אולם בדרגה אישית, יצחק כבר התיאש אחרי שאברהם כבר הקים את המזבח והכין אותו להקרבה. והנה אלוהים זימן לאברהם בהמת קורבן כשרה, ובכך הוכיח ליצחק שהוא חייב לבטוח באלוהים גם במצב של אין מוצא, לכאורה. יצחק הוכיח שהוא מסור לאביו ולאלוהים בכל נפשו ובכל מאודו, ולכן זכה להיות לאחד מאבות האומה.

אולם כוונתו המקורית של אלוהים כלל לא הייתה שאברהם"יקריב" את יצחק כמו בהמת קורבן, אלא יעביר אותו מרשותו לרשות אלוהים.[2]

כידוע, מלאך אלוהים אמר לאברהם: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (בראשית כב יב). הפירוש הפשטני של ההוראה הוא, שאסור לאברהם לפגוע בנער ברגע זה. אולם ייתכן שהייתה כאן גם משמעות נרחבת ביותר: אברהם הקריב את יצחק לעולה, ומעכשו והלאה יצחק לא קיים בשבילו, ואסור לאברהם לעשות לו מטוב עד רע.

למעשה, המלאך הטיל על אברהם כמה וכמה איסורים:

• לא לפגוע ביצחק לעולם, ובשום אופן.
• לא להוליד בנים נוספים משרה, שעלולים להתחרות ביצחק.
• לא לברך את ישמעאל או בנים אחרים שייוולדו לו.
• לא לתת את רכושו לאחרים, מלבד מתנות קטנות.
• לא לתת חלקים מארץ כנען לאחרים.
• לא לחנך אותו ולא ליעץ לו.
• לא להעמיד את יצחק בנסיון נוסף.
• לא להוציא את יצחק מכנען (בראשית כד ו). 
• לא לסכן אותו ולא להעמידו בפתוי.
• לא לבחור לו אישה, ולכן הודיע אברהם לעבדו שאלוהים ומלאכו ינחו אותו לבחור אישה ליצחק (בראשית כד ז).
• לא להתערב בחייו עם אשתו או בחינוך בניו.
• לא לברך אותו.

לאחר שאברהם שלט בעצמו, שיחרר את יצחק והקריב את האיל, המלאך דיבר בשנית עם אברהם והודיע לו:

• חינכת את יצחק לתפארת "וְלֹא חָשַׂכְתָּ [לעצמך] אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ" (בראשית כב טז).
• לכן זרעך יזכה לברכה, ככתוב: "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (בראשית כב יז).

במילים אחרות, המלאך אמר: 'הצלחת, הקדשת את בנך לאלוהים, סיימת את תפקידך, אתה משוחרר ומפוטר.'

לאלוהים לא היה נעים לפטר את אברהם אישית, ולכן הוא שלח את המלאך לדבר בשמו ולהשבע "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה" (בראשית כב טז).[3] אברהם הבין ונפרד מיצחק, ולכן הכתוב מתאר את חזרתו של אברהם בלשון יחיד: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו"(בראשית כב יט), ולא 'וישובו' ביחד. ואכן, מאז והלאה, אלוהים לא דיבר יותר עם אברהם, ולא נאמר שאברהם דיבר או נפגש עם יצחק.