פרשת השבוע ואתחנן

נכתב על ידי אלון, 24/7/2018

 "ואתחנן אל משה בעת ההוא לאמור" (ג, כג)

כשיהודי מתפלל בלשון תחנונים הוא מעורר את המידה המופלאה של "חנון", שאין מעצור על ידה להושיע אף אם חלילה רבו המקטרגים. מהי תפילה בתחנונים? כרש בפתח אני בצדק אחזה פניך", אני בא לפניך כעני המבקש צדקה . (באר משה)

"וידעת היום והשבת אל לבבך" (ד. לט)

צריך לחבר את המוח אל הלב. להכניס הרבה לב לחיים שלנו. לב זה חבור, לב זה אהבה, לב זה שמחה, לב זה משהו עליון.

רבינו אומר שמי שיש לו לב, אז אין אצלו בכלל עניין של מקום, כי אם יש לך לב, אז בכל מקום בעולם אתה מחובר, כי הלב הוא מעל המקום. לב זה התענוג הזה שאתה מחובר אל ה', שאתה אוהב את ה' ואתה יודע שגם ה' אוהב אותך. וגם אם אין לך את זה עדיין, לפחות שיכאב לך. כשאדם מרגיש שהוא רחוק, שהוא נפרד מה', הדקירה הזו בלב על זה שהוא כל כך רחוק, זה בעצמו מקרב אותו. הגעגועים האלה זה הקירבה הכי גדולה. אדם עובר עבירה ח"ו, הוא נופל לאיזה תאווה, או מידה רעה, מבקש סליחה וממשיך הלאה, זה חיצוני. זה רק כדי שלא תיפגע בו מידת הדין. כי הוא יודע שיש דין בעולם. צריך לעשות תשובה עם לב, צריך לבכות, ה' אני לא רוצה את זה, ה' מה יהיה איתי, ה' תרחם עלי.

 

את הלב שלכם אני רוצה. את הפנימיות, את החמימות לדבר מצוה, את השמחה של מצוה. התרגלתם לחושך, אתם כבר לא מבקשים את האור. הקב"ה רוצה שנשתף את הלב עם מה שאנחנו מוציאים מהפה. כשמשבח את הבורא ישבח עם כל הלב, כשמבקש איזה בקשה, יבקש אותה עם כל הלב. הרי ה' נמצא איתך, והוא מקשיב לכל תפילותיך, לכל דיבוריך.

הלב שלנו מנותק. כל אחד שקוע בעצמו. כדי להרגיש את הצער של השני צריך לעצור לרגע, להתבונן, לדמיין מה עובר עליו, מה עובר על משפחה שברגע אחד נהפך עליה עולמה. אם נעצור, נתבונן, ננסה לדמיין, לא שייך שהלב ישאר רדום.

צריך להכניס הרבה לב לחיים שלנו. הרבה אהבה, הרבה עידוד ותמיכה. ילד צריך לשמוע הרבה: אתה ילד מוצלח. לשבח אותו, אבל על דברים נכונים. ילדים תופסים מהר את הזיוף. צעקות זה יותר לשחרר את הכעס מלבו של ההורה, זה לא באמת לחשוב על  טובתו של הילד. זה נכון לא רק לגבי ילדים, זה אתה עם עצמך, ועם אשתך, עם חברים ועם שכנים, עם כל אחד. להגיד מילים טובות, להתפעל מהטוב שאתה רואה אצל השני, ככה אתה משמח אותו, ככה נפתח לו הלב.

 

לשמוח ולשמח את השני זה דבר כזה גדול, בזכות זה זוכים לעולם הבא. כמו הסיפור שמספרת הגמרא על רבי ברוקא שפגש פעם אחת את אליהו הנביא בשוק ושאל אותו מי מכל אנשי השוק הוא בן עולם הבא. ואליהו הנביא הצביע על שני אנשים שכשראו אנשים עצובים, היו משמחים אותם. צריך לשמור על שמחה בלב, להתחזק בשמחה למרות כל מה שעובר עלינו.

 

 

"אם אדם מתחבר לאבא שבשמים ורואה כמה זה מתוק וכמה זה נפלא, אז עכשיו עשיתי שטות כזאת ועכשיו לא הצלחתי עם הילדים ועכשיו לא הצלחתי עם הבן זוג, עכשיו לא הצלחתי עם התפילה אבל הנה הנה, הנה, כמה אני אוהב את ה', כמה אני אוהב את הקדושה, כמה אני אוהב את הרגעים הנפלאים האלה, הרי זה בתוכי, זה נמצא בי, אפילו שזה מאד מאד רגעים קטנים, אבל אם אני אוהב את זה, אם אנחנו אוהבים את זה, אנחנו מפסיקים לאהוב דברים אחרים. לאהוב זה אחד. אי אפשר להיות מחובר לנקודה המתוקה המתוקה הזאת ובו בזמן לאהוב את זה ולאהוב את זה ופה אין לי ופה קיפחו אותי. אדם מתחבר לרגעים האלה שהוא מחובר עם האמת, הוא מרגיש כמה זה טוב לו באותו רגע, וכל היום כולו כשהוא בתוך התוהו ובוהו, הוא זוכר את הרגעי האהבה האלה והוא שמח".(באור פני מלך)

 

להוריד ללב אפשר גם עם דברים קטנים. אדם, עם איזו מחשבה אחת טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה כעס  שהוא מנסה לבטל אותו, עם איזה מילה טובה שהוא אומר לחבר, עם איזה התפעלות שהוא מתפעל מאשתו, עם איזה ויתור שהוא הצליח לוותר, הוא יכול הגיע להתרוממות הנפש.

איך עוד מורידים מהמוח אל הלב? ע"י הדיבור. אין לך עוד דבר שמקשר ומייחד את האדם עם בוראו כמו הדיבור. הדיבור מסוגל לברוא מציאות חדשה לגמרי, מציאות של קירבת ה'. תיכף ומיד כשאדם פותח פיו לדבר עם ה', נדלק אצלו ניצוץ אור נשמתו והוא מקבל חיות חדשה.

 

דיבור זה תפילה והתפילה שהיא הכי קרובה לבורא עולם היא תפילה בלשון תחינה. "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' אלוקינו" (מלכים א,ח). תפילה בתחנונים, כתינוק הבוכה לפני אביו שימלא מחסורו . שום דבר לא מגיע לי. הכל זה מתנת חינם.

 

תפילותיו של משה רבינו למען יזכה להיכנס לא"י מצטרפות לכדי חמש מאות וחמש עשרה כמנין "ואתחנן" ולמרות כמיהתו העזה, ותחנוניו הבלתי נלאים, בכל זאת נדחית תפילתו ונסתמים שערי שמים בפני תחינתו. אלא שמשה רבינו ע"ה רצה את התפילה. "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור". שביקש להמשיך לאמור, לא לאבד לרגע את האמונה בהשי"ת שהוא שומע תפילת כל פה ומצפה ומתגעגע בתשוקה עזה לתפילתו של כל יהודי. זוהי הזכייה האמיתית. זוהי הישועה הכי גדולה. שאנחנו לא מפסיקים לאמור. תתפלל כמה שאתה יכול. גם אם יש לך דקה, תרים את הראש ותתחנן. העיקר להיות בקשר עם ה'. כל תפילה חשובה. אפילו בתפילה קצרה אתה יכול לפעול ישועות. רק תתפלל.

 

"צריכים להמשיך הדעת אל הלב כמו ששמעתי מרבנו ז"ל שאמר, כי הלוא גם אומות העולם יש להם דעת וחוכמות, אך הדעת שלהם הוא בלא לב. לכן, כשזוכה לאיזה דעת ימשיך הדעת אל הלב ויסתכל היטב בעצמו אם מעשיו עולים יפה כפי חוכמתו וישתדל עכשיו לעבוד את ה' במצוות מעשיות ועבודות דקדושה באופן שיהיו מעשיו מרובים מחוכמתו, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (ליקו"ה יום הכיפורים ב,ג)

 

"וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת" (ד,כט). משם דווקא, מהמקום שאתה נמצא בו ומכל  מה שעובר עליך, רק לא לפול למקומות המסוכנים האלה של עצבות, של כעס, של יאוש, של ויתור והרמת ידיים, של האשמה עצמית. ומצאת. גם אם הישועה מתמהמהת, אתה תמצא מזור לנפשך, כי החיפוש והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה, התחנונים הבלתי פוסקים האלה, הם הכוח שמרפא את הנפש, שמשלים את החסרון , שמקרב את האדם לבורא.

 

"וידעת היום והשבות אל לבבך". לא מספיק לדעת, צריך להוריד אל הלב. לחבר את המוח עם הלב. יהודי צריך כל הזמן לרצות את הקב"ה. כל הזמן להתגעגע. צריך לאהוב את הדבר הנצחי, לא את הדברים הזמניים. כשאדם רואה שכל התאוות הן רגעיות, הוא שואל את עצמו, מה, אני רודף אחרי זה? אחרי מה אני רץ? צריך לחפש את הפנימיות של הדברים. מה זה פנימיות? זה געגועים לה'. געגועים זה העיקר. העיקר שהלב יבער לה'. "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (ד,כט). רבונו של עולם אני רוצה רק אותך! לא מעניין אותי  העולם הזה בכלל! רק אותך אני רוצה! כשאדם ככה רוצה את ה', אז הוא נותן לה' את הלב שלו, את האהבה שלו, את החשק שלו, את הכסופים שלו, את כל הטוב שלו.

 

כשאדם רודף אחרי התאוות, אז הוא נותן את הלב להסטרא אחרא ח"ו, ואז הוא נשאר ריק, בלי לב, בלי רצון, בלי חשק, אין לו כוח להתפלל, אין לו כוח להתבודד, את החיים שלו הוא נתן להסטרא אחרא ח"ו.

 

כשאדם רוצה את ה' וקורה שהוא נכשל בעבירה, הוא מיד זועק לה', מתחנן לה', אותך ה' אני רוצה, לא רוצה את העבירה, תסלח לי , תרחם עלי, לא רוצה את הגיהנום הזה, רוצה את הגן עדן שלך! רוצה רק אותך לאהוב! להתאוות רק אליך! שאני אהיה כולי געגועים אליך! כסופים אליך! הרצון הוא תמיד חופשי, הרצון תמיד בידך, לכן גם כשאתה לא יכול להתגבר על התאווה שלך, לרצות להתגבר אתה תמיד יכול. שום דבר לא יכול למנוע אותך מלרצות. ולפי הרצון שלך, ככה ה' יתברך דן אותך. אם לא תעזוב את הרצון, בודאי תגיע, כי בדרך שאדם רוצה, מוליכים אותו.

 

צריך להחדיר את האמונה בלב. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" (ד,לה). אתה ראית! זה לא שמיעה, זה ראיה! זאת התגלות שלא היתה לאף עם בעולם!  אז איך אתה יכול עוד להתבלבל ולחשוב שיש כאן עוד משהו חוץ ממני?! אדם חייב להחדיר לו עמוק בלב את ההכרה שאין עוד מלבדו. גם כשהוא מקבל פרנסה או כל הטבה אחרת, הוא מקבל אותה רק ממנו יתברך. צריך להכיר טובה לכל אדם שמיטיב אתנו, אך לזכור את האמת לאמיתה, שהכל ה' נותן לנו. אי אפשר לחיות בלי אמונה. כי כל כך קשה להבין מה שקורה אתנו בעולם הזה, כל כך קשה להבין משהו בחשבונות של הקב"ה, שבלי אמונה נופלים מהר לקושיות, לטענות, לכעסים. אדם יש לו הסתכלות לא נכונה ואז זה גורם לו שהוא כועס על ה'. "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". מה, על ה' אני כועס? לא, אני כועס עליו, על השני, על השלישי, אבל זה בכלל לא הם, זה הכל ה', אתה חושב שאתה כועס עליהם אבל אתה כועס על ה', כי ה' מנהל פה את העולם.

 

אדם כל הזמן מתלונן, כואב לי פה וכואב לי שם, וחסר לי זה ואין לי זה. מי אמר שצריך להיות לך זה? אולי נבראת ככה שבכלל זה לא יהיה לך? יש אנשים שהם חושבים שהם צריכים ללכת למקום מסויים, להתקבל למקום מסויים, והם לא צריכים ללכת לשם, הם צריכים להיות דווקא כאן, במקום הזה, ולא שם. אבל הם רוצים ללכת לשם, למקום שלא מקבלים אותם. מי אמר שזה הנכון? תבקש מה', תמלמל, כל הזמן תמלמל, לתפילה קצרה יכול היות כוח עצום, אם כל הזמן תמלמל, ה' כר יראה לך מה נכון בשבילך. הוא יוביל אותך למקום שלך.

 

אדם צריך כל הזמן להגדיל את דעתו שאין שום דבר חוץ מה'. אם האדם יזכור 24 שעות ביממה שאין עוד מלבדו, אז נגמרו היסורים שלו. צריך להבין את זה במוח אך אם לא הורדת את זה ללב אז יש לזה מעט מאד ערך. אם זה רק תאוריה זה גם נפלא אך זה לא כמו שזה יורד אל הלב.

התפקיד של האדם בעולם הזה הוא להרבות בתפילה, זאת אומרת להיות מחובר רעם ה' יתברך עשרים וארבע שעות ביממה, ועל כל צעד ושעל הודות לבורא, ולהתפלל ולבקש את עזרתו. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (ד,ד). רק זה נקרא חיים. כשזוכים להיות דבוקים בה'.

 

כל העבודה של האדם בעולם הזה, זה לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה, נופלים, מתחילים עוד פעם. "לרגעים תבחננו". כל התשובה היא לחשוב מחשבות טובות. לחשוב על ה', על הבן זוג, על הילדים, על ההורים, על השכנים, איך אני יכול לשמח את כולם, איך אני יכול לעשות נחת רוח לה'. כל פעם שהופכים מחשבה רעה למחשבה טובה, כל פעם שמצליחים לנתק את עצמנו ממחשבה רעה, מושכים אלינו שפע. בקדושה, האדם רוצה שיהיה לכולם טוב ולא יחסר לאף אחד שום דבר. אבל מחוץ לקדושה, כל אחד רוצה רק לעצמו, את ההצלחה ואת ההנאה. נחמו נחמו עמי זה לא רק תתנחמו, זה נחמו אחד את השני. אתם באמת אוהבים אותי? אז קודם כל אני רוצה מכם שתאהבו את החברים שלכם. בוא נראה אותכם בנסיונות הפשוטים, לפני שאתם מגיעים למדרגות. אתה רוצה השגות? אתה צריך כלי בשביל להשיג השגות. מה זה הכלים? הכלים זה הלב. אתה צריך לב. ואת זה אתה לא יכול לקבל לבד, רק עם החברים שלך.

 

הדלק של הנשמה זה מילה טובה של הערכה, של עידוד, של הכרת הטוב. צריך להתחנן לפני ה' שנזכה להגיד הרבה מילים טובות. כי מי שנמנע מלתדלק את הזולת, מונע ממנו שמחה, מונע ממנו חיים.

 

אדם צריך להתפלל כל יום: 'רבונו של עולם, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה, אפילו מי שפגע בי, אני לא אפגע בו ולא אצער אותו, אדרבא, אסלח ואמחל לו'. הצרה הכי גדולה שלנו שאנחנו לא יכולים לחייך לאנשים. שאנחנו מקפידים. האדם יודע מה האמת, הוא יודע שצריך להיות סלחן, וטוב לב, ולהאיר פנים, ולוותר, אך הוא לא יכול לזכות לאמת הזאת.

 

הלב שלנו רדום. המרחק בין המוח ללב עצום. "בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני" (ישעיהו כט, יג). למה לחכות שיבואו צרות ח"ו, ואו אז נפתח הלב, אז כבר מוצאים זמן לשוחח עם ה', לפתע כל העסקים האחרים מתגמדים, נזכרים שיש אבא אוהב, אבא שיכול לעזור, והדמעות כבר פורצות להן, והלב נפתח.

 

להוריד ללב זה רק אם מבינים את הראש. "כי אתם המעט מכל העמים" (ז,ז) למה ה' חשק דווקא בכם? כי אתם מעט מכל העמים. שאתם ממעטים את עצמכם, כגון אברהם שאמר "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית יח,כז). וכגון משה ואהרון שאמרו "ונחנו מה" , מה אנחנו, כלום אנחנו.

משה רבנו בפרשה שלנו מתחנן. מה זה מתחנן? מבקש מתנת חינם. כל כך הרבה זכויות יש לו והוא לא מרגיש שמגיע לו. לא מגיע לי כלום. כל מה שאני מבקש זה מאוצר מתנת חינם. ענווה ושפלות, כמה צריך להתחנן על  זה בעצמו. ההמשך הטבעי של הגאווה מגיע לי. ואם לא נותנים לי אני נפגע, אני כועס, אני מאשים. ההמשך הטבעי של הענווה לא מגיע לי כלום. ואם בכל זאת נותנים לי אני כל כך מתרגש, כל כך מתפעל, כל כך מודה. כשאדם הוא כלום, אז כל מי שלידו הוא משהו. ענווה מולידה אהבה. אפשר בקלות לראות את המעלה של השני ולהתפעל ממנו.

ונפשי כעפר לכל תהיה. עפר זה הכי בזוי, כולם דורכים עליו, אבל מה יוצא ממנו, איזה פרחים, איזה פירות, ומה מגלים בו, איזה יהלומים, איזה אבנים טובות.

 

כל העניין שלנו בחיים זה לבנות בלב משכן להשראת השכינה. כשזוכים לרגעים האלה שבהם כבוד השם שורה על האדם, הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה ומבינים אז שעבור המטרה הזו ממש נברא העולם. מכאן שואב האדם כוח וגבורה לעמול ולהתייגע בעבודת השם, מכאן הוא שואב את היכולת לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.

 

לפעמים , אדם פועל וחי רק עם השכל, כמעט בלי רגש, ואז בא הקב"ה ועושה לו כזה נס, שהוא מקבל פתאום לב. כמו בסיפור הבא:

נס בלי פירוש רש"י

הסיפור שלי הוא סיפור מתח לכל דבר ועניין, והוא גם סיפור של נס. נס אמיתי, נדיר ומיוחד במינו. קראתי את כל ספרי "אנשים מספרים על עצמם" ולא נתקלתי בסיפור כל כך מפחיד ועוצר נשימה.

אני מספר אותו מתוך תחושת חובה והכרת הטוב כלפי שמיא וגם כדי להתריע ולגרום לזהירות בקרב הציבור שלא יעמוד במצב שאני עמדתי.

נישאתי בגיל 35, שזהו נס בפני עצמו, כל השנים בררתי ובררתי, עד שמשמיים זכיתי להינשא עם אישה שצעירה ממני בחמש עשרה שנה.

נולדה לנו ילדה מתוקה, שהיא ממש כל עולמי. אני בפירוש נחשב לאבא משקיע, לא רק מבחינה טכנית אלא גם מבחינה רגשית. אני מבלה עם הילדה, מדבר אתה הרבה, ממלא אותה בתכנים ובידע, וממש אופף אותה בחום ובאהבה.

לפני שאתחיל את הסיפור אני חייב לציין, שאני טיפס שכלתני, מאד לא רגשי, וכחלק מזה תמיד פקפקתי במעשי ניסים. כשהיו מספרים לי סיפורים כאלה, הדבר הראשון היה לא להאמין, ואם היו מוכיחים לי, הייתי מנסה לתת לזה הסבר הגיוני.

חודש לפני המקרה "עליתי דרגה", ואם אדייק יותר, למעשה ירדתי לדיוטא תחתונה. מישהו סיפר את הסיפור על רש"י, שאמו ההרה הלכה ברחוב בווזמייזא, ופרש  נוצרי שדהר על סוסו כמעט פגע בה. האם פנתה אל הקיר שבשולי הרחוב ונלחצה אליו, ובקיר נצר שקע, וכך היא והעובר, הלא הוא רש"י, ניצלו.

היו שם עשרה אנשים, ואני התחלתי לפקפק בסיפור הזה ואפילו השמעתי את המילה "מעשייה" . כולם מסביב השתיקו אותי, ואני הבנתי שהגזמתי השתתקתי, אבל לא שיניתי את דעתי.

העובדה שהנס שקרה לי היה כל כך סמוך לסיפור הזה, אינה מקרית כלל וכלל.

נשוב לסיפור:

יש לי מנהג שאני ממליץ עליו להורים אחרים: כשאתם מספרים לילד שלכם על טרקטור, לכם ברור שהוא יודע מה זה, כי הלא ראיתם הרבה טרקטורים. אבל לילד שלכם אין שום מושג מה זה טרקטור, וגם אם תראו לו תמונה, הוא לא בדיוק מבין מה תפקיד התמונה הזו. וככה עם כל דבר.

 

יום אחד נסעתי עם בתי באזור רמלה, והיא אומרת לי: "אבא, הנה מטוס". אכן היה מטוס בשמיים. הראיתי לה כמה פעמים מטוסים כדי שתבין  מהו המטוס שהיא רואה בספרים. אבל הפעם אמרתי לעצמי שאני צריך להראות לה מקרוב.

יש מקום ליד בית דגן, שבו המטוסים מגיעים ישר לנחיתה בנמל התעופה בן גוריון. החלטתי לקחת אותה לשם כדי שתראה מקרוב מטוס נוחת. הצטיידתי באטמי אוזניים בשבילה, כי הרעש הוא בלתי נסבל, וגם מסוכן לדעתי, והגעתי למקום שאני מכיר היטב, ושיש בו נקודה שרואים את המטוסים נוחתים. עליתי עם הרכב הקטן שלי לדרך כורכר, הנמצאת סמוך מאד לתחילת מסלול הנחיתה של בן גוריון.

הוצאתי את הילדה מהרכב והנחתי אותה ליד עץ, כדי להגן עליה מפני השמש. חיכינו דקה, ממתינים למטוס שינחת, ולפתע אני רואה את הרכב מתחיל להידרדר. כל מה שקרה מכאן ואילך התרחש בתוך דקה לכל היותר, אך בעיניי נראה כנצח. אני אומר לבתי: "יעלי, שבי כאן, אבא רץ לעצור את האוטו, אל תזוזי". אני רץ לכיוון הרכב, שבינתיים נסע די לאט. נראה שפשוט לא משכתי "הנד ברקס", אבל המציאות הייתה חמורה פי כמה. למעשה ה"הנד ברקס" היה דווקא משוך, אך הרכב היה מונע וההילוך היה על D. כל נהג מבין מה קרה כאן. למעשה, הרכב נסע עם מנוע, בכל העוצמה, כשהמנוע מתגבר על בלם החירום שכנראה לא היה משוך די צרכו. אני רץ לכיוון הדלת כדי לפתוח אותה ולהשתלט על הרכב, אך במאית שנייה פספסתי את ידית הדלת, עמדתי והרכב 'ברח' ממני.

ואם זה לא מספיק, הדחיפה שלי היטתה את מסלול הרכב, והוא עשה דרכו היישר אל העץ שמתחתיו ישבה בתי היחידה יעל...

 

אני לא יכול ולא כל כך רוצה לתאר מה קרה בשניות שלאחר מכן. אני מתרומם ורץ אחרי הרכב, שכבר תפס תאוצה. מפי יצאו צרחות לא אנושיות. הבנתי בדיוק מה שהולך לקרות, הרכב היה מכוונן בדיוק לכיוון של יעל, ובעוד מספר שניות הוא ינגח בה והיא תמות במקום.

לא היה שום תרחיש אחר. הרכב. העץ ובתי בתווך. ראיתי את עיניה המתעגלות בהפתעה, ובאותן שניות ידעתי שברגעיה האחרונים היא מבינה שאבא, שהבטיח לה תמיד לשמור ולהגן עליה, פשוט לא עשה זאת.

הגעתי עד לרכב כדי לנסות למשוך אותו מאחורה, אך זה היה מאוחר מדי. הרכב נתקע בעץ בקול רעש עצום. הוא מעך את הילדה מול העיניים שלי. שמעתי צרחה נואשת ולאחר מכן שקט. אני רץ לקדמת הרכב, יודע שאת הנעשה אין להשיב. פעלתי כאוטומט. אני מגיע ורואה את הראש שלה בין הרכב לעץ. אני רץ אליה... ורואה את בתי יושבת, עיניה פקוחות והיא ואמרת: אבא".

כעת תבינו מה קרה. לעץ הייתה מגרעת בלתי נראית. אפילו לא שקע, אלא בליטה בלתי נראית. מין קימור עליון שרק תמונה שאשלח לכם תגרום להבין, וגם לאחר מכן עדיין לא ניתן להבין איך הבת שלי ישבה בדיוק בתוך המגרעת הזו, כשסנטימטר לכאן ולכאן היה מביא למותה.

הרכב פשוט פגע בעץ, אך בתי נותרה מוגנת על ידי שקע בעץ. ממש כמו הסיפור של רש"י, שבו פקפקתי רק שבוע לפני כן... אבל ממש. לקחתי אותה, חיבקתי ונשקתי ובכיתי לאלוקים בכי נורא על חסדו הגדול. ידעתי שאין זה סתם שלקראת ראש חודש אלול אני מקבל איתות כזה. זהו איתות הקורא לי לחזור בתשובה, להאמין אמונה תמימה בקדוש ברוך הוא ובחסדיו הגדולים. הקדוש ברוך הוא אומר לי: "חיפשת היגיון? כעת תיראה מהו נס בלי שום היגיון".

 

קיבלתי על עצמי קבלות גדולות, ואני מקווה ומאמין שאעמוד בהן, אני מאחל לך ולקוראיך שנה טובה ומתוקה, ושלא יאונה לאף יהודי כל רע, שנה שאפילו לא יזקקו לניסים, אבל אם כן, שיהיו ניסים אלה גדולים, כפי שזכיתי שהקדוש ברוך הוא יעשה לי ולבתי.

אסכם את הסיפור בצירוף תצלום שנעשה יומיים ולאחר האירוע כאשר הגענו רעייתי אני והילדה אל מקום האירוע כדי לומר 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'.

 

תפילה

רבונו של עולם

אני חייב להרגיש אותך בלב כל רגע ורגע. אני לא יכול בלי זה. זה לא נקרא חיים בלי זה.

זה לא שאני בעצבות, לא שאני רואה שחור מול העיניים אבל אני עדיין רחוק מהימים שבהם הייתי דבוק בך, שהרמתי את הראש למעלה ולא יכולתי להוריד אותו, שלא הפסקתי לשאוג ביערות מתוך כסופים אינסופיים אליך.

 

רבונו של עולם, כשאני מאד רוצה אותך, כשאני זוכה להרגיש אותך בלב, אז כל העולם נראה אחרת. אני זוכה אז לאהוב את כולם, לראות ולהתפעל מהנקודות הטובות שלהם ולהגיד להם מילים טובות. אני אז בשמחה שקטה כזו, וכל כך טוב לי, אף אחד לא יכול להרגיז אותי, כי אני דן את כולם לכף זכות ויש לי הבנה אינסופית לכל מה שקורה לי ולכל מה שעושים לי.

 

אפילו היצר הרע לא מתעסק איתי בזמנים האלה כי הוא יודע שכשאני בדבקות אין לו שום סכוי אצלי. פתאום התאוות האלה, המדות הרעות האלה, שבזמנים רגילים מתגברות עלי בקלי קלות ומפילות אותי למקומות כאלו נמוכים,

כשאני מחובר, כשאני בדבקות, הם כאילו לא היו מעולם.

 

רבונו של עולם, למה הדבקות הזו ניגמרת כל כך מהר למה זה לא יכול להיות המצב הקבוע שלי? מתי אני אזכה לנצח את היצר הרע הזה נצחון סופי ומכריע? מתי אני אזכה לחיות בדבקות מתמדת? אחרי כל כך הרבה שנים של מלחמה לא הגיע הזמן שהחבוק הזה שאתה מחבק אותי ברגעי הדבקות האלה, לא יהיה חבוק קבוע? ששום דבר לא יפריד יותר ביננו?

רבונו של עולם, רוצה להרגיש אותך בתוך ליבי כל רגע ורגע.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה