פרשת ויקרא, ר"ח ופרשת החודש

נכתב על ידי יהודה ברקאי, 16/3/2018

 כ"ט אדר, ערב ר"ח ניסן תשע"ח

פרשת ויקרא שבת ר"ח פרשת החודש


ספר ויקרא אור קנה האמצעי של המנורה[1]

זוכים אנו השבת להתחיל חומש ויקרא המכונה תורת כהנים, והוא למעשה 'עמודא דאמצעיתא' של חמשת חומשי תורה. כך מצינו בבראשית רבה (ג' ה') אמר רבי סימון, חמש פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה: 'ויאמר אלקים יהי אור' כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. 'ויהי אור' כנגד ספר 'ואלה שמות' שבו יצאו ישראל מאפלה לאורה. 'וירא אלקים את האור כי טוב' כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות...עכ"ל המדרש.

תחילת דברי המדרש בפרשה (שם א'): רבי יצחק פתח 'פתח דבריך יאיר' [תהלים קי"ט ק"ל]. והגר"א ביאר: (דברי אליהו בראשית א' ג')[2], המדרש בא לרמז על פתיחת דברי התורה הקדושה, היינו הפסוקים הראשונים. אשר בחמישה חלקי התורה, המה רומזים על המנורה: פסוק ראשון של ספר בראשית יש בו שבע תיבות נגד שבעה קני מנורה, ואלה שמות אחת עשרה תיבות נגד אחד עשר כפתורים, ויקרא אל משה...תשע תיבות נגד תשעה פרחים...עכ"ל גר"א.

בהקדמת הנצי"ב לחומש ויקרא הרחיב בַּאֵר יחודו של ספר ויקרא. בין דבריו שהקבלות בספר זה בע"פ הן רבות, מלא הלכות הרבה יותר מכל הספרים, ואין קבלה שאינה מרומזת במקרא. וכן כתב: וכבר הראנו בחבורנו 'העמק שאלה' [על שאלתות דרב אחאי גאון] שרבינו בעל ה'שאלתות' הראה לדעת הלכות שבגמרא בדיוק המקרא [כלומר עפ"י דיוק מהכתוב] אע"ג שלא נזכר זה בתלמוד, ומזה נתבררה ההלכה יותר. וכבר אמרו בבראשית רבה [ג' ה' הובא לעיל] האור כי טוב, כנגד ספר ויקרא...ומשמעו כמו שטוב לעינים לראות את השמש, מקור האור המאיר, שבזה עומדים על אור ההלכות ביותר...עכ"ל הנצי"ב.

