ק"ש והיותנו המשך האבות

נכתב על ידי יניב ב-6/8/2017

 

"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו,ה). מביא בעל הטורים: '"ואהבת", אותיות האבות. "בכל לבבך”, כאברהם שנאמר בו "ומצאת את לבבו”. "ובכל נפשך", כיצחק שמסר נפשו להקב''ה. "ובכל מאדך", כיעקב דכתיב ביה "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"'. דברי בעל הטורים כנראה מבוססים על דברי הספרי: 'רבי מאיר אומר: הרי הוא אומר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" אוהבהו בכל לבבך כאברהם אבינו, כענין שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", לכך נאמר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך". "ובכל נפשך" - כיצחק, שעקד עצמו על גבי המזבח. "ובכל מאדך" - הוי מודה לו כיעקב, כענין שנאמר "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לב' מחנות"' (ספרי על הפס'). הרי שכבר ר"מ נעץ את הפס' באבות. (ובעל הטורים קצת שיפץ את הדרשה). נראה שההבדל בין בעל הטורים ור"מ במדרש, הוא על הדגש. שניהם מסכימים אל יצחק שזה מסירות נפש. אבל על אברהם "בכל לבבך" ישנם שתי דרשות: '"בכל לבבך" בשני יצריך: ביצר טוב ויצר רע. ד"א, "בכל לבבך" שלא יהיה לבך חלוק על המקום' (שם). ר"מ מתמקד ע"פ שני היצרים, שלכן מצווה אברהם על בניו וביתו ללכת אחרי ה', שזה בשני היצרים, יצה"ט (קיום מצוות) ויצה"ר (מניעת עברות). לעומת זאת בעה"ט מתמקד על שלא יהיה ליבו חלוק על ה', שזהו "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט,ח), שליבו שלם לה'. כמו כן, גם ב"בכל מאודך" ישנם שתי דרשות: 'רבי אליעזר בן יעקב אומר:... יש לך שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר "בכל נפשך"; ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר "בכל מאודך". רבי יעקב אומר:... בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין במדת הטוב בין במדת הפורענות' (ספרי) [גם במשנה ברכות ה,ט מובא בלי שם התנא]. ר"מ מתמקד על בכל מדה ומדה, ולכן אומר 'הוי מודה לו' שתמיד צריך להודות, שיעקב מודה על כל מה שעבר עליו, גם שעבר את הירדן רק במקלו (שזה רע, שברח וגם לא היה לו כלום חוץ ממקלו) וכן כשעכשיו יש לו כל טוב (שני מחנות). לעומת זאת בעה"ט מתמקד בכל הממון, ולכן אומר את "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" שזה עניין הממון שבו עובד את ה'. בכ"א לכו"ע זה קשור לאבות, שאנו ממשיכי דרכם בתפקיד לקדש שם ה' בעולם. לכן דרשו כאן חז"ל: 'כדתניא: "ואהבת את ה' אלקיך” שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה, ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"' (יומא פו,א). זהו תפקידם של ישראל (כמו שמובא מהנביא) לקדש שם שמים בעולם. נראה שגם פס' קודם קשור לאבות: “שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו,ד) 'וכן אתה מוצא, כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא להם לבניו, והוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו, וחזר וקרא אותם כולם כאחד. אמר להם: שמא יש לכם בלבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם? אמרו לו: שמענו, כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם, אלא ה' אלקינו ה' אחד. על זה הוא אומר "וישתחו ישראל על ראש המטה”. וכי על ראש המטה השתחוה? אלא שהודה ושיבח שלא יצא ממנו פסולת' (ספרי על הפס'). יעקב תמיד חשש שמא יצא ממנו פסולת: 'לפי שהיה יעקב מפחד כל ימיו ואומר אוי לי, שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצא מאבותי: אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו אחי' וכו' (שם). הרי שהפס' מתייחס אל האבות, שנאמר ליעקב שממנו אין כמו מיצחק ואברהם. יותר מזה, נראה שבאו לומר שאנחנו השבטים יצאנו ממך נקיים, וזה קשור לאבות שגם מהם יכלו לצאת השבטים: '(ישעיהו כט, כב) "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" וכי היכן מצינו ביעקב שפדאו לאברהם? אמר רב יהודה: שפדאו מצער גידול בנים, והיינו דכתיב (ישעיהו כט, כב) "לא עתה יבוש יעקב" וגו', לא עתה יבוש יעקב מאביו, ולא עתה פניו יחוורו מאבי אביו' (סנהדרין יט,ב) 'שפדאו מצער גידול בנים - שהוטל עליו טורח השבטים שעל אברהם היה מוטל אותו טורח דכתיב (בראשית כו) "והרביתי את זרעך" והוא פדאו' (רש"י). לכן בא לברר שיצאו ממנו נקיים, ולא כמו אילו יצאו מאברהם ויצחק, שאז אולי היו יוצאים כנגדם גם רשעים. ממילא הפס' מרמז על הקשר בין האבות (שמכולם יכלו לצאת השבטים שאמרו שמע ישראל). נראה ש"שמע ישראל" זהו יעקב, שאליו מכוונים את דבריהם, וכן יעקב תמיד התאווה לק"ש ('אמר לו הקב"ה ליעקב: הרי שהיית מתאוה כל ימיך שיהו בניך משכימים ומעריבים וקורים קריאת שמע'. ספרי שם). "ה' אלקינו" זה כנגד יצחק שהוא היה כקרבן, כעין שמקריבים קרבן לה' להראות אלוקותו עלינו (ההיפך מע"ז לאלוהים אחרים). "ה' אחד" לעתיד שכולם ילכו אחר ה' (רש"י בפס') זהו כאברהם שהוא היה הראשון שהיה מפיץ שם ה' ברבים, לעולם כולו, וגם עליו נאמר במפורש "הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב,ה) 'שהכניסן תחת כנפי השכינה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים' (רש"י). וכן: “ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז,ה) '..ועכשיו אב לכל העולם' (רש"י). ממילא אברהם הוא אב לכל העולם, שכולם ילכו בסוף בעקבותיו אחר ה'. ממילא בק"ש אנו מכריזים שאנו ממשיכי האבות להמלכת ה' בעולם. לכן הע' וה-ד' גדולים: 'ד''א: עין ודלת גדולים הרי עד, וזהו "ואתם עדי נאם ה''' (בעל הטורים), שאנו מעידים על ה' בעולם, עד להבאתו לתיקון השלם שכל הגוים ילכו בעקבותינו אחר רצון ה' בעולם. לכן אומרים "שמע ישראל" שאין בנו רשעים, ולכן אנו ממשיכי התיקון (שלא כמו אלו שיצאו רשעים- ישמעאל ועשיו) ומחברים עם האבות, שאנו המשכם האמיתי, ממשיכי הפצת שם ה' בעולם, וכך מחברים דרך שלושתם את תיקון העולם שעומד על שלוש רגלים (אבות א,ב. ושם, יח). נראה בפס' “שמע ישראל" זה מיעקב ועולה עד אברהם, שזה דברינו שאנו מתחברים ומתעלים דרך שאנחנו צאצאי האבות, ולכן ממטה למעלה, להראות שאנו מיוחסים עד לאבות. פס' אח"כ "ואהבת" זה מאברהם ומטה עד יעקב, שאנו מאושרים כהמשכם של האבות, כעין שמשמים מכריזים שאנו באמת המשכם הראוי. (כמו שבקדושה מתחילים בעשיה מאיתנו, ובזה משפיעים שמשמים ימשיכו אלינו קדושה: 'תנו רבנן: (ויקרא יא, מד) "והתקדשתם