראשית לה ב). אנשיו חשבו שהם נדרשים לתרום נזמים בנוסף לפסלוני אלילים. מכיוון שכל אנשי המחנה תרמו, אי אפשר היה לזהות את תורמי הפסלונים. ככל הנראה, גם רחל תרמה את תרפיה, כי לא נאמר שהם נמצאו בחפציה אחרי מותה, או שיוסף קיבל אותם. רחל הסכימה לוותר על התרפים כי הם כבר השלימו את משימתם: הרי היא הגיעה בשלום לכנען, והצליחה להתעבר שוב.

ליעקב היו סיבות רבות לנהוג כבוד בתרפים:

• יעקב הבין שרחל אהבה את התרפים והאמינה בהם, ונפרדה מהם רק מתוך ציות לבעלה. לכן הוא לא רצה לגלות את חטאה.
• התרפים היו רכושו של לבן, ויקרים לליבו, אבל הוא העביר אותם כחוק לרשותה של רחל, כשהעניק לבנותיו את כל המחנה שראה לפניו בגלעד.
• כמו כן, ללבן היו עדיין זכויות על התרפים, ויעקב הכיר בכך. לכן יעקב הבין שהוא חייב לנהוג בהם כבוד, גם אחרי שרחל נפטרה מהם.

כעת, כשיעקב הגיע לבית אל, וכשרחל נפרדה מהתרפים, שניהם איבדו את ההגנה האלוהית, ואכן סבלו מכאן ועד סוף ימיהם.