"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹומוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּורוֹת" (בראשית לז, יט-כ)

משימת החיים שלנו, כבני ישראל, היא ללכת בדרכיו של הקב"ה ולהידבק בו (דברים יא, כב): "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ".

חז"ל כבר עמדו על הקושי שבמשימה זו. כיצד ניתן להידבק בישות רוחנית שכלל לא ניתן לדבר עליה ובוודאי שלא להידבק בה? על כך ענו חכמינו ואמרו כי הדבקות בקב"ה מתקיימת כאשר אנו מתנהגים ועושים מעשים שדומים למעשיו (ספרי, פרשת עקב): "מה הקב"ה נקרא רחום - אף אתה היה רחום וכו' ".

התבוננות בפרשת וישב מלמדת אותנו על מידה מאוד מיוחדת שבה ה' פועל.

פרשת וישב מעמידה אותנו באחת התקופות הקשות ביותר אשר עברו על אבותינו. היא מתארת לנו מסכת אירועים קשה: שנאת אחים, רצון להרוג את יוסף, עצב בלתי נתפס של אב על אובדן בנו, כאשר בניו האחרים מסתירים ממנו את האמת, אנו שומעים על יהודה אשר נתפס בבושה כמי שהלך אל קדשה, והיא מסתיימת בתסבוכת האדירה שאליה נקלע יוסף, אשר מוצא את עצמו שבוי בבית האסורים המצרי.

אם נעצור את קריאתנו כאן, מבלי לדלג באופן טבעי לסופו ה"מתוק" של הסיפור שבפרשת ויגש, נמצא את עצמנו באחד הרגעים הסבוכים, המורכבים והקודרים ביותר בחיי אבותינו. ומה עושה ה' בשעה זאת?

אם היינו מנסים לדמיין במוחנו הקטן, מה הקב"ה עושה בשעה זו, היינו מניחים, ככל הנראה, שהוא (כביכול כמובן) עצוב, כועס ואולי מהרהר על בחירתו בזרעו של יעקב. אולם, התמונה שהמדרש מתאר לנו - אחרת לחלוטין.

בתוך כל הצער, הקדרות והכאב של פרשתנו, יושב הקב"ה ומתעסק באחד הדברים הנפלאים, המרנינים והמעודדים ביותר בבריאה - הוא יושב ובורא את אורו של משיח (מדרש רבה, וישב פה):

"שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח".

תיאור מפתיע זה על בריאת אורו של משיח דווקא ברגעים קשים וחשוכים אלו - מלמד אותנו על דרך נוספת שדרכה מתגלה ה' בעולמו ובה עלינו לדבוק.

ישנן תשובות רבות לשאלה מדוע דווקא מן החושך הגדול בורא ה' אור יקרות זה בדמות אורו של משיח. אולם, לנו הפשוטים, המסר הוא ברור ומוחלט - גם בתוך הקשיים הגדולים ביותר וגם במקומות שבהם כמעט ולא רואים אור - עלינו לפעול ולחשוף את האור שכן נמצא שם, עלינו להתאמץ ולברוא את האור מתוך החושך, להוציא מן המר את המתוק.

תכונה זו, של הארת המחשכים והסיבוכים הקשים ביותר, היא בדיוק תכונתו של נר החנוכה. אותו נר יחיד ודקיק אשר מצווה להדליקו דווקא בלילה, אשר מקום הדלקתו נמוך - מתחת לעשרה טפחים (מקום שאליו לא ירדה שכינה), ומצוותו מתחילה (בשונה מכל חגי ישראל) בסוף החודש - עת מתמעטת הלבנה והחושך גובר - הוא המלמדנו יותר מכל שגם בתוך החושך הגמור ביותר, ישנו אור גדול.

הרב אסף הר-נוי, מתוך האתר: "שבת בשבתו" www.zomet.org.il