והייתם קדושים" אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא' [יומא לט,א]). נראה שבק"ש אנו מכריזים שאנו לה' בכל צורה, שתמיד באים לקדש שם ה'. “בכל נפשך" זה קידוש השם שבא בצורת מיתה על קידוש ה'. “בכל מאודך" זה בכל הממון, שזהו כשטוב לנו (שיש לנו ממון הרבה ונוחות בעקבותיו) שאז אנו מקדשים את ה' בחיינו, בהליכה בדרך הישר (ראה באריכות ב'מצות קידוש השם' ב'תורת המועדים' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). ואף בכל מידה ומידה מודים לה', שרואים תמיד את הצד הטוב (ולכן כנגד כשטוב לנו). כך גם ההתחלה "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" שזה '"בכל לבבך" בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' (משנה ברכות ט,ה). שיצה"ט מביא לטוב ע"י שהולך ע"פ רצון ה', ויצה"ר מביא לרע ע"י שאדם עובר על ציווי ה'. את שני הצדדים מפנים לה', ללכת ע"פ רצון ה'. וכן מקדשים את ה' בחיינו בצורה של טוב, כמכוח יצה"ט, וגם מקדשים את ה' בצורה של מיתה מכוח יצה"ר שהוא מלאך המוות (ב"ב טז,א) שבשניהם הולכים ע"פ רצון ה' ומקדשים שם שמים בעולם. לכן קוראים ק"ש ביום ובלילה, כנגד שני המצבים, כשטוב (שמסומל ביום) וכשרע (שמסומל בלילה). אנו מעידים על ה' כהמשך האבות, ולכן עלינו נקרא שם ה' ביותר, לכן גם אנו עולים למקדש, לה', שלוש פעמים (כמס' האבות). לכן: '"ה' אלקינו" למה נאמר? והלא כבר נאמר "ה' אחד”, ומה ת"ל "אלקינו”? עלינו הוחל שמו ביותר. כיוצא בו אתה אומר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל” ומה אני צריך? והלא כבר נאמר "את פני האדון ה'"? "אלקי ישראל" - על ישראל הוחל שמו ביותר' (ספרי דב' ו,ד). כמו כן יש שלש מתנות: 'ר' שמעון בן יוחאי אומר: חביבים יסורים, ששלש מתנות נתן הקב"ה להם לישראל, שאומות העולם מתאוים להן ולא נתנוהו לישראל אלא על ידי ייסורים. ואלו הם: תורה וארץ ישראל והעולם הבא' (ספרי שם,ה). תורה כנגד אברהם שנאמר בו שיצווה על התורה (בראשית יח,יט) ארץ ישראל כנגד יצחק שלא יצא מהארץ, ויעקב כנגד עוה"ב כמו שמובא שנלחם עם עשיו על זה (רש"י. בראשית כה,כב). שהם קשורים בהליכתנו כאבות אחר ה', כמו בק"ש. וכן יש שלוש ענייני קדושה לשלמות (כנגד המתנות): 'וכן היה ר' מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל, וקורא ק"ש שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש - הרי הוא בן העולם הבא' (ספרי דברים לג,מג). ק"ש זהו תורה (שהוא המינימום לחובת לימוד), א"י, ועברית זהו כנגד עוה"ב שכולו קודש, שעברית היא שפת הקודש שבה מדברים בעולם, כך שכנגד עולם הקודש. שבאלו אנו מתחברים לקידוש השם בעולם כהמשך האבות, ולכן מובטח לנו עוה"ב. לכן יש מעלה בק"ש בעברית, שהיא מחוברת לשלמות, ולכן רבי דורש שק"ש זה רק בעברית (סוטה לב,ב) אמנם אין הלכה כמותו, אולם זה מראה שיש מעלה בזה. ק"ש היא כנגד תורה (כמו שאמרנו) שהיא המינימום ללימוד, והיא כנגד כל התורה כולה, שלכן 'עשרת הדברות כלולין בהן' (יר' ברכות א,ה) וכל המצוות כלולים בדברות (רש"י שמות כד,יב) לכן בק"ש מחוברים לתורה, ועם א"י ולשוה"ק דבוקים לגמרי בקדושה לקידוש שם ה'.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע