פרשת השבוע נשא

נכתב על ידי אלון, 22/5/2018

 "נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם" (ד, כב)


נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה, ובה קע"ו פסוקים, כנגד פרק קי"ט שבתהילים שהוא הגדול שבתנך ובו קע"ו פסוקים, וכנגדם מסכת בבא בתרא שהיא הגדולה שבש"ס, ובה קע"ו דפים (ספר הפרשיות).

 

לשאת את הראש אל השמים

כשאדם מיואש מהחיים, והכל לא הולך לו, והכל לא מצליח לו, בכל המובנים, הגשמיים והרוחניים והמשפחתיים, והכל כל כך קשה, מכל הכיוונים, צריך להאמין בדבר אחד: שה' אתו. הרי איפה שאדם הולך, לאן שהוא פונה, בכל מקום, בכל דקה, בכל מילה שהוא מדבר בכל מצב, בכל נקודה, בכל מה שעובר עליו, ה' נמצא איתו, כי הוא חלק מה', הוא לא יכול להיפרד ממנו, הנשמה שלו זה חלק אלוק ממעל, הוא מצליח לעשות משהו כי ה' מזיז לו את הידים ואת הרגלים, אם עכשיו הוא מרגיש רע, זה בגלל שהוא טיפה עזב את ה'. אם הוא ירגיש אמונה בה', הוא ירגיש טוב. כל הזמן צריך ללכת עם ה'. אדם, כל העניין שלו בחיים זה איך כל דקה לזכור שה' אתו. רגע אחד הוא שכח אז זהו, יש עליות וירידות יש נסיונות, אלה החיים.

 

נשא את ראש בני גרשון, זה לשאת את הראש למעלה, אל ה'. אין דבר יותר יפה מזה שיהודי מרים את הראש למעלה ואומר ה' קשה לי, תעזור לי, רק אתה יכול להושיע אותי.

ה' רוצה שכשיש צרות ח"ו, שנצעק אליו ונגלה אותו בתוך החושך, כי מה נשאר מהבן אדם? לא נשאר ממנו כלום חוץ מהייחוד שלו עם הקב"ה. כל מה שעשה פה בעולם הזה עם הקב"ה, זה ישאר.

 

המלחמה של החיים זה לנצח את הגוף, להתחבר אל הנשמה. הבעייה שלנו שאנחנו קשורים אל החומר, עדיין רוצים את העולם הזה, שוכחים שכל הנאה שיש לאדם מהעולם הזה מסתירה לו את האור של ה'. להתחבר לנשמה זה כל הזמן לרצות לתת. הנשמה נמשכת מה', מקור הכוח שלה נמשך מהקב"ה שהוא כל הזמן משפיע ונותן. להתחבר לנשמה זה לזכות לכל המתיקות של החיים, מתיקות בתורה, מתיקות בתפילה, מתיקות של נתינה וחסד. כשאדם מחובר לחומר, להנאות הגוף, הוא מפסיד את כל המתיקות הזאת.

 

אי אפשר ללכת עם הרצונות של הגוף ולחשוב שגם הנפש תקבל את שלה. זו לא אמת. האמת היא שזה על חשבון זה. ידוע שעשיו בכה כשלקחו לו את הברכות. כמה דמעות הוא הוריד? 2,5 דמעות. הוא באמת בכה, היה לו באמת צער גדול. לכן הדמעות שלו כל כך הזיקו לנו, כל דמעה גרמה לחורבן בית. ראשון ושני. ואלו הדמעה השלישית נשארה תלויה. שזה חסד של ה' שמנע כך את חורבן בית שלישי שיבנה במהרה בימינו.

עשיו בכה על החומר ולכן הספיקו 2.5 דמעות. ואילו אנחנו בוכים לצאת מהחומר, לכן כאן צריך דמעות בלי סוף. המלחמה עם עשיו, עם היצר הרע, היא מלחמה לכל החיים. כל רגע ורגע אנחנו נמצאים יחד עם עשיו וכל רגע ורגע אנחנו צריכים להיאבק נגדו.

המציאות הזאת היא המציאות של כל אחד מאיתנו. עשיו הוא היצר הרע והוא כרוך אחרינו כל החיים. פתאום עוברים עלינו נסיונות קשים שקשה מאד לעמוד בהם. כל מיני דברים פורצים מתוכנו, כל מיני תאוות קשות, כל מיני כעסים, כל מיני כפירות ח"ו, פתאום אנחנו יבשים, לא מתרגשים בתפילה, לא מרגשים את ה'. אבל לא מתייאשים. מאמינים שלבסוף נצא ברכוש גדול מן המאבק הזה.

 

לשאת את הראש אל ה' זה לבחור בחיים. זה לראות מה יש, לא מה אין. שיגרת היום של יהודי מלאה כל כך דברים טובים, במצוות, במעשי חסד, כאלה דברים גדולים קורים לו ליהודי בעשרים וארבע שעות של יום רגיל.

תגיד תודה על כל מה שמסתדר  ומצליח לך וגם על כל מה שלא מסתדר ולא מצליח. כי באמת, אין רע יורד מלמעלה , רק טוב.

מי שמאמין, הכל שווה אצלו, ה"כן" ו"הלא". כן יהיה לו או לא יהיה לו – הכל שווה אצלו. ה' רוצה שכן יהיה? זה טוב! ה' רוצה שלא יהיה ? זה טוב. כי הוא מאמין. שבורא עולם ראה שהוא לא יכול להגיע לשלמות שלו, אלא עם החסרון הזה. הוא עוד לא נתן לך כי זו השלמות שלך עכשיו, שיהיה חסר לך. כי רק ככה תוכל להתקרב אליו יתברך. לכן אם יש לך אתה אומר תודה, אם אין לך אתה אומר תודה, אתה שמח בכל מה שקורה לך וככה זוכה להתקרב אל ה', שזה הטוב היחידי, "ואני קירבת אלוקים לי טוב".

 

כשאתה נושא את הראש אל ה'. כשאתה מתחבר אז פתאום החבר שלך יקר לך, אתה מתחשב בו, אתה לא תעשה שום דבר שיצער אותו ח"ו. למה הפרשה הזו כ"כ ארוכה? כי חוזרים בה שוב ושוב על קורבנות הנשיאים. למה לא כוללים את כולם יחד? הרי אף אחד מהנשיאים לא הוסיף בקורבנו יותר מקורבן אחיו? אם זו אותה רשימה, למה לא קוראים אותה פעם את בשם כל הנשיאים יחד? להראות כמה חביב בפני הקב"ה כשבני אדם אוהבים זה את זה ונותנים כבוד האחד לשני. הנשיאים לא הוסיפו על חבריהם כדי לא לעורר קנאה ולא להפגין גאווה. ואת זה ה' כל כך אוהב.

 

כשאתה נושא את הראש אל ה', כשאתה מתחבר, אז אתה מבין שהשלום והאהבה בתוך הבית שלך הם מעל הכל. כי בית שחיים בו בשלום, השכינה נמצאת בו. שלום בית זה מקור כל ההשפעות הטובות, כל הברכה שיש לבן אדם תלויה בשלום בית שלו. זה הדבר הכי חשוב בחיים וחייבים להשקיע בו. התורה הקדושה מגלה לנו בפרשת השבוע שלמרות שאסור למחוק את שם ה' ח"ו, הרי בשביל שישכון שלום בין איש לאשתו הקב"ה מוכן לוותר על כבודו עד כדי מחיקת שמו הקדוש. אשה שנחשדת שסטתה מדרך הישר, עוברת בדיקה בבית המקדש והבדיקה כרוכה במחיקת שם ה' במים, שזה איסור חמור. ובכל זאת, בשביל השלום הקב"ה מוותר על כבודו וככה גם אנחנו צריכים, ללמוד לוותר להבליג, לסלוח, להעביר על המדות, להוריד את הראש, העיקר שישררו בבית אחדות ואהבה ושלום.

 

עיקר העבודה שלנו זה בין אדם לחברו. זה הדבר שהכי יקרב אתנו אל ה'. על זה צריך להרים את הראש אין ספור פעמים ולבקש מה' להסתכל על כולם בעיניים טובות, לאהוב כל יהודי.

בפרשת השבוע מצווה התורה הקדושה על הכוהנים לברך את עם ישראל. ולא סתם לברך, לברך באהבה. "שהכהן המברך את העם צריך להיות אוהב ישראל ושהקהל יאהב אותו, ואם לא – אסור לו לברך (ספר הפרשיות).

 

בזכות מה קיבלו הכוהנים את הזכות הזאת לברך את ישראל? בזכות אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שאהב כל אחד מישראל כגופו והיה מוכן לעשות כל מאמץ כדי להשכין שלום בין איש לרעהו. הוא תמיד ראה בכל יהודי רק את הטוב, את היפה, לא את החסרונות. כששמע שמשה אחיו הקטן ממנו נשלח לגאול את בני ישראל לא קינא בו אהרון. להיפך, הוא שמח בשמחתו, יצא לקראתו, חיבוק ונישוק! מי שאוהב כל אחד מישראל, מי שרואה רק את המעלות של השני, מי ששמח בהצלחתו של כל אחד מישראל ולא מקנא בטובתו, ראוי שיימסר לידיו מפתח הברכות, לו ולזרעו לדורותם.

 

אהבת ישראל זה מעל הכל. האחדות הזאת זה הסוד שלנו. עשרה יהודים מתקבצים יחד, הם מורידים שכינה. זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. כמה שיהיו שונים אחד מהשני, יש איזה חוט דק וסמוי מין העין שמחבר בין כולם.

 

אהבת חינם היא זו שתקרב את הגאולה. אין לנו את הפריוילגיה הזו להיכנס לתוך הקונכיה של עצמנו, צריך לחשוב על השני. לזכור שכל אחד הוא עולם מלא, נשמה יחודית החצובה מכסא הכבוד שירדה לעולם הזה לצורך תיקונה המושלם עלי אדמות ואיפה שאני רק יכול, אני חייב להושיט לו יד ולעזור לו.

 

אתה רוצה להתקרב לה', להרגיש את נועם ה', תתן קצת מעצמך. תוותר על שלך כדי שיהיה שלנשי. אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו, שאין לנו לב במרגיש צרת רבים או צרת יחיד, גם את השמחה שלהם.

 

 

החסד הכי גדול שאתה יכול לעשות עם השני זה לקרב אותו אל ה'. בלב כל יהודי יש נקודה פנימית שלפעמים היא נסתרת, נקודה של רצונות וכיסופים אל הקדושה. התפקיד שלנו להמשיך וללבות בעדינות וברגישות את הגחלת הפנימית הזאת, לעורר ליבו של עוד יהודי ועוד יהודי עד שנזכה שעם ישראל כולו ישוב אל ה' ותורתו.

אתה מקבל מה' כדי לקרב אחרים, לחזק אותם. אתה לא יכול להגיד לשני תפתח בספר זה וזה, בדף זה וזה, בעמוד זה וזה וזה ותקרא, אתה בכלל לא צריך לבוא לשיעור, הרי הכל מלוקט מספרים. זה לא ככה. כשאדם אומר דברי תורה, הוא לא רק נותן את מה שהוא קרא פה ושם, הוא מחבר את זה עם הנשמה שלו.

ה' מוריד לו כזה אור, הוא מרגיש שבוער בו משהו והוא חייב להוציא את האור הזה החוצה.

 

השורש והיסוד של כל הרע בעולם זה כפיות טובה. אנחנו שוכחים את כל הטובות, נסים ונפלאות שהקב"ה עושה אתנו רגע רגע. יהודי עד לאלפי אלפים חסדים והארות פנים שנעשים עמו במשך שנים אבל מה, הוא שוכח, לא שם לב, כאילו הכל מובן מאליו,מגיע לו.

נדיר למצוא אנשים שאומרים ברכות השחר מתוך רגש אמיתי של הכרת הטוב. ה' קרב אותנו אליו, מזכה אותנו לעשות כל כך הרבה מצוות, יהודי פשוט, איזה עושר רוחני מחכה לו אחרי 120 שנה. שלא נתאמץ להודות לה'? אי אפשר ללמוד להודות לה', אם לא יודעים להודות אחד לשני. וקודם כל בבית. הרי המציאות של האישה שהיא חיה בשביל בעלה וילדיה, אז איך אפשר לא להרבות בתודה.

 

אנשים קשה להם. אין כמעט אדם בעולם שיש לו מנוחה של ממש, שיש לו שלוות נפש. כל כך הרבה ספיקות מכרסמים בנו, כל כך הרבה דאגות יש לכל אחד, אם בענייני פרנסה וחובות, אם בענייני בריאות, אם ביחסים עם אנשי ביתו כמו שרואים אצל הרבה אנשים שאין להם יחסים טובים לא עם בני הזוג ולא עם ילדיהם ולא עם שכיניהם ואפילו לא עם מכרים וידידים, אין שלום בעצמינו והעצה היחידה היא לבקש מה' שלא יסתיר פניו מאתנו, להרים את הראש למעלה ולבקש.

איך מקיימים "ואהבת לרעך כמוך" לאדם שפגע בנו? אנשים הולכים לפעמים שנים עם כעס, עם שנאה, עם רצון לנקום. מחכים רק שהוא יפול. ואם הוא נופל, מאמינים שבגללנו הוא קיבל את העונש הזה. אבל אם מצליחים להתגבר על יצרנו ומנקים את הלב, אם זוכים לאהוב במקום לשנוא, אז זוכים לאור גדול. אדם שמתגבר לעזוב את מה שהטבע שלו מכריח אותו, ומעביר על מדותיו, לא שונא ולא נוקם ונוטר למי שפגע בו רק שוכח הכל ומסיר זאת מליבו כאילו לא היה כלל, אדם כזה הקב"ה מתפאר בו.

 

התורה הקדושה מספרת לנו שכשמשה מרים את ידיו ישראל מנצחים את עמלק, הוא מוריד את ידיו ועמלק גובר. מה קורה פה? איזה סוד יש לו שלמה בידיים? הסוד הזה המבט. כשידיו של משה  מתרוממות, ישראל מביטים למעלה. ושמביטים למעלה, אל ה', ומבקשים ומתפללים אל ה' שיעזור לנו, אז אפשר לנצח אפילו את היצר הרע. זה הסוד של המבט. זה הסוד של חיים עם ה'. כמו בסיפור הבא:

 

תא קולי

תשס"ד.

כמו הרבה שותפיות עסקיות, גם זו שבין איציק מירוני לשרגי אליפלט התקדמה בצעדי ענק לעברו של שירטון, שעתיד לבקע אותה לשניים במקרה הטוב, או ל1,000 חתיכות במקרה הרע.

כן, חברת "איציק את שרגי מתנות בע"מ הפכה בתוך פחות מעשור למרכז  קניות שוקק שגלגל עשרות מיליוני שקלים בשנה, ועשה עסקאות מצוינות עם גופים מסחריים ואיגודי עובדים, אשר העדיפו לרכוש רבבות מתנות דרך הצינור הלז, שתמיד הזרים מתנות איכותיות ומפתיעות מחד, במחירים נוחים לכל כיס מאידך.

 

נו, טוב, השרטון הגיע. איציק טוען ברוגז "חלקי בעסקה הפלונית גדול משלך, כי פעלתי כך וכך". שרגי מתרח וצועק: "גנב!!! זו פעם שלישית או רביעית אתה עושה לי את התרגיל הזה"..

העיר געשה ורעשה, הפרשייה התרחבה. שרגי ואיציק אימצו כל אחד לעצמו עורך דין פרטי עם ניבים חדים, ציפורניים אכזריות ותיאבון גדול, והגישו תביעות אסטרונומיות זה כנגד זה.

משפחות אליפלט את מירוני שנהגו לנפוש יחדיו פעמיים בשנה, ניתקו את הקשרים לחלוטין, נהרות של לשון הרע ורכילות זולה פרצו וגלשו להם מן הווילות הגדולות, יצאו ובאו רח"ל, בין בתי הכנסת ובתי המדרש, והפכו לגומי לעיסה צקצקני בקרב באי המקוואות מן הסקטורים השונים. איך לא, גם מרכז המתנות  הפופלורי נסגר כמובן.

 

למה להאריך אם אפשר לקצר, אחרי חמש שנים של דיונים עקרים ומשמימים בבתי המשפט, עם אלפי מסמכים וצילומים ועדויות קבע השופט המחוזי והתשוש ששון ארציבילי, כי אם הצדדים לא יגיעו לפשרה ביניהם באשר לתביעות הממוניות ההדדיות, הוא ייאלץ לפסוק באופן שבוודאי יכאיב  לאחד הצדדים. תכל'ס, איציק ושרגי יצאו משם זועפים, כל אחד פונה לדרכו.

 

שרגי אליפלט נכנס למכוניתו והחל לרעוד. לפתע אבד לו חוש הכיוון, וידו הימנית לא נענתה לו. "איפה אני נמצא? מה קורה לי?" מלמל.

עובר אורח שחלף בסמוך הבחין בנהג המעולף והזעיק אמבולנס. איש העסקים הנודע שרגא אליפלט הובהל לחדר מיון על רקע צווחות האמבולנס ומשם היישר לסדרת צילומים. שרגי חזר להכרה מטושטשת, אך גופו משום מה לא נענה לו, למעט כף ידו השמאלית שהניעה אצבעות.

שלושת בניו המודאגים הקיפו את מיטתו בפנים מבוהלות, אשתו התייפחה בפינת החדר. מדובר במצב של ניוון על רקע שבץ מוחי מפתיע, ללא שום התראה מוקדמת.

פרופסור שלמה קוזנברג כחכח בגרונו ובלי הרבה גינוני נימוס והכנות מוקדמות, בישר להם את הנורא מכל, "החולה שלכם, "צר לי לומר, הוא סופני.. מדובר פה בסוג של ניוון פנימי שהתרחש מתחת לפני השטח, פגע אנושות במוח, אין שום אפשרות לנתח, כי ניתוח עפ"י ניסיוננו במצב כזה, רק מקצר את החיים".

אליהו בן הזקונים לא פסק למרר בבכי. המחלה האיומה של אבא נפלה עליהם כרעם ביום בהיר, "אבא בשיא פריחתו, לא חסר לו דבר... חוץ מהמלחמה המיותרת עם שותפו לשעבר... מירוני".

"האם להודיע לאב על מצבו הרפואי?" שאל אליהו את אחיו. "צריך לשאול את אחד מפוסקי הדור", אמר מוטי, הבן האמצעי.

הרב הציע להם להמתין בשלב זה, ולא לבשר בשורות רעות, כי לא אבדה תקווה, תפילות מעומקא דליבא יכולות לשנות את הגזירה, ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו... וכבר שמענו וידענו על "תחזיות רפואיות, שהתנפצו אל סלע המציאות.

 

"מה אומרים הרופאים?" לחש שאל שרגי. "היה לך שבץ מוחי קל", השיב צביקי, ,זה פגע לך במערכות הגוף באופן זמני, הרופאים מקווים שהתרופות והזמן יעשו בעזרת השם את שלהם, ותחזור לתפקד כרגיל".

צביקי לא חש לרגע שהוא משקר, אחיו והוא הזעיקו שמים וארץ, ואין תלמוד תורה או בית ספר שלא קרוא תהילים לרפואת שרגא בן יעקב ומינדה. היומונים פרסמו את שמו, קראו לציבור לקרוא לרפואתו ספרי תהילים שלמים. ההיענות עצומה. "אבא יחיה", קבע אליהו בליבו. "אני שמח לשמוע", לחש שרגי לבניו ולרעייתו, "אין לכם מושג איזו הרגשה מוזרה זו, שיש לך רק ראש ואין לך גוף... מה טוב שכף היד הקטנה שלי היא כמו דגל של תקווה לעתיד טוב..., כולם חייכו, ובכו. צהלה בפניהם ולבם מתייפח. שרגי אליפלט לחש לבניו, "תקשיבו לי ילדים, בשבועות הקרובים עורך הדין שלנו ריצ'רד יעקובזון אמור לפתוח במשא ומתן על מנת למצוא פשרה בסכסכוך שלי עם איציק מירוני. אני מבקש מכם, לא לוותר! לא לוותר! מירוני הוא תעלולן גדול, והוא כבר  ימצא סדק בהסכם הפשרה כדי לשלם כמה שפחות, הכסף הזה הוא שלכם ושל הנכדים שיחיו. עליכם לעקוב אחרי כל מילה במשא ומתן ולעדכן אותי, אם וכאשר מתגבש הסכם". הבנים הנהנו בראש.

 

איציק מירוני מקבל עדכונים שוטפים מעוזריו, עובדיו ואפילו פרשנויות מכמה מהם. הוא מתעניין במצבו הרפואי של שותפו שרגי אליפלט.

הפלאפון מצלצל, על הקו בנו בנימין, אברך יקר ועדין נפש המתגורר בדרום. "אבא שלום, מה שלומך? שמעתי ששותפך לשעבר שרגי חולה מאד... יהיה זה מעשה אצילי לבקר אותו.. אתה יודע אבא, כסף זה כסף, אבל הייתם חברים טובים בעבר, בל נשכח. ומעל לכל עלינו להיות מורמים מעם... ביקור חולים מסייע לחולה להתרפא... נוטל אחד מ-60 מחוליו...".

מירוני נע באי נוחות על כיסאו.

תשס"ה

אף אחד לא בדיוק הבין, מה גרם לאיש העסקים המוצלח איציק מירוני להיעלם לחלוטין מן הנוף העסקי. במהלך השנה האחרונה הוא החל למכור נכס אחר נכס, ולהרחיק ממנו לקוחות וחברות כלכליות שרצו להשקיע עמו, הוא פטר אותם בשפה רפה. "עשיתי מספיק עסקים, די... יש דברים שלא רק האוזן שומעת...".

בניו ניסו לתהות על קנקנו, אך לשווא. הוא תקע בהם מבט צונן ומקפיא, והשתמש באותן מילים "עשיתי מספיק עסקים, די. יש דברים שלא רק האוזן שומעת". אחרי שנה של התרוצצויות בין קונים ועורכי דין, הסתיימה הסאגה המפרכת של חיסול עסקיו... ותהום כל העיר. למה? כי איציק מירוני ביקש להיכנס כאברך מן המניין באחד הכוללים החשובים של העיר.

האמת ניתנת להיאמר, שגם גברת ציפורה מירוני, יועצת חינוכית במקצועה, לא ירדה ולא נברה בפרטים הקטנים, היא הסתפקה בנתון היבש שמסר לה בעלה "אל דאגה, רמת החיים שלנו לא תרד, אני חוזר ללמוד תורה, יש דברים שלא  רק האוזן שומעת".

פורים תשע"ו. שעת צהריים.

האברך היקר יצחק מירוני ישב מבושם ועליז בראש השולחן, ומסביבו בניו ונכדיו, שבט קדוש שראוי להתכבד בו. סעודת פורים צהלה ושמחה, כי משנכנס אדר מרבין בשמחה.

דפיקה בדלת. בפתח ניצב לו איש גבה קומה כבן 35 לבוש פראק, זקנו ארוך, ומבט נבוך משהו נמרח על פניו, בידו בקבוק יין ועיניו שואלות "אפשר להיכנס?". "ישב כבודו", מסמן לו מירוני ומנסה להיזכר מאין מוכר לו הטיפוס הרציני הזה, שלא בדיוק נראה מבושם ומתאים למשתה המשפחתי... האורח התיישב ומזג יין לשני גביעי זכוכית גדולים. הוא הגיש גביע יין למארחו וסימן לו, "שותים יחדיו". מירוני נעתר לו, שכן עיניו הטובות והאוהבות של האורח שבו את ליבו... השניים שתו את היין שנכנס והווופ אולי יצא לו סוד... "אליהו"!!!

 

מירוני התרומם מכיסאו, חיבק ממושכות את האורח ועיניו יורדות נטפים של דמע. "אליהו, אני כל כך שמח שבאת, אתה משלוח המנות הכי נפלא ויקר שקיבלתי בחיי, אני כל כך אוהב אותך, אני אוהב את אבא שלך... זיכרונו לברכה. סליחה אליהו, סליחה... אתה סולח לי? נכון? אתם סולחים לי כל בני המשפחה...?"

שני גברים חבוקים גועים בבכי, לתוך עצמם... לתוך ליבם... לתוך חדוותו של שולחן פורימי מבושם ורווי... הסופג לתוכו דמעות של מחילה מאוחרת, בסופה של עלילה רעה שעוד מעט תקבל סוף טוב.

המוסיקה הושתקה.

הסלון נסגר לכניסה ויציאה של מבקרים, הנכדים הקטנים פונו לחדר הווילה. דממה. בני משפחת מירוני התיישבו סביב לאביהם בעיניים בורקות, האורח החשוב אליהו אליפלט נשען על כיסאו, סקרן לא פחות מכולם.

 

"לא הייתי מסוגל לבקר את אביך... חששתי שמא נוכחותי תקצר לו את החיים... הרי הפכנו לאויבים מרים בלב ונפש... פסק הדין של השופט  ריחף באוויר, מדובר היה על כסף גדול, נודע לי שמעל מיטת חוליו הוא ציווה עליכם לא לוותר לי, לא להתפשר.

כעסתי נורא. בן אדם חולה ולא מתעורר. 24 שעות לפני שאביכם נפטר, הקריא השופט ארציבילי את גזר הדין:

הריני פוסק שאף צד אינו זכאי לפיצוי מזולתו, וכי באופן כללי רווחי השותפות חולקו באופן הגון.. צר לי על הקטטה המשפטית המיותרת: למחרת בבוקר נודע לי ששרגי נפטר... והלווייתו תצא בצהרי היום מבית הכנסת השכונתי. רציתי להתקשר לרב שלי לשאול האם שייך ללוות חבר, שהפך לאויב, אבל בכל זאת... אבל הפלאפון שלי נעלם מזה מספר ימים כאילו בלעה אותו האדמה. שבוע שלם חיפשתי, לשווא. חייגתי מהטלפון הנייח במשרדי, והרב שלי שהכיר את הפרשייה, הציע לי לוותר על הרעיון, "האבלים עדיין אינם בשלים להכיל אותך... אולי תערוך ניחום אבלים קצר" פסק.

 

"אך לא באתי לנחם, מדוע? כי חששתי מתגובתכם. לא הייתי מסוגל לשמוע משפט כמו 'בגללך התקצרו חייו', או משהו דומה. לאמיתו של דבר לא היה לי אומץ בעשור האחרון לבוא אליכם... לנחם את האלמנה...

"שבועיים אחרי הפטירה של שרגי, נסעתי לשטוף את מכוניתי. המנקה החרוץ גילה את מכשיר הפלאפון האבוד שלי מתחת כיסא הנהג. 175 שיחות נכנסות, מתוכן שלוש שיחות נכנסות של שרגי אליפלט.. מדובר ב 10 שעות לפני שהשיב את נשמתו לבוראו... קולו צרוד, נמוך, נשימותיו כבדות... הוא השאיר שלוש הודעות קוליות שדאגתי שלא יימחקו כל עוד אני חי".

 

איציק מירוני קם ופנה לחדר השינה, כעבור דקה חזר ואחז בידו את הפלאפון הישן ולחץ.

הודעה ראשונה 20.11: "איציק, שלום רציתי לדבר איתך".

הודעה שניה 20.22: "איציק, מישהו כאן במחלקה פלט שהמצב שלי סופני.. אני גם מרגיש את זה. חזור אלי בבקשה". גניחת כאב.

הודעה שלישית 21:39: "איציק שלום, שעות חיי ספורות.. אני מרגיש את מלאך המוות ממש קרוב אליי, התרופות מחיות אותי, אבל קשה לי מאד לצאת מן העולם מבלי להתפייס ולפייס אותך. חמש שנים התקוטטנו לחינם, שברנו חברות טובה, הרסנו עסק, הרחקנו משפחות, נפלנו בלשון הרע, וחיללנו שם שמים.. כואב הלב ממש כואב הלב. פרשייה כל כך חסרת תועלת... אני מוחל לך על הכל, ומבקש ממך אנא מחל לי, אנא, סלח לי כדי שאגיע ליבת דין של מעלה מנוקה מכל עוון ופשע.. אוהב אותך כמו בימים שהיינו צעירים וידידים של אמת, ללא ביזנס באמצע. שלך מכל הלב שרגי".

עין לא נותרה יבשה.

איציק מירוני השמיע לכולם את ההודעה השלישית שלוש פעמים רצופות, עד שקנתה חזקה.

הוא לגם עוד כוסית יין וסיכם, "וכאן המקום והזמן לספר לכם, רעייתי וכל בני המשפחה, שיש דברים שלא רק האוזן שומעת – גם הלב שומע. ההודעה בתא קולי איננה רק קולו של שרגי זכרונו לברכה, אלא זה קולו של הקב"ה שהזכיר לי: "הלו יהודי, עוד מעט מגיעים לבית דין של מעלה.. ומרבית חייך וימיך קטטות ופרשיות ממוניות חסרות תועלת...  האם כך תוכל  לבוא מנוקה מכל אשמה ועוון? הלב שלי שמע היטב את המסר ולכן מכרתי הכל, הכל, וכבר למעלה מעשור שאני אברך פשוט ולא איש עסקים מפורסם, ועתותיי בלימוד התורה מוקדשות איך לא - לעילוי נשמת חבר יקר ואהוב שלא זכיתי להפרד ממנו במחווה של שלום. אך בזכותו הנני שוקד על התורה".

 

עוד דפיקה בדלת, אליהו אליפלט אץ לפתחה. בפתח ניצבו האלמנה אליפלט ובניה. פיוס רוחני גדול, ע"י תא קולי קטן.

 

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לחשוב טוב. במיוחד במצבים שאני עדיין לא יודע מה קרה, והראש שלי עובד שעות נוספות, ואני נפגע, וכועס, או דואג וחרד ואני בכלל לא יודע מה באמת קרה. אני רץ כל כך מהר עם המחשבות שלי ובונה לעצמי תסריטים כביכול מדוייקים אך אני שוכח שאני בעצם לא יודע כלום.

 

תעזור לי אבא לחשוב טוב.

לחשוב שהשני מאחר לא כי קרה לו משהו לא טוב ח"ו, אלא שהיו סיבות אחרות, ויכולות להיות כל כך הרבה כאלה, אז למה ישר לדאוג? למה לתת לחרדות האלה מפני מה שעתיד לקרות לשתק אותי? למה לא לחזור אל השיר המופלא הזה שאומר שוב ושוב שמה שה' עושה, זה הכל לטובה.

 

תעזור לי אבא לחשוב טוב ולא לשקוע במחשבות ודמיונות שפגעו בי, שהתיחחסו אלי לא כפי שמגיע לי, שאני רק נותן ונותן וזה מה שמחזירים לי?! שאני נותן אמון ומקבל בחזרה רעה תחת טובה?!

 

רבונו של עולם, אל תתן לי לשכוח לרגע, לשניה, שתמיד יש לי אותך, שאתה לעולם לא תעזוב אותי, ומה שלא יקרה לי בחיים, תמיד ארוץ אליך, אסתתר בצל כנפיך ואקבל את כל הכוח שבעולם להמשיך ולהתמודד עם נסיונות החיים באמונה ובשמחה. וכשאצטרך לעמוד שוב פעם מול גל ענק ומאיים, אני כבר אוכל לומר: זה לא גל, זה אתה אבא שלי שבשמים והגל יהפוך לשלולית קטנה ובאורח פלא הכל יסתדר.

 

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע