אמור

כא,א-ב: לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: ראוי בדרך כלל שלא להיטמא, אך יש מקרים שכן ראוי להיטמא (כי אם לשארו הקרוב אליו). טומאה אינה איסור אלא מצב מסוים בנסיבות מסוימות.

כב,ב: כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ: כִּי-לֹא לְרָצוֹן, יִהְיֶה לָכֶם: אין לעשות לאחר, מה שלא מוצא חן בעיניך, מעין הפתגם "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך". אין להקריב קרבן עם מום, דבר שלא הייתם מקבלים ברצון מאחר (לא לרצון יהיה לכם).

כג,ג: שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן: ראוי לעבוד ביום ששי באופן דומה ליום עבודה מלא של יתר ימות החול בשבוע. התורה אינה מבדילה את יום הששי, ומציינת 'ששת ימים' ללא הבדל בין יום ליום.. התורה מציינת במפורש שיום השבתון מתחיל ביום השביעי, ביום, ולא בלילה שלפניו. כן הדבר אמור בכל חג, חוץ מיום הכיפורים, שם נאמר 'מערב עד ערב תשבתו שבתכם' (לב).