מהלך ספר ויקרא

בשיחות הרב צבי יהודה בונה מהלך בנינו של ספר זה, ובין דבריו: אנחנו מתחילים היום את החלק השלישי של חמשת חלקי התורה. התורה כולה היא דבר אחד שלם שמתגלה במדרגות, כפי שהבריאה כולה היא דבר אחד שמתגלה בהדרגה...ספר ויקרא הוא המשך אחד של ספר שמות. 'ויקרא אל משה' נמשך מ'כבוד ה' מלא את המשכן'. תחלת ספר ויקרא העוסקת בתורת כהנים בעבודתם ובקרבנות, נמשכה מ'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. (ויקרא סדרה ב')...ויקרא-צו הן זוג פרשיות של עבודת האדם, עבודת הקרבנות, גם הקטורת היא סוג קרבן. סדר העבודה נמשך מהתורה, הקיום והעשיה האנושיים נמשכים מהציווי האלקי. בספר שמות נפגשים עם הצווי האלקי 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ומתוך כך מופיע עכשיו סדר הקרבנות שהוא השלמת עניני המקדש. מהשמימיות של תורה, אורייתא וקודשא בריך הוא, מגיעים אל הארציות של העבודה שלנו...נושקים שמים וארץ - תורה ועבודה נפגשות ביחד ומתגלה 'ושכנתי בתוכם' בכל מילואו ואז הוא יום טוב 'יום חתונתו ויום שמחת לבו' [עפ"י שיר השירים ג' י"א  ותענית כ"ו ע"ב ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו]. מכאן בפסוקים האחרונים של פרשת צו 'שבעת ימי מלואיכם' שהם המעבר לפרשת שמיני (צו סדרה א'). בתחילת פרשת שמיני בעצומה של חנוכת המשכן, מופיע 'משבר' גדול של בני אהרן נדב ואביהו. בענין המשברים מרחיב בפרשת שמיני, עיקר דבריו לעניננו 'משברים שייכים לסדר ההנהגה האלקית...המשברים שייכים למציאות האדם...אין להתחמק מן העובדה הזאת של משברים. 'ויפח באפיו נשמת חיים' הנשמה האלקית נמצאת במציאות חיים אחרת, יש להכיר זאת, ומתוך כך להבין שמשבר אינו חורבן! יש לזקק ולצרף, לבחון ולעבור דרך המשברים...המשבר של חטא נדב ואביהו היה פנימי מאוד בקודש הקדשים, בסדר דקות התחומים הדק היטב בין מה שציוה ה' לבין מה שלא ציוה ה'! – אש זרה אשר לא ציוה אותם! ולאחר מכן בהמשך פרשת שמיני, פרטי פרטים של הלכות מעשיות, והלכות אלו מתבררות ע"י אנשי קודש ממקור הקודש תלמידי חכמים וכהנים, הוראות פרטיות אישיות של איסור והיתר (מאכלות אסורות), וטומאה וטהרה המתרחבות בפרשיות תזריע ומצורע, הכוללות את כל חיי האדם, האדם הבריא והאדם החולה, ראש לכל החולאים הוא קלקול הדבור, ענין פנימי זה בה לגילוי חיצוני ע"י הצרעת. (פרשת בחקותי א'). בפרשת אחרי מות אנו נפגשים שוב עם ה'כלל' – טהרת כלל ישראל ביום הכפורים הנעשית ע"י עבודת הכהנים. יש תקוני עוונות פרטיים אבל יוה"כ כולל את כל האומה 'לפני ה' תטהרו' ונסלח לכל עדת בני ישראל...ואז חוזרים לכלל מעלתם וקדושתם של ישראל – קדושים תהיו, שזהו ציווי וגם הבטחה [בשפת אמת 'קדושים' גם כתב כך]  סיום הספר בפרשיות בהר בה מדובר על מצוות שמיטה ויובל שהן הגילוי השלם והשכלול של סדר העם בארץ, [עפ"י דבריו אפשר להוסיף כי פרשת בחקותי פותחת עפ"י חז"ל שהביאם רש"י, בענין העמלות בתורה, שזהו יסוד עבודת וקיום היהודי, ולאחר מכן] פרשת נדרים וערכין, שזהו שוב התפרטות אך שנובעת מתוך כללותה של תורה.

הלימוד מאל"ף זעירא של ויקרא 

בדברי ישראל לאדמו"ר ממודז'יץ (האדמו"ר הראשון שהיה בעל מנגן מופלא. ראה בפרשת 'מקץ' לחנוכה מאמר מיוחד שלו בענין הנגינה) ביאר בדרך דרוש חסידי נפלא ענין הרמז של אל"ף זעירא בו'יקרא' ואלו דבריו הקדושים: ...כמו שעשה האות אל"ף בשעת בריאת העולם, שבאו כל האותיות לפני הקב"ה ובקשו לברוא בהם את העולם, ואות אל"ף עמד בצד ושתק וכו' אמר לו הקב"ה...אתה ראש לכולם כמלך, אתה אחד ואני אחד... והתורה אחת שאני עתיד ליתן בך...שנאמר אנכי ה' אלקיך...(ילקוט שמעוני רמז א'). ויש לומר זהו פירוש הכתוב (תהלים צ"ג ב') נכון כסאך מאז, היינו אנכ"י גימטריה כס"א [81], והפירוש מאז נוטריקון מן אל"ף זעירא, היינו מידת ה'זעירא' וקטנות של אות אל"ף בבריאת העולם שעמד מן הצד...ע"י זה זכה במתן תורה להיות בראש. וזהו כאן ויקרא אל משה, אות אל"ף דוקא זעירא, לרמז על בחינת משה עניו מאוד שעמד מן הצד. [ואולי אפשר בדרכו המקודשת לומר, שהרי בחנוכת המשכן זהו יום ששקול כבריאת שמים וארץ, ובו חזרה השכינה לאחר שנסתלקה בחטא אדה"ר, לכן דוקא כאן הרמז בענוות משה. המלקט]

סוד הצלילים של הקרבנות

בפתיחת ספר ויקרא שמרובין בה עניני הקרבנות, במהותם וטעמם נחלקו הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מ"ו) והרמב"ן (ויקרא א' ט') הרב יהושע אבן שועייב תלמיד הרשב"א בספרו (דרשות ר"י אבן שועייב) מביא דבריהם, מנסה להעמיד שביל בו יוכלו לפסוע שניהם יחדיו. האברבנאל[3] מרחיב ומבאר דברי ומעשי הקרבנות, לאחר שמזכיר דברי הרמב"ם עליו הוא כותב: 'הרב הגדול המיימוני שכל יקר ראתה עינו' פורש עניני הקרבנות בארבעה פרקים: 'חומר הקרבנות' כלומר סוגיהם בקר, צאן, המנחות – סולת שמן וכו'. 'צורות הקרבנות' – פירוט מעשה הקרבן בדיניהם דהיינו שריפתו, אכילתו וכו'. 'פועֵל הקרבנות' היינו פירוט הבעלים של הקרבן, קרבנות ציבור (אחד עשר שהוא מפרטם) וקרבנות יחיד (חמישה) קרבנות נוספים, שהם של יחיד אך יש דמיון לצבור, ולהיפך קרבנות צבור שיש דמיון לקרבן יחיד. הפרק הרביעי הוא 'תכלית הקרבנות' כלומר טעמי הקרבנות. אנו נצעד במהלך הדורות מרחק רב, ונביא מדבריו של גדול בדורנו, בשל כח הסברו המיוחד ובשפת קודש בהירה היצוקה בכלי קודש, כוונתי לרב אלימלך בר שאול זצ"ל[4] בספרו מערכי לב. במערכה בנויה לתלפיות שזר מערך המתיישב על לב האדם בענין הקרבנות, אלו הם חלק מדבריו המופלאים והנפלאים: ...ענין גבוה זה של הקרבנות שעליהם העולם עומד, עמוד העבודה שבין עמוד התורה...ועמוד גמילות החסדים (אבות א'). [הביא דברי הרמב"ם עבודה מעילה פ"ח ה"ח]: ...אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העוה"ב, והקדימה התורה ציווי על החוקים, שנאמר [ויקרא אחרי י"ח ה'] ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. [עכ"ל הרמב"ם]. החוקים – סוד ה' אל יראיו, הקרבנות – עמודו של עולם. וכאן מביא לפנינו משל מההנהגה החברתית בעולם, ומממנו יעפיל לענין הקרבנות. אם נשים לב למערכת הנמוסין המקובלת בחוגים שונים ביחסים חברתיים, נמצא בה הרבה פרטים בולטים שניתן ללמוד מהם לעניננו. מביאים מתנות בהזדמנויות חגיגיות. משגרין פרחים...לוחצים ידי מכרים מתחבקים ומתנשקים ביחוד לאחר פרידה ארוכה. משתתפים בשמחות או חלילה במקרים אחרים. אלה וכיוצא בהם הם מעשי יום יום רגילים, אבל כשנתעמק בהם, ונתחקה אחר מקורותיהם בנפשות העושים ושל אלו אשר בשבילם הם נעשים, נחשוף מעמקים, נגלה מתחת למעשה החיצוני חויות עשירות.

מתנה לידיד איננה בבחינת תמיכה לזקוק וצדקה לעני, אלא מנחת לב טוב ועין טובה, הנאמר והנקשב ממנה הוא: שלך שלך, ושלי שלך. פרחים אינם נשלחים כדי למלא את החסר בפרחים דוקא, אלא כדי לאחל לו ברכה שגשוג ופריחה. לחיצת יד אינה כדי להוכיח גבורה גופנית, אלא כדי להדגיש קשר הדדי...כך אנו עדי ראיה ועשיה על קיומה של שפה חיה ומיוחדת לביטוי מחשבות ולהבעת רגשות, לא במילים אלא במעשים סימליים, וכשם שהשפה המילולית מכילה אוצר עשיר של ניבים ומונחים וצירופים לשוניים כדי שתוכל להמציא ביטוי קולע לכל צרכי הדיבור של האדם, כך גם שפת המעשים הסמליים היא די עשירה בצורות למען אַפְשֵׁר לנפש להתבטא בלי מעצור. ועמוקה שפת הסמלים משפת המילים. ניתן לומר כי שפת המילים היא בבחינת 'תרגום' להגיגים ולהרגשים, וכלל גדול הוא כל תרגום גם המוצלח ביותר, איננו יכול להיות נאמן לגמרי למקור. רמז נתנו בדבר חכמי הח"ן. 'תרגום' (649) עולה במספרו 'תרדמה' (649). ואם כך הוא בתרגום מלשון ללשון מכלי אל כלי בדומה...אבל שפת הסמלים כח יותר גדול בה, היא קרובה יותר למקור עצמו, היא מבע בלתי אמצעי לנפש, היא צנור ישר מן המח והלב...שפת הסמלים [חושפת] את הנפש ומדותיה, ומנגינת חדרי חדריה משתפכת כלפי חוץ כאשד צלילים חמים. ולא מיותר להדגיש, במה דברים אמורים? כשהסמלים עצמם אינם מלאכותיים...

[הנמשל] כל הדברים שנאמרו הם...סובבו צרכי הנפש שבין אדם לחבירו, מכאן ולהלאה נשים לב גם על צרכי הנפש שבין אדם למקום, כי לא מסתבר שבשטח גדול זה אין לנפש צרכי ביטוי בשפת המעשים הסמליים. נצטוינו על אהבה ויראה על תשובה וכניעה, וכל אלה הם מחובות הלבבות, מחיובי הנפש. ואם כי החיובים האלה הם על עצם האהבה היראה וכו' הנה ודאי הם גם דורשים ביטוי, ולא ביטוי מלולי אשר אינו מסוגל מטיבו לבטא את הרחשים העמוקים של הנפש, אלא ביטוי חי, מעשה סמלי. ולא ביטוי אחד אלא הרבה ביטויים ולכל ביטוי צורה מיוחדת...ואם תוצג השאלה: היוכל אדם בעצמו לקבוע את צורות בטוי המתאימות לשטח זה? לא נוכל לתת תשובה קלה...אעפ"י שאמרנו כי הנפש יודעת צרכיה והיא [עושה] דמויות במקביל לציוריה הפנימיים. [אבל] אילו נשארה נפשנו במקוריותה הבראשיתית, כאשר עשה האלקים את האדם ישר...היתה הנפש עצמה יכולה בהחלט לקבוע את צורות הביטוי, אבל עכשיו שאין בה את הטהרה המקורית וצללים מרקדים בה [המטילים ערפל ומסך על הצלילים הענוגים המקוריים] לא תוכל הנפש לבקש לעצמה [ובעצמה, דרכי הביטוי]... על יסוד הקרבן נאמר בתורה 'ריח נחוח לה' ופירושו נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני (רש"י, ויקרא א' ט') וכתב הרמב"ן: בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, ציוה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה...[עכ"ל הרמב"ן]... כל חטא וצורתו, כל חוטא ומניעיו...וכבר למדנו הרבה...כי בעלי חיים ותכונותיהם משמשים משל לתכונות מסויימות בבני אדם...המגמה של דימויים אלו להסב תשומת-לב האדם על שבחן וגנותן של תכונות...אין לך 'ספר חנוכי' יותר טוב מן העולם שאנו חיים בו... מקרני ראמים עד תולעת שני, ומן הארז אשר בלבנון עד האזוב שבקיר. ספר גדול ונפלא, רב כרכים ועשיר פרקים....והאדם עצמו עולם קטן-גדול הוא [עפ"י תנחומא פקודי ג'] יש באדם גובה ארזים ונמיכות איזוב, עצי פרי ואילני סרק, ישוב ומדבר...קולות ודממה, קיץ וחורף, שינוי עיתים וחילוף זמנים, מלחמה ושלום...

הבה נתקרב אל סף הנמשל...רק להתקרב ורק אל הסף...בחרדת קודש...ואני קרבת אלקים לי טוב [תהלים ע"ג כ"ח] נכספה וגם כלתה נפשו של אדם לאלקים, רוצה הוא בכל לבו להתקרב אליו יתברך...וכאשר היה המקדש על מכונו... [וכאן מביא המחבר מדברי 'עולת ראיה' (סוף תפלת 'לעולם יהא אדם, ד"ה כי אתן אתכם)] אז הקודש והמקדש וכל עבודתו...היו מבליטים בשטפי גלים של חיים אדירים ואמיצים את הוד חייה של האומה. את דבקות נפשה באלקיה ואת אהבתה הנערצה וקשר קדשה לעבודתו. בכל חום החיים ובכל רגשי הלבב הנפש והרוח...העולות והזבחים, המנחות והנסכים, הקטורת והשירה הקדושה, שנעשים במכון הקודש כדבר ה' הברור כתורה וכמצוה – מחיים את האומה, מכפרים על כל חטא ופשע ומקרבים אל רוח הקדושה...את כל האומה כולה, אותה ואת כל יחידיה וכל הנלוה אליה...ורוח ברכה ונדבה הולך ופועם...ושוטף...ממקום מקדשנו ותפארתנו....לאהבה את כל היקום, כל היצורים וכל הנבראים, הנזונים כולם משפעת הברכה של א-ל גדול נורא תהלות אשר לפניו נעבוד ביראה ופחד...[עכ"ל הראי"ה]. חותם הרב אלימלך בר שאול זצ"ל דברי שירת הקרבנות ואומר: אכן, קול החיים הפנימיים עתיד להשמע מחדש...בכל סולם צליליו העשירים, והוא ידרוש את שלו, הוא יבקש ביטוי מלא, ואז יחדשו סדרי הקרבנות את נעוריהם הרעננים...סדרי הקרבנות הם הבטויים הנפשיים העשירים ביותר לכסופינו לקרבת אלקים...כיום יש בידינו רק הלכות קרבנות, והרי הם בחינת תווים של מנגינה שטרם שמענו ביצועה. כיום אנו רק כקוראי תווים המשתאים על החכמה המושקעת בהם, אבל כאשר נזכה לשמוע את הביצוע החי, תקשיב נפשנו את המנגינה האלקית של השראת השכינה. נברך ונתברך נזכה ונחיה ונראה - במהרה בימינו.

אין מציאות של אשמת בית ישראל ככלל

בספר בנתיבות ההלכה (מ"ז) (אסופה רחבה ביותר ומרהיבה בעניני סת"ם, נדפסה אדר תשע"ז. הרב נחום קסטנר שליט"א הינו ראש בית מדרש בישיבת מיר, וראש ארגון 'והגית', ארגון גדול העוסק בהעמקת לימוד ההלכה והוציא ספרים רבים בנושאים אלו) מביא בשם דודו הרב משה חדש זצ"ל (ראש ישיבת 'אור אלחנן') ענין מופלא המראה על קדושת כלל ישראל. דבריו מושתתים על דברי הרמב"ן (ויקרא ה' ט"ו) שמבאר החילוק בין שמות הקרבנות חטאת ואשם ואלו דבה"ק: כי שם 'אשם' מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון האשימם אלהים (תהלים ה' י"א)...[5] ו'חטאת' מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ' ט"ז). וכך מוסיף הרב מאיר חדש זצ"ל: בכך יש הבנה מדוע בתפלות יוה"כ אומרים: 'מעביר עוונותינו ועוונות בית ישראל ומעביר אשמותינו' ולא אומרים, אשמות בית ישראל. אשם מלשון שממה ואין מיתה בצבור (עפ"י הוריות סוף פרק ב') לכן לא שייך לומר 'אשם' על עם ישראל.  

לפרשת החודש

 

חידושי הרי"מ מביא עפ"י הפיוט הנאמר בשבת זו (יוצרות למוסף ד"ה לציון דרור) החודש אשר הישועות בו מקיפות [מוקף בישועות, בניסן נגאלו ועתידין להגאל] – וזה מלשון והחנוני מקיף (אבות פ"ג מט"ז), הגם שאין אנו כדאים, אולם כשנקבל על עצמנו שכשנגאל נקבל עלינו עול מלכות שמים שלימה, אז ישועות בו מקיפות. עוד כתב על ההפטרה (יחזקאל מ"ו) שער החצר הפנימית הפונה קדיםכמה שאדם סוגר פנימיות שלו שלא יכנס בו חשק העוה"ז, אז באים הארות קדושות שבת או ר"ח ומאירין בו אורות הקדושה...



[1] העלון נערך ונדפס לזכות ולרפואת: אמי חוה בת לאה, אשר זעליג בן אידיו בתושח"י. ולעילוי נשמות: אבי מורי אוד מוצל מאש, ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, חותני הרב מנחם ב"ר יצחק, חותנתי זהבה בת רבקה ובנם יצחק משה (חבה) ז"ל. הרב אהרן יהודה לייב בן הרב נח צבי זצוק"ל, הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) זצ"ל, הרבנית לביה כהן בת הרב פינחס (קהתי) ז"ל.

[2]  מקורם באהל יעקב לרבי יעקב קראנץ 'המגיד מדובנא' בהגהות יריעות האהל. בחומש הגר"א לרב דב אליאך, שם ציינם מ'פי השמועה'. ראה בהקדמתו, את סדר עבודתו ומקורותיו. כמו"כ הפנה לדברי הגר"א מפורשים באדרת אליהו דברים א' א', אך שם בסגנון שונה, ונביעתם ממעיינות הסוד כמובא בביאור באר יצחק לרב יצחק אייזיק חבר.

[3] מומלצת מאוד מהדורת 'חורב' בעריכת הרב אבישי שוטלנד שליט"א.

[4] הרב אלימלך בר שאול זצ"ל (תרע"ג ירושלים-תשכ"ה רחובות). למד בצעירותו ב'עץ חיים' וב'חברון' בירושלים, קיבל השפעה רבה מהרב יהודה לייב חסמן זצ"ל בעהמ"ח אור יהל. בתקופה זו ינק בשקיקה משני מעיינות נוספים האחד ראש הישיבה הרב יחזקאל סרנא זצ"ל בעהמ"ח דליות יחזקאל, והראי"ה קוק זצ"ל ממנו מביא הרבה בספריו.

בשנת תשי"א קיבל (הרב בר שאול את רבנות העיר רחובות עד לפטירתו הפתאומית בשנת תשכ"ה. בשנים אלו היו מיטב שנותיו בהן השקיע לדורות בחינוך והוראה, בהן לימד בישיבת כרם ביבנה הצעירה (נוסדה בתשי"ד) בראשה עמד הרב יעקב חיים גולדויכט זצ"ל (דמות פלאית יחודית כשלעצמה) שנשלח ע"י החזון איש זצ"ל. שיעורי המחשבה-השקפה שלו היו מרתקים, בהם פרשת עולמה-אולמה המפואר ומואר של מחשבת היהדות, לימים הם נקבעו בספריו מערכי לב, מצוה ולב, מן הבאר, ריח מים. באותם ימים לא היתה משנה מסודרת של חלק ביאורי זה בתורה, בשפה המובנת לבני הדור. הרב בר שאול ברוח לבו הגדולה, שאב מבאר התורה של גדולי הדורות וביניהם הכוזרי, הרמב"ם המהר"ל, ספר העיקרים, והגישם בכלי מצוחצח במערכת לב מסודרת ומובנת. .

יצויינו במיוחד קשריו הענפים עם כל גווני עולם התורה, קשרים הדוקים מאוד עם גדולי התורה מהעולם הישיבתי החרדי, וגם ענפים שהשתרגו לעולם הצעיר התורני בחוגי 'המזרחי' שהחל קורם עור וגידים, ולחברי 'בני עקיבא'. הדברים נלקטו מחוברת זכרון שהוצאה בשנת היובל לפטירתו (י' חשוון תשע"ה) אור אלימלך, בה מובאים גם מאמרי הערכה ממנו על דמויות בדורו ביניהן: החזון איש, הראי"ה, הרב יצחק אייזיק שר (סלבודקא) ועוד. 

       

 

[5] אבן עזרא בתהלים מפנה ליחזקאל (ו' ו'):  הֶעָרִ֣ים תֶּחֱרַ֔בְנָה וְהַבָּמ֖וֹת תִּישָׁ֑מְנָה. וביאר שם הרד"ק שרשה ישם ענין שממה ישם ושמם בענין אחד. וכן  לבראשית (ויגש מ"ז י"ט) שם נאמר 'והאדמה לא תשם' רש"י פירש לשון שממה.


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע