פרשת השבוע קורח

נכתב על ידי אלון ב-11/6/2018

 קורח

"ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי" (יח, א)

 

מה לקח קורח? לקח את הכבוד לעצמו. "ועיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות, ולהסתכל  בכל דבר שעושה, שיהיה שם השי"ת ולבלי להשגיח על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו – לאו" (ליקו"ת יב)

 

הכל מתחיל ונגמר באמונה

מה שהיה למשה רבנו והיה חסר לקורח זה ענווה ושפלות. זה לדעת שאנחנו כלום. אבל כלום מצד עצמנו, לא מצד הנשמה שקיבלנו. אסור לנו לאבד את הבטחון ולהרגיש שאנחנו נחותים, שאנחנו לא שווים, שכל אחד יכול לזלזל בנו, אתה חייב לזכור שאתה בן של מלך. קיבלת ירושה של מילאדרים מאבא שלך. רק תזכור שהכל מאבא, הכל מהמלך.

 

כל מה שעשה קורה מאד תמוה. הוא יצא להרפתקה שאין לה כל סיכוי להצליח.  למרוד במשה? שהוא שליח ה'?! איך אפשר להבין אותו את קורח? אלא שהקינאה העבירה אותו על דעתו. כשאדם אכול ברגשי קנאה, הוא מוכן להפסיד הכל, להתמוטט לגמרי ובלבד שיזיק לזולתו. הקנאה מוציאה את האדם מן העולם. "וירדו חיים שאולה" נאמר על קורח ועדתו. כי מי שרודף אחר הכבוד, כל פעם שמשהו לא מצליח לו, כל פעם שהוא רואה שהשני יותר טוב ממנו, הוא נשבר לגמרי, הוא גומר עם כל החיות שלו.

 

מה זה קנאה? אדם סובל כשלשני טוב. רבנו אומר בתורה רנ שכל סוגי הצער והיסורים שאדם עובר בחיים זה מגיע מקנאה ושנאה. אדם שמקנא הוא כל הזמן סובל, הוא סובל כשפלוני מצליח, הא סובל כשלפלוני יש פרנסה, שפלוני קיבל תפקיד חשוב, יש לו כל הזמן יסורים מהקינאה. הוא רואה שהשני לומד טוב, הוא נשבר מזה. לא אכפת לו שהוא עצמו לא לומד טוב, זה לא כואב לו, זה שהשני לומד טוב, זה מה שאכפת לו. אם כולם לא היו לומדים טוב, זה היה בסדר מצדו, הוא היה מרגיש טוב, הוא היה רגוע. האר"י הקדוש אומר בשער הגלגולים (שער כ"ג) שעל הכל ה' יסלח! רק לא על הקנאה! בגלל שאין לזה שום סיבה! מה אתה מקנא! לקחו ממך משהו? מה זה נוגע לך מה קורה עם השני?!

 

למה אדם נכשל בלשון הרע? כי הוא מלא קנאה ושנאה! הוא מלא מחשבות רעות מהקנאה, הוא מגיע ללשון הרע מהקנאה.

לפני כמה שנים נערך ראיון עם יהודי שנחשב אז לתושב המבוגר ביותר בישראל הוא היה אז בן 112 וככשאלו אותו את השאלה המתבקשת, מה הסוד של אריכות הימים שלך, הוא ענה: טוב ליהודי, טוב לי, ככה הלב נשאר רגוע.

 

אם אדם מקנא פרושו שאין לו שום אמונה. אם הוא נמצא כבר בקנאה זה אומר שאין לו שום אמונה בה'! אדם צריך אמונה, צריך לדעת שיש פה בעולם השגחת ה'! יש ה'! ה' מנהיג את העולם! לכל אחד יגיע מה שהוא צריך לקבל! הקנאה היא גאווה אחת גדולה, שהאדם למעשה חולק על ההשגחה של בורא עולם ורוצה לנהל את העולם באופן אחר. מה אתה מתערב בהשגחה? יש לעולם מנהיג ואם ה' מנהיג את העולם כך   - תקבל את זה ותהיה שמח, תהיה מרוצה.

 

הכל מתחיל ונגמר באמונה. אדם שיש לו אמונה לא מקנא באף אחד כי הוא יודע שמה שיש לשני זה מה שהשם החליט לתת לו לפי התיקון שלו ואין לזה שום שייכות אליו. כשאדם יש לו אמונה אז הוא שמח בחלקו. הוא לא הולך עם ההרגשה של "מגיע לי", הוא לא חושב שהוא ראוי לקבל יותר מכולם. קורח אומנם היה גדול במעלה, בעל השגה ובעל מדרגה, אך לא זכה להכניע את הגאווה שלו, לא זכה להבין שזה היה רצון ה' יתברך, שבחר באהרון ובמשה ולא בו, הוא לא זכה להכניע את עצמו ולהתבטל באמת לצדיק האמת. כשאדם יש לו אמונה בבורא עולם, הוא לא מקנא במה שיש לחברו, הוא לא נשבר כשהוא רואה את ההצלחה של השני, מי שיש לו אמונה מבין שלכל אחד ואחד יש את השליחות שלו פה בעולם. כל אחד עובר את הנסיונות שהוא צריך לעבור בעולם הזה כדי להתקרב אל ה' ולהשלים את התיקון שלו.

 

אדם חושב, אם יהיה לשני, אז יחסר לו, אז הסכוי שלו לקבל נהיה יותר קטן. אתה "מקטין" ככה את ה' ח"ו, ה' יש לו די והותר לכ-ו-ל-ם. יש אין סוף דברים במה לקנא ואם מזהים שאנחנו מקנאים, הולכים ובוכים על זה. אנא ה', תעזור לי לזכור שאני אגיע אליך לפי הדרך שלי והקצב שאתה קובע לי, שאסור לי ליפול ברוחי גם אם אחרים כבר התקדמו הרבה יותר, אם בגשמיות או ברוחניות, אדם צריך לעשות את שלו בלי קשר לאחרים, לעשות את שלו כלפי שמיא, אין לו מה להסתכל על אחרים גם אם נראה לו שהם מצליחים יותר ממנו. במסלול שלהם, גם הם נתבעים על מה שהם נתבעים, גם הם, במסלול שלהם, יש להם עבודה קשה גם אם הם כבר דורי דורות עובדים את ה'. לכל אחד יש עבודה פנימית לעשות, לכל אחד יש את השביל שלו.

 

מורנו הרב: "ברגע שאדם חושב שהוא משה רבינו, שהוא הגיע לדרגת משה, הוא מיד נהפך לקורח, קורח חשב שהוא משה רבינו! ומשה רבינו חשב שהוא קורח! כי משה היה אומר תמיד מי אני באמת? אני לא ראוי לקום חצות, אני לא ראוי ללמוד תורה, אני לא ראוי להתבודדות, אני לא ראוי לכלום. כשמשה היה קם חצות היה אומר זה מתנה מה', כשהיה לומד תורה היה אומר זה מתנה מה', משה שהיה עניו ושפל זכה לעלות מעלה מעלה בכל המדרגות עד אין סוף, ואילו קורח שהתגאה וחשב שהוא משה ירד מטה מטה עד שנבלע באדמה. הטעות של קורח היתה שחשב שמשה זה ענין של כשרונות, אז גם הוא ילמד לאט לאט את הכשרונות האלה ויהיה כמו משה, אבל האמת שמשה לא היו לו כשרונות, הוא היה כבד פה וכבד לשון, לא ידע לנאום ולא ידע לשכנע. מה היתה הסגולה של משה? שהיה כולו אין! לא היה לו שום מציאות, אין גמור. ואין אי אפשר לחקות, אפשר לחקות נואם, דרשן, לא אין".

 

כל מה שקורה פה בעולם זה כדי שיתגלה כבוד ה'. מהדברים היותר קטנים והיותר נמוכים עד לדברים הכי גבוהים. כל מה שנברא פה, נברא לכבודו יתברך. אז בא בן אדם והופך את היוצרות, לוקח את הכבוד לעצמו. וזה הנסיון הכי קשה שלנו פה, לדעת שכל מה שיש לי, זה מה' וכל כבוד שנותנים לי, אני צריך להחזיר למעלה, אל ה'.  כשאתה עושה את המצוות לכבוד ה', באמת לכבוד ה', אז אתה שמח בהצלחה של השני, אתה לא מקנא בו, כי כל המטרה שלך היא לעשות נחת רוח לבורא ומה זה חשוב אם זה בא ממך או מיהודי אחר? העיקר שיש נחת רוח לה'. אם אתה מקנא בשני, אם אתה סובל כשהוא מצליח, זה כאילו אתה רוצה למנוע תענוג מה' וזה מראה שבעצם אתה עושה את המצוות לכבוד עצמך לא לכבוד ה'.

 

בוא לא נשקר את עצמנו, לכולנו יש עדיין עין רעה. קשה לנו לראות שהשני מצליח, שהוא מתקדם הרבה יותר מאתנו. כמה צריך לבכות לה'. ה' מה אני עושה עם העין הרעה שלי, אני כבר לא יכול לקנא יותר, תציל  אותי כבר אין לי כוח לקנאה הזאת, תעזור לי לזכור שאני אגיע אליך לפי הדרך שלי והקצב שאתה קובע לי בלי קשר לשני.

ה' רוצה שנחליף מבט. שכל התמונה שלנו על החיים תהיה אחרת. רוצה שנגיד לו: "ה', אני יודע שהכל זה אתה, אני יודע שהכל איך שאתה רוצה, לא איך שאני

. אני יודע שאני כל הזמן צריך לראות את החבילה היפה שקיבלתי ממך ולשמוח בה בלי קשר למה שיש לשכן. אני יודע שיש לי מספיק סיבות להתהלך בעולם שמח וטוב לב, לשמוח גם במה שלא הולך לי, שלא מסתדר לי, גם בכל מה שחסר לי כי מה שקיבלתי ומה שלא קיבלתי זה בדיוק מה שאני צריך כדי להשלים את התיקון שלי כאן. ואני גם יודע שהשמחה הכי גדולה שלי זה שיש לי איזה קשר איתך אבא, קשר אישי, קשר חם, קשר כזה שממלא לי את הנשמה.

 

עין רעה לא יכול לסבול שמישהו אחר מצליח, שלמישהו אחר טוב. ישר פוסלים. אבל שוכחים שהפוסל במומו פוסל. אם אתה אומר: את זה אני לא יכול לסבול, סימן שלך יש את התכונה הגרועה הזו. אם אתה אומר על מישהו משהו לא טוב, סימן שזה נמצא בך.

אך אם אתה מסתכל על החבר שלך בחיוך, באהבה, ומעודד אותו, ומשבח אותו , על המקום, אפילו שהוא כזה קצת רע, הרע פתאום מסתלק ממנו, פתאום הוא מחייך אליך, וזאת בעצם עיקר העבודה שלנו פה.

 

קודם כל תלמד כף זכות על עצמך ואחרי זה יהיה לך את הכוח ללמד זכות על השני. כי אם אתה לא קיים, אז מי ילמד כף זכות? אם אתה לא שווה, אז בוודאי אתה רואה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה הנפלאה בך, מזה תילמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך אפילו שתפסו אותי בכל מיני מידות רעות, ואנשים אומרים עלי דברים לא טובים. ואני רואה אחרים טובים ומוצלחים ממני, אני לא חשב שאני לא שווה. אם אני מבזה את עצמי אני מבזה את צלם אלוקים, את הנשמה האלוקית שה' נתן בי, אין לי שום רשות לבזות אותה. זכיתי להיות כלי, אפילו  בטיפה, במשהו קטן ביותר לאור האלוקי שמשתקף בי, זה כלום? זה דבר אדיר.

 

אם אדם מסתכל לצדדים אז תמיד תיהיה לו עין רעה. כי אם יש לו את זה אז אין לו את זה, ואם יש לו את זה אז אין לו משהו אחר. ואז תמיד יש במי לקנא. כי תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים. אבל אם אדם מסתכל אל ה', לא לצדדים, אז שום דבר לא חסר לו ואת כל השפע שהוא מקבל הוא יכול להרעיף על אחרים. כשאדם מסתכל כל הזמן אל ה', אז הוא יסתכל בעין טובה על כל אדם, כי כולם ילדים של ה'. זה הכוח של העין הטובה, שמחפשת את הנקודה הטובה, הגנוזה בפנים, בעומק הנשמה של הבן אדם, שאפילו לא רואים את זה, ויכולים לחשוב שהוא לא כל כך חיובי, לא כל כך מוצלח, לא כל כך טוב, אבל אצל הקב"ה הוא טוב, ואצל הצדיקים הוא טוב, וגם אנחנו צריכים ללמוד את הדרך הזאת איך ללמד זכות על כולם, איך לאהוב את כולם, איך להכיר טובה על כל דבר שעושים למעננו.

 

המחלוקת היא המידה שמזיקה לאדם יותר מכל דבר בעולם. כשהמחלוקת בוערת בלב, אז לא רואים ולא שומעים כלום. גודל העונשים שבאים על מי שאוחז בדרכי המחלוקת זה דבר מזעזע ממש. בבית דין של מעלה לא מענישים אדם שהוא פחות מבן 20 שנה, ובמחלוקת זו של קורח נענשו גם יונקי שדים, שנולדו באותו יום. עד היום, בכל דור ודור, בכל מקום שיש מחלוקת, יש שם ניצוצות של קורח ועדתו. צריך להתרחק ממדת המחלוקת בכל ענין, אסור שיהיה איזה דבר בעולם שבשבילו נהיה מוכנים להיות מעורבים במחלוקת. אסור להאמין לשום דבר רע שאנחנו שומעים על יהודי אחר וכל שכן על צדיקים.

כשאדם הולך עם החוכמות שלו, עם הליצנות שלו, אז אין לו חיות ואין לו התחברות. ליצנות זה הגרוע מכל. זה כל מה שיש לי לעשות בחיים זה לעשות ממך צחוק. לפעמים רואים יהודים ששואפים להיות צדיקים, ומקבלים על עצמם הנהגות גבוהות, ובמקום לפרגן ולעודד אותם, מתלוצצים עליהם. שופכים את דמם. גם אם ההנהגות של אותו אדם הן חיצוניות בעיקר, עדיין לא הופנמו, גם אז צריך לפרגן, כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.

 

רבנו יונה מכנה את מי שבז ליהודי ששואף לגדולה, שרוצה להתעלות, שונא ה'. כי לא נוח לו שיש כאלה שאוהבים את בורא עולם ומתאמצים לעשות לו נחת רוח מרומם יותר. אם הוא היה אוהב ה' אמיתי, אזי גם אם לו לעצמו אין שאיפות דומות, הרי שכל משאת חייו היתה צריכה להחזיק ולעודד ולהמריץ את אותם מתי מעט שכן שואפים להרבות כבוד שמים בהנהגותם.

 

עיקר היהדות אומר רבינו הקדוש הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חוכמות. קורח הולך עם חוכמות. הוא מתחכם. טלית שכולה תכלת, חייבת בציצית? בית מלא ספרים חייב במזוזה? וכשמשה רבינו עונה בחיוב,

כן, חייבים, הוא לועג לו כי זה לא הגיוני. קורח מפרש את המציאות על פי הבנתו, הוא לא מוכן לקבל באמונה שלימה את מה שאומר לו החכם האמיתי, צדיק האמת. הוא לא מקבל את זה שהצדיק חכם ממנו, יודע טוב ממנו. הוא הולך עם מה שהלב שלו מדמיין וזה מוביל אותו לאבדון. עיקר הפגם של קורח, אף שהיה גדול במעלה מאד היה שסמך על דעתו והיה חכם בעיני עצמו. אצלו הכל בסדר. הוא כבר הגיע לשלמות. אך יש אנשים שהכל כל כך לא בסדר להם, שהם לא יכולים להתבלבל שהכל בסדר, כי הם רואים שפה זה לא מצליח להם ופה זה לא מצליח להם והם חושבים שהם המסכנים, אבל הם בעצם נמצאים במקום של צמיחה, כי אם זה לא בסדר וזה לא בסדר ועדיין זה לא שווה וזה לא שווה ויש כל כך הרבה לעשות, אז יש לנו צמיחה, ויש לנו תקוה, ויש לנו חיבור להקב"ה ויש לנו תפילה ויש לנו דמעה.

 

האחדות יקרה מפז היא, גדולה מכל עניין ומכל דבר, היא שורש כל הברכה של ישראל. אסור לעורר מחלוקת בישראל משום סיבה ועניין. צריך להרבות אהבה וסליחה וסבלנות איש לאחיו ואיש לקרובו ואיש לאשתו וילדיו ושכניו ומכריו ולכל איש ישראל. צריך לדעת שכל שורש הברכה בעסקיו ובמדרגתו הרוחנית והחמרית של האדם תלוי ממש באהבת ישראל ובאחדות שהוא מבקש.

 

צריך לצאת מהנקודה של האנוכיות וההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר. יוצאים מהקטנות מוחין, מהקנאה שלנו, מהשנאה, מההקפדות, מצרות עין, מכל מיני דברים קטנוניים למשהו יותר גדול, מתייחסים לכולם, נותנים להם חיוכים ואהבה, מתפללים עליהם, חושבים עליהם, לא חושבים שאנחנו יותר חשובים, והכל כדי להגדיל את כבוד השם בעולם.

 

סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה, לברוח מכל ריב ומחלוקת גם כשאנו בטוחים שכוונתנו לשם שמים. לאחוז רק בדרכי שלום. להילחם בגאווה, בקנאה ובליצנות מלחמת חורמה, ולאחוז בדרך האמונה והתמימות כמו בסיפור הבא:

כנפיים

"ברוך הבא כבוד הרב, אני קוראים לי ויקטור, ואין כבוד יותר גדול בשבילי מלהסיע רבנים. רבנים? רבנים הם העיניים שלי. פעם סיפר לי קליינט, בחור ישיבה, שהחכמים והצדיקים, אלה שיושבים ולומדים ויודעים את כל התורה, הם נקראים הכנפיים של עם ישראל. למה כנפיים? ההוא הסביר לי, שכמו יונה בלי כנפיים לא יכולה לזוז ועלולים לטרוף אותה שועלים, כך בדיוק עם ישראל. התלמידי חכמים הם הכנפיים שמרימים אותנו גבוה, ושומרים עלינו, וכל מה שיש טוב ליהודים, זה בא מהם.

לאן כבוד הרב עם אשתו צריכים להגיע? לבאר שבע, בשמחה, אני לא מפעיל מונה, ועושה לך – ותבדוק אותי אצל רפי היומנאי – 30% הנחה מהמחיר האוריגינלי.

כבוד הרב לא צריך להגיד "תודה רבה", זה אני שצריך להגיד תורה רבה, כי אני בזכות אנשים כמוך הרווחתי את האמונה שלי ואת כל המצוות שאני מקיים, ברוך השם. מה היה הסיפור אתה שואל? אתה שואל, אז אני עונה. אני כמו שאתה רואה  אותי, 50 שנה נהג, מגיל 20 אני על הכביש, מתוך זה 45 שנה ב"אגד", נהג אוטובוס, כל הזמן טיולים צפון דרום, מכיר כל פינה בארץ. אחרי הפנסיה קניתי מונית, נהג תמיד נשאר נהג.

 

בקיצור, הנה הסיפור... כן הרב יכול לעשן, אבל אני שמעתי שהרבנים הגדולים אומרים שאסור... בקיצור יום אחד לפני שלושים שנה אני מקבל ממנהל התחנה קו טיול בן יומיים. לאסוף 50 איש מדימונה לטיול קברי צדיקים בצפון, עושים לילה בבית מלון בטבריה. מתאים לי, גם אשתי באה. וכך הדרך מדימונה צפונה, פייטנים, שירים מזרחיים, דרבוקות, הרבנים אומרים דברי תורה, סיפורי חסידים.

הנופים של הגליל זה בריאות הנפש. והאוויר? איך כתוב בגמרא שלנו, זה אוויר מחכים, ז'תומרת, אם אתה מגיע לגליל טיפש, בדרך הביתה אתה נהיה חכם. מפה לפה אני מגיע לצומת צפת, ואז מתחיל ויכוח, "ימינה נהג סע לעמוקה", ומצד שני "שמאלה נהג, תיכנס לצפת, נטבול במקווה האר"י". אני עוצר בצד, שולף פחית בירה קטנה, שותה, ממתין להוראה. פתאום שקט, ואז אומר לי אחד הפייטנים "ויקטור, הנה כולם מסכימים, קח ימינה, סע לעמוקה, אני כבר בן 40 ועוד לא התחתנתי, אומרים שאצל רבי יונתן בן עוזיאל יש הפתעות".

באמת, פתאום כולם הסכימו. לקחתי הגה ימינה, והנה אנחנו יורדים לאט  בכביש הכורכר שהתפתל ומתעקל לו, כשמסביב יערות עצי אורן וצמחיה ירוקה, תענוג לעיניים ללב ולנשמה .

 

באופק כבר רואים את עמוקה, ולפתע צעקה חזקה "ויקטור עצור בבקשה!!!".

חשבתי מישהו קיבל התקף לב או סחרחורת, או רוצה להקיא, לך תדע. אני עוצר, ומן הספסל האחורי מתרומם יהודי גבה קומה, צדיק כזה עם זקן לבן, צועד אלי, והפנים שלו מבוהלות, לבנות כמו יונה לבנה.

"ויקטור, אל תשאל מה קרה... אני מוהל, שכחתי שבעוד שלוש שעות אני צריך לעשות ברית מילה לתינוק בדימונה..."כך הוא מספר, כולו רועד כמו עלה בשלכת... חשבתי להתעלף. השעה שתיים וחצי בצהריים, אמנם קיץ, אבל מעמוקה לדימונה... ועוד באמצע הירידות. אני אומר לו "כבוד הרב, אתה לא מצפה ממני שנפסיק את הטיול ונחזור לדימונה... אנשים שילמו על יומיים...". ועוד לא היו אז פלאפונים שאפשר להודיע... "לא, אל תחזור לדימונה", אומר לי המוהל "תוריד אותי כאן, אני כבר אסתדר". "באמצע היער?" אני שואל, "בין העצים?" ההוא מסמן לי "פתח ת'דלת", אני פותח, הוא מחזיק בתיק שלו, אומר "תודה" ויורד. עושים לו שלום מהחלון, ואני ממשיך לגלוש לעמוקה. חושב לעצמי הוא לא נורמלי, בקושי יש כאן תנועה...

אין לו שום סיכוי להגיע לדימונה עד שעה חמש וחצי... רק אם יצמחו לו כנפיים. כאן כבוד הרב, כמעט נגמר הסיפור. המשכנו לטייל ואני כבר שכחתי מן המקרה. אתה יודע נהגי "אגד", כל יום יש להם כמה סיפורים.

 

כמה חודשים אחר כך, אולי חצי שנה, עשיתי קו איסוף נוסעים רגיל בבאר שבע, לא רחוק מהתחנה האחרונה של הקוו אני רואה אותו, את המוהל הולך עם תיק. ואז צף לי בזיכרון אותו יום בעמוקה. אני מבקש סליחה מהנוסעים, עוצר בצד, יורד מהאוטובוס ורץ לעברו.

"תגיד לי אדון מוהל, מה קרה איתך באמצע הדרך לציון בעמוקה?" ההוא לוקח לו כמה שניות להתאושש , וכשהוא מזהה אותי, מחבק אותי חזק ואומר לי "ויקטור, שהשם ישמור אותך, ירדתי באמצע הדרך, ומיד כשנעלם האוטובוס פרצתי בבכי כמו ילד קטן. בוכה, בוכה, מסתכל בשמים ומדבר עם הקב"ה, אומר לו, אבא, אבא רחם עלי, אני פושע, אני איש חסר אחריות, איך שוכחים ברית מילה?! איזה בושה!! אבל אני הבן של אבא, ויש בדימונה עוד בן שלך, תינוק שמחכה לברית מילה, רחם עליו, רחם על המשפחה שלו, זה עלול  להיות להם עגמת נפש. ככה אני בוכה, ואז מתיישב על אבן גדולה ולא יודע מה לעשות... מחכה לאיזה זוג כנפיים של יונה או נשר שיעיפו אותי דרומה... ככה חמש דקות שאני בהלם, ואז ויקטור, אני רואה  שמכונית יפה לבנה, אפילו  מפוארת, עולה מעמוקה לכיוון שלי, אני מסמן לו. ההוא עוצר, אני עולה... 'לאן חביבי?' הוא שואל אותי, לדימונה אני עונה לו, ומחכה שיתחיל לצחוק. ההוא לא צוחק. שמע מה ההוא אומר לי ' ברוך הבא אחי, גם אני בדרך לדימונה, תגיד דבר תורה'! אני לא מאמין למשמע אוזני. אומר לו דבר תורה, ועוד אחד שיהיה שמח. בסוף מה מספר לי הנהג של המכונית הלבנה. 'אני נוסע לברית מילה. לאולמי "שושנים", אחי הקטן עושה לי כבוד, נתן לי להיות סנדק של הבן שלו.... הלכתי טבלתי במקווה האר"י, אחר כך התפללתי בעמוקה, שהתינוק יהיה צדיק גדול כמו רבי יונתן בן עוזיאל, עד חמש וחצי אנחנו בדימונה'.

אני מתחיל לרעוד מהתרגשות, תגיד לי אני שואל אותו של מי הברית? מה עונה לי? "של משפחת ביטון..., שתבין ויקטור, אנחנו יושבים שנינו בתוך מכונית אחת בדרך מעמוקה לדימונה, המוהל והסנדק". עד כאן המוהל.

אתה שומע כבוד הרב, אני והמוהל נפרדים בחיבוק חברים, והמוהל צועק לי "ויקטור, ויקטור, אל תשכח, הקב"ה יודע מתי להצמיח כנפיים".

הא כן, יש עוד קטע לסיפור. לפני עשר שנים נפטר המוהל. וסיפרתי ב"שבעה" את הסיפור הזה לבניו של המוהל. ניגש אלי בן ישיבה, ירא שמים ועדין, נראה בן 20. מה אומר לי? "אני התינוק". אתה מבין כבוד הרב? זה לא בריא לעשן. אומרים בצחוק, שעישון מצמיח כנפיים מוקדמות לכיוון השמים. לא חבל?" (מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

 

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי תמיד לזכור שבלעדיך אני אפס. כמו שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום בסוף כל תפילה בעלינו לשבח – "אמת מלכנו אפס זולתו".

תעזור לי לא להתבלבל כשאני שומע איזה מחמאה שנותנים לי, כי כשאדם שומע איזה מחמאה, איזה מילה טובה שאומרים לו הוא מייד שוכח מי הוא באמת.

 

תעזור לי אבא שבכל הצלחה שיש לי בחיים, אני אזכור כל שניה שהכל שלך, שאתה זה שנותן לנו את הרצונות ואתה זה שנותן לי את הכוחות וכל דבר טוב שאני זוכה לעשות, להרים את הראש למעלה או לפחות להצביע עם האצבע כלפי מעלה בתנועה כזו שרומזת כל מה שיש לי וכל מה שמצליח לי וכל דבר טוב שאני זוכה לעשות, זה הכל בזכותך אבא, בכוח שאתה נותן לי.

 

תעזור לי לא להתנפח. לא לשכוח מי אני באמת. שאף פעם לא יגידו לי ח"ו – אתה גדול! שיגידו ה' גדול! שבכל מה שאני עושה, אני אזכה לכוון שזה יהיה לשם שמים, להגדיל את כבודך בעולם, לא את כבודי ח"ו.

כל מילה טובה שאומרים לי, מיד לשלוח אותה אליך כי היא שייכת לך, לא לי. כמו אלה שכשאומרים להם מילה טובה, הם מייד אומרים הכל מהמלך. וזה לא מהפה לחוץ, זה אמיתי אצלם.

שאני אף פעם  לא אתבלבל, שאני תמיד אזכור אותך, שאני תמיד אזכור שכל דבר שאני מצליח לעשות, זה בכוח שאתה נותן לי וכל דבר שקורה לי, זה ככה אתה רצית שיקרה, לא התבלבל משום דבר, תמיד לראות אותך אבא מול העיניים ולזכור שאין עוד מלבדך.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

החידוש הוקדש:

לעילוי נשמת אבי מורי , יצחק בן אסתר,
במלאות שלושים יום לפטירת יקירנו
תתקיים אזכרה וטקס גילוי מצבה
ביום ה', א' בתמוז תשע"ח, 14.6.18, בשעה 17:45
בבית העלמין החדש בחדרה

אבלים:
אשתו, ילדיו, אחיו, חתניו, כלותיו ונכדיו

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע