chiddush logo

מתי מותר לנסות את ה'

נכתב על ידי גל גל, 27/7/2018

בס''ד                 פרשת ואתחנן: מתי מותר לנסות את ה'

פתיחה

בפרשת השבוע (ו, טז) מזהיר משה את בני ישראל, לא לנסות את הקב''ה כמו שניסו אותו במרה, שם התלוננו על כך שאין מים ולא ביקשו כפי שהיה ראוי לבקש. התורה פעם נוספת (ט, כב) חוזרת ומספרת על הבעייתיות של נסיון ה', והרמב''ן (שם) הסביר שהחזרה מלמדת על חומרת האיסור:

''והנה החטא לנסות את השם הוא חטא גדול ואשמה רבה, כאשר הזהיר ממנו (לעיל ו טז) לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה, על כן החזיר אותו להם בכאן. וכך הזכיר פעם אחרת חטא המרגלים בקצרה, בעבור העוון הגדול.''

את הפסוק לא תנסו את ה' אלוקיכם, דורשת הגמרא במסכת תענית (ט ע''א) וסוברת שמדובר באיסור דאורייתא, וכן פסק הרמב''ם בספר המצוות (לא תעשה סד). בעקבות כך נעסוק בשתי שאלות בהן דנו ראשונים הקשורות לנושא זה: א. מה נכלל באיסור לנסות את ה'.  ב. האם ישנם מקרים בהם בכל זאת מותר לנסות את ה'.

האיסור לנסות את ה'

אם כן כפי שראינו בפתיחה, הגמרא במסכת תענית דורשת שיש איסור לנסות את ה'. יש להוסיף, שלמרות שפשט פסוקי התורה מורים שאסור לבחון את הקב''ה אם הוא משגיח על עם ישראל, לא שייך לפרש שהגמרא מתכוונת ממש לאיסור זה, שהרי היום כלל אין הנהגה ישירה של הקב''ה. משום כך למעשה מצאנו שלוש דעות:

א. הרמב''ם (יסודי התורה י, ה) למד, שכוונת התורה לאסור לנסות את הנביא יותר מדיי. כלומר, כאשר אדם מעיד על עצמו כנביא עליו להוכיח שהוא אכן כזה, ולעמוד במספר תנאים (שם, י, א - ב). אם הוא הצליח לעמוד בתנאים ובניסיונות והוכיח את עצמו כנביא, אסור לשוב ולנסות אותו עוד, ואם ינסו אותו שוב יעברו בלאו 'לא תנסו את ה' אלוקיכם'.

ספר החינוך (מצווה תכד) מסביר שהבעיה לנסות את הנביא שוב ושוב היא, שאם מנסים אותו הרבה פעמים, מתייחסים לדבריו בחוסר אמינות, וממילא לא תהיה לו יכולת השפעה. נראה שהסיבה שהרמב''ם בחר לפרש כך היא שהוא הבין, שבמסה לא ניסו רק את הקב''ה, אלא ניסו גם את משה רבינו והעמידו את דבריו במבחן, למרות שכבר הוכח כנאמן במצרים וקריעת ים סוף.

ב. הרס''ג (לא תעשה קכז) והסמ''ג (לאווין מצווה ד) חלקו על ביאור הרמב''ם, וכתבו שכוונת הגמרא לאסור לנסות ממש את הקב''ה. כיצד אפשר לנסות את ה' בתקופה בה אין השגחה נגלית? הם כתבו, שאסור לעשות מצווה ולבחון את הקב''ה אם הוא נותן עליה שכר. לדוגמא לבחון את ציווי התורה 'אם בחוקותיי תלכו... ונתתי גשמיכם בעיתם'.

הסמ''ג הקשה על עצמו מדברי הגמרא בבבא בתרא (י ע''ב) האומרת, שמותר ליהודי לתת כסף לצדקה, ולבקש בתמורה מהקב''ה שיירפא את בנו. משמע שמותר לבקש תמורה לעשיית מצווה! הוא מתרץ, שכוונת הגמרא לומר שנותן הצדקה מבקש מהקב''ה שבזכות מעשיו הטובים יירפא גם את בנו, לא כתמורה המכריחה מענה, אלא כבקשה שייתכן ולא תענה, ובלשונו:

''והא דתניא (בבא בתרא י, ב) האומר סלע זו לצדקה כדי שאחיה אני ובני הרי זה צדיק גמור, מעמידה בישראל שגומרין בליבם לתת הן יחיה הן לא יחיה. ועל דרך זה שנינו (אבות א, ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, ואם לא יקבלו פרס מתחרטין (ועיין הערה[1]).''

ג. הרמב''ן (ואתחנן ו, טז) והחינוך (מצווה תכד) בדעה השלישית פירשו, שהלאו של לא תנסו כולל את שני העניינים, אסור לנסות את ה' ולבחון האם מקבלים שכר על המצוות, וכן אסור לנסות את הנביא יותר מדי, וכך ביאר גם המאירי (תענית ט ע''א ד''ה כתוב). נראה שטעם הדבר הוא, שלמעשה כאשר מנסים את הנביא מנסים גם את ה', כך שיש מקום למנות כאיסור את שני הדברים.

מתי מותר לנסות את ה'

אם כן, לדעת הרס''ג והרמב''ן יש איסור להעמיד את הקב''ה למבחן, ולראות האם נאמנים דבריו. למרות זאת, בכל זאת ישנם מקרים בהם גם לשיטתם הותר לנסות, וכפי שכותבת הגמרא במסכת תענית:

הגמרא בתענית (ט ע''א), מביאה דו שיח בין רבי יוחנן לתינוקו של ריש לקיש. התינוק דרש מהפסוק 'עשר תעשר', שמי שמעשר מתבואתו לצדקה מתעשר בעקבות כך, ושאפשר אפילו לנסות את הקב''ה ולבדוק אם אכן כך קורה. שאל אותו רבי יוחנן, וכי מותר לנסות את הקב''ה? והרי נאמר לא תנסו את ה'!  מתרץ התינוק, שבנתינת מעשרות יש היתר מיוחד, ובלשון הגמרא:

''אמר ליה: כך אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר: הביאו את כול המעשר לבית האוצר, ובחנוני בזאת אמר ה' צב-אות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי דיי. מאי עד בלי דיי? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר דיי.''

א. מדברי המאירי (שם, ד''ה כתוב) עולה פירוש מפתיע לסוגיה - לשיטתו גם במעשרות אסור לנסות את הקב''ה. הוא טען, שהגמרא לא באמת מתכוונת שמותר לנסות את הקב''ה, אלא שאם אדם ייתן צדקה, סיכוי טוב שהקב''ה ישיב לו כגמולו והוא יקבל שכר טוב בתמורה גם בעולם הזה, אך לנסות ממש את הקב''ה אסור בשום מצווה.

ב. אמנם, מפשט הגמרא משמע כדברי הרי''ף (שבת מד ע''א) והרא''ש (טז, ה), שאכן בנתינת מעשרות מותר לנסות את הקב''ה, ולא כדברי המאירי, וכך פסקו להלכה הבית יוסף והרמ''א (יו''ד רמז, ד). מדוע דווקא במעשרות ניתן אישור מיוחד לנסות את הקב''ה, ולא בשאר מצוות? נאמרו בכך מספר אפשרויות:

הרדב''ז (ג, תמא) תירץ שניתנה תקנה מיוחדת בצדקה משום תקנת עניים - בשביל שאנשים ירצו לתת מעשרות לעניים ולא יחסכו,הבטיח הקב''ה לנותני הצדקה החזר כספי (כמו סעיף 46 לעמותות). פירוש בעל עיקרון דומה מופיעה בדברי החיד''א (מראית עין שם), שנתינת המעשר והחייאת העניים מקרבת את הגאולה, משום כך מעודד הקב''ה לתת מעשרות באופן מיוחד.

בספר הבתים (עמ' לב) העלה אפשרות שונה וכתב, שאין עניין מיוחד דווקא במצוות המעשרות. לשיטתו הקב''ה בחר מצווה אחת מכל המצוות, שבה יהיה אפשר לראות בבירור את השגחתו על הבריות, ובזכות כך תתחזק האמונה בתורה ובשאר המצוות, אבל אין מעלה מיוחדת במעשרות וזה יכול היה להיות כל מצווה אחרת.

מעשרות בצדקה

כאשר הגמרא במסכת תענית כותבת שמותר לנסות את הקב''ה ולבדוק אם מתעשרים כאשר נותנים מעשרות, היא התייחסה למעשר מהתבואה. נחלקו הפוסקים האם דווקא במעשר תבואה הותר לנסות, או שגם במעשר כספים הותר. כפי שנראה ייתכן שמחלוקת זו תלויה במחלוקת שראינו לעיל בין הרדב''ז לספר הבתים, מדוע מותר הותר לנסות את הקב''ה:

א. הטור (יו''ד רמז) והאור זרוע (צדקה א, יג) פסקו, שמותר לנסות את הקב''ה גם בנתינת כסף מעשרות לצדקה, וכך כתב גם החפץ חיים (אהבת חסד ב, יח). בשיטתם הלך גם הרמ''א (יו''ד רמז), שהביא מחלוקת בין הפוסקים האם מותר לנסות את הקב''ה כאשר נותנים כסף לצדקה שלא במסגרת המעשרות, אבל כאשר אדם נותן מעשרות - ברור שמתעשרים ומותר אף לבדוק שכך קורה.

מה הסברא בשיטתם? אם הם צועדים בביאור הרדב''ז שראינו לעיל הדברים ברורים. הרדב''ז כתב שמותר לנסות את הקב''ה במעשרות בשביל שאנשים לא יחסכו בנתינת צדקה, כאשר הם יודעים שיתעשרו בעקבות כך. אם אכן כך, אין הבדל בין מעשרות מתבואה או מעשרות מכסף, צריך לדאוג שהעניים יקבלו את שניהם.

ב. הבית יוסף (שם) חלק על דברי הטור וסבר שיש דין מיוחד במעשר מתבואה, ודווקא בו מותר לנסות, וכן פסקו השאילת יעב"ץ (א, ג) והשל''ה. ייתכן שהוא הבין כדעת ספר הבתים, שהתירו לנסות את הקב''ה כדי להראות את השגחתו, ואם כן ייתכן שהקב''ה בחר דווקא במעשר תבואה כדי להראות את השגחתו, ובלשון הפתחי תשובה (שם, ב):

''בנתינת מעשר עיין בשאילת יעב"ץ שהשיג על הרמ"א, שמדבריו משמע שגם במעשר כספים שנוהגים היום לתת, מותר לעשר בשביל להתעשר. ובאמת זה אינו, שלא נאמר זה על מעשר כספים, וכן כתב הגאון בעל השל"ה והוא דדוקא במעשר תבואה הוא דשרי (= שמותר) לנסות אבל לא במעשר כספים, וכן הסכים בספר משנת חכמים הלכות יסודי התורה.''

ראייה לדברי הבית יוסף

בנוסף לפשט הגמרא בתענית שמשמע מדבריה כמו הבית יוסף והשל''ה, נראה להביא ראיה חזקה לדבריהם (אותה הביאו גם השאלת יעבץ (שם) והקרבן נתנאל (שבת טז, ה)) מדברי הגמרא בשבת (קיט ע''א):

הגמרא שואלת איזה זכות יש לעשירי ארץ ישראל, בבל ושאר ארצות שנשארים עשירים,. עונה הגמרא שעשירי ארץ ישראל זוכים בזכות כך שנותנים מעשרות, ונאמר עשר בשביל שתתעשר. עשירי בבל זוכים בזכות כך שמכבדים את התורה, ועשירי שארץ ארצות זוכים בזכות שמכבדים את השבת, ובלשונה:

''בעא מיניה (= שאל) רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי, עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכים? אמר לו: בשביל שמעשרין, שנאמר עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר. שבבבל במה זוכים? אמר לו: בשביל שמכבדים את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכים? אמר לו: בשביל שמכבדים את השבת.''

אם מתעשרים רק כאשר נותנים מעשר תבואה, ברור למה רק עשירי ארץ ישראל מתעשרים בזכות נתינת המעשרות ושאר הארצות מדברים אחרים (כבוד התורה וכבוד השבת), כי רק בארץ ישראל נתינת מעשר תבואה מהווה מצווה מדאורייתא, אבל מעשרות בשאר המדינות שהחובה לתת אותם מדרבנן בלבד - אין זה מספיק בשביל להתעשר.

לעומת זאת, אם גם מנתינת מעשר כספים מתעשרים, מדוע יש חילוק בין עשירי ארץ ישראל לבבל ושאר ארצות?! עדיף לגמרא לומר שגם הם מתעשרים בזכות הצדקה שנותנים, שהרי על כך יש פסוק מפורש שמבטיח עושר (בדיוק כמו עשירי ארץ ישראל)! על כורחך, שהגמרא מבטיחה עושר רק במעשר תבואה ולא במעשר כספים (ואין הגיון לומר שרק עשירי ארץ ישראל נותנים צדקה).

הפרשה או נתינה

אם כן, מחלוקת השולחן ערוך והרמ''א, תלויה בשאלה האם משווים את הצדקה שמקיימים בנתינת תבואה, לצדקה שמקימים בנתינת כסף. נפקא מינה נוספת לשאלה זו המובאת בפוסקים היא, מתי מקיימים את מצוות הצדקה, בשעת ההפרשה כמו מעשר תבואה או בשעת הנתינה כמעשר כספים.

א. החתם סופר (חולין קלא) טען שאין לדמות מעשר תבואה לצדקה, שהרי במעשר תבואה צריך להפריש מעשר דווקא מתוך התבואה עצמה, בעוד שבמעשר כספים אפשר להפריש מעשר מהכסף של כל השנה. משום כך נקט, שאם אדם הפריש כסף שנדר לצדקה והוא נגנב עוד לפני שהגיע לעני - אין זה נחשב כאילו נתן, וכן פסק גם הרב ניסים קרליץ (אורח צדקה עמ' שעא).  

ב. הפתחי תשובה (יו''ד רמט, א) הביא את דברי שו''ת ארבעה טורי אבן (סי' ו) שחלק ופסק, שכבר כאשר מפרישים את הכסף לצדקה יוצאים ידי חובה, ולכן במקום אונס וכדומה אין צורך להפריש שוב כסף לצדקה. בפשטות הוא סובר, שמעשר כספים דומה למעשר תבואה, לכן כבר בהפרשה יוצאים ידי חובה (ועיין הערה[2]).

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת או בבקשה תעביר הלאה כדי שעוד אנשים ייקראו[3]...



[1] קשה, שהרי מצינו מספר פעמים במקרא שביקשו אותות. למשל אברהם שאל את הקב''ה כיצד מובטח לו שהוא יירש, וכן גדעון ביקש שהגיזה תהיה מלאה טל, ישעיהו שביקש אות שיתרפא ועוד. בכל המקרים הללו כתבו הפוסקים שאין בכך לאו, משום שבקשת האות לא היתה בשביל לבחון את כוחו של הקב''ה אם הוא מסוגל לתת והאם דבריו נאמנים, אלא האדם עצמו ביקש לבדוק אם הוא ראוי לאותו הנס.

[2] כאשר יש קופת צדקה של מוסד מסויים בבית, כבר כאשר שמים את הכסף בקופה זוכה המוסד בכסף, ולכן אם ייגנבו את הכסף יצא הנותן ידי חובת נתינת צדקה לכל השיטות, וכן פסקו הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי סי' טו), בבית יצחק (או''ח כא) ועוד. לכיוון ההפוך, יהיה אסור לקחת את הכסף מתוך הקופה ולהשתמש בו לשם מטרות צדקה אחרות, שהרי הוא כבר לא שייך לנותן הצדקה. 

[3]מצאת טעות? נקודה לא ברורה? רוצה לקבל את הדף למייל להעביר גם למשפחה ולחברים? מוזמן לפנות: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע