פרשת השבוע ניצבים

נכתב על ידי אלון, 3/9/2018

 

ראש השנה – ניצבים

"כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת ראש השנה, שהוא יושב ודן את חברו. וצריך להיזהר מזה מאד, כשהוא יושב ודן את חברו, ולהסתכל על עצמו היטב, אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו. כי המשפט לאלוקים הוא. כי רק הוא יתברך לבד ראוי לשפוט את האדם כמו שאמרו חז"ל: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב). ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו כי אם השי"ת שהוא מקומו של עולם וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם" . (ליקוטי מוהר"ן חלק ב,א, יד)

ראש השנה

ראש השנה מכריז בקול גדול "יש מלך לעולם" ומזמין את כולנו ליטול חלק בהכתרת המלך. עיקר העבודה שלנו בראש השנה זה קבלת עול מלכות שמים. אנחנו מבקשים בתפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" וכל הזמן אומרים וצועקים את המילה "מלך".

 

"רבונו של עולם, נכון שהתנהגנו לא כל כך טוב כל השנה, ונכון שמגיע לנו עונש, אבל אבא! לפני שאתה חותם את גזר דיננו אנחנו צועקים לפניך "המלך"!!! המלך היושב על כסא רם ונשא" ! המלך הקדוש"!  וכשאבינו מלכנו רואה כי אמת בפינו, ואנחנו באמת ממליכים אותו עלינו, ורוצים ומתכוונים לשפר את מעשינו, הוא נותן לנו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.

 

"אנחנו בעצם בטוחים, כל עם ישראל, כל מי ששומר תורה ומצוות, אנחנו בטוחים באהבת ה' אותנו, אנחנו ממש בטוחים ומאמינים שה' יזכה אותנו במשפט, ואם חלילה אנחנו במשפט לא נצא כל כך בסדר, אז הוא יתן לנו  מהאוצר מתנת חינם שלו, מהצדקה שהוא יודע לעשות, יחד עם המשפט, ואנחנו נצא בעזרת ה', כולנו, באמת לחיים טובים ולשמחה אמיתית ובאמת לשלום, גם שלום כללי בעולמות ובעם ישראל, וגם שלום פרטי אצל כל אחד ואחד, בתוך הלב, בתוך הנשמה, בתוך המשפחה, ועם השמחה הזו מתלבשים בבגדים לבנים ובשמחה באים לבית הכנסת, כי אנחנו מאמינים שה' במשפט עושה צדקה. אפילו שזה משפט, הקב"ה יודע לעשות דבר כזה פלאי, לצרף את שני הניגודים האלה, לעשות צדקה בתוך משפט" (באור פני מלך חיים).

 

לראש השנה יש תאריך מיוחד במינו. בדרך כלל החגים הם באמצע החודש, וזה החג היחידי שחל בראש חודש. לכן קוראים לו בכסה ליום חגנו. מה זה כסה? זה יום שהלבנה מכוסה. בראש חודש זה זמן שהלבנה מכוסה. וזה דבר  מיוחד במינו שהקב"ה קבע לנו את יום הדין ביום כזה שהלבנה היא מכוסה.

 

יש מדרש מאד נפלא שאומר כך: הקב"ה בא ביום הדין וישב על כסא של משפט, רצה לדון את כל באי העולם. ואיך דנים אותם? צריך עכשיו עדים. אי אפשר לדון בלי עדים. איזה עדים אפשר באמת להביא, מי יודע ומי רואה את הכל? השמש תעיד על כל מה שנעשה ביום והלבנה תעיד על כל מה שנעשה בלילה. ואז יהיה לו את היממה בשלמותה, תהיה לו כל התמונה בשלמותה ואז יהיה על פי שנים עדים יקום דבר, אז באמת הקב"ה יוכל לדון ולשפוט.

 

 

הקב"ה  יושב על כסא של משפט ומגיע השטן לקטרג ולהגיד כך וכך וכך וכך, אז אומר לו הקב"ה. על פי שנים עדים יקום דבר. תביא לי עדים למה שאתה אומר. אז מיד הלך והביא את החמה. והחמה הגיעה והתחילה באמת להגיד שכך וכך ראיתי וכך וכך קרה, אז הקב"ה עונה ואומר: על פי שנים עדים יקום דבר. זה לא מספיק לי רק עד אחד, את החמה, תביאו לי גם את הלבנה. והלכו וחיפשו את הלבנה בכל קצות תבל ולא מצאו אותה. כי בראש השנה הלבנה מכוסה. לכן אנחנו אמרים בכסה ליום חגנו. מה עשה הקב"ה? קם מכסא של דין וישב על כסא של רחמים.

 

"הלבנה מסמלת את הדברים הנסתרים, המכוסים, את הדברים שבלב. שלא כל אחד רואה. בכל יהודי ויהודי, אפילו שלפעמים המעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב שלו טוב. הרצונות שלו טובים. הנשמה שלו טובה. אם הוא עשה משהו לא טוב אז הוא מתחרט. אור הנשמה של כל איש ישראלי,  היא בוהקת ומאירה עד אין סוף. הקב"ה רואה את האדם ודן את האדם וחושב על האדם על כל המכלול שלו ביחד. הקב"ה רואה הכל . לכן הוא צריך שני עדים. גם את החמה וגם את הלבנה. ולכן הוא לא ויתר. והלבנה לא הגיעה. למה לא הגיעה? כי מה היה לה כבר לומר, מה יש לי הרבה להגיד, עם ישראל קדוש. כולם מלאים מצוות כרימון. הם נשמות טובות. הם רוצים לעשות טוב. אני לא באה למשפט הזה, אני מתכסה בשביל לבוא ולהגיד שכל הדברים המכוסים, שלא רואים אותם, הם מאד נפלאים, הם מאד טובים - מהכוח הזה ה' עובר לכסא של דין ולכסא של רחמים" .(באור פני מלך חיים).

 

אנחנו צריכים לעשות את החלק שלנו ולהשתדל כמה שיותר לזכות באמת במשפט, לא רק לבקש מתנת חינם, ויחד עם זה לזכור שה' מאד אוהב אותנו שזה הסוד של המחילה הגדולה שלראש השנה.

 

ראש השנה זה יום הזכרון. זה השם שלו. העולם הזה נברא רק בשביל דבר אחד, שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונזכיר את ה'. אדם, כל מה שעובר עליו במשך היום זה רק כדי שהוא יגיד ברוך ה', בעזרת ה', אם ירצה ה'.

 

מה שלא יעבור עליך, תזכור את ה'. תזכור שהכל זה מה', שכל מה שאתה עובר זה רק כדי שתתקרב אל ה'. האדם נברא למטה בשביל שהוא יזכור את ה' למעלה, וכמה שהוא יותר למטה, ככה הזכויות שלו יותר גדולות כשהוא זוכר את ה' למעלה, זה נסיון יותר קשה, אז יש לו יותר שכר, יותר זכויות.

לזכור את ה' לזכור את התכלית, לזכור בשביל מה באנו לפה, לזכור שאנחנו יהודים, לזכור את התפקיד שלנו, את היעוד שלנו. ה' ברא את כל בני האדם חסרים, לכולם קשה, אף אחד לא קל לו, אין אחד שלא חסר לו, אבל מה עשה הקב"ה? ברא נפשות שהן חסרות וברא גם השלמה לכל החסרונות, "בורא נפשות רבות וחסרונן". צריך לשמוח שזכינו להיות יהודים, שזכינו להיות הבנים של הקב"ה, שזכינו למצוא השלמה לכל החסרונות שלנו בתוך התורה הקדושה, בתוך כל התפילות, בתוך כל פסוקי התהילים של דוד המלך, בתוך כל דברי חז"ל, בתוך הקדושה.

 

התכלית של ראש השנה זה לזכור שה' הוא האלוקים. ה' זה שם של רחמים, ואלוקים זה שם של דין. אם מבינים לגמרי שה' הוא האלוקים, שגם הדין זה חסד ורחמים, אז אסור להיות עצובים, צריכים לחייך, צריכים לשמוח, צריכים להאמין שהכל עוד יתהפך לטובה. מה אומרים בתקיעת השופר? "מן המיצר קראתי י-ה , ענני במרחב י-ה". דווקא מן המיצר מגיעים אל המרחב. כמו השופר שתוקעים בו בראש השנה, שפיו צר והמשכו הולך ומתרחב, אם היה פיו של השופר רחב גם הוא, לא היתה בוקעת ממנו תקיעה ולא היינו זוכים להגיע אל המרחב.

 

"אשרי איש שלא ישכחך". ואיך לא שוכחים את ה'? איך כל הזמן זוכרים אותו יתברך? ע"י שמדברים איתו. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". אם אתה מאמין בה' אז למה אתה לא מדבר אתו? תבקש אותו שירחם עליך, שיחזיר אותך בתשובה, שיעזור לך להתגבר על היצר הרע, על השקר והדמיון שהוא מכניס לראש שלך. דבור זה חיבור. רק ככה אתה זוכר את ה'. הדבור זה הכלי נשק העיקרי במלחמה שלך על הקדושה. לא מספיק שיש לך רצון, אתה צריך לדבר, לשים את הרצון שלך בתוך מילים. תפילות בונות כלים כדי לקבל את הדבר שאתה רוצה.

 

אדם צריך לזכור את התכלית, את אחריתו וסופו. כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזה כמו שצריך. הוא מבין שפה לא חיים לנצח. העיקר זה שם.

לעולם קוראים פרשת ניצבים בשבת שלפני ראש השנה, שכבר אז אנו ניצבים לקראת יום הדין הגדול והנורא, וכשמהדהד בחלל בית הכנסת "אתם ניצבים היום", אנחנו יודעים שהכוונה היא לראש השנה, היום שבו ניצבים אנו לפני בורא עולם ועוברים לפניו כבני מרון.

אתם ניצבים כולכם היום. מילת המפתח כולכם. כשיהודי זוכה לאהוב את כלל ישראל אשרי חלקו. ככל שאדם דבוק יותר באהבת ישראל כך הוא דבוק יותר בה' אלוקיו.

 

אני לא  יכול לחשוב שאני המוצלח ואין לי כוח  היום לאף אחד. אני לא רוצה לראות אף אחד. אני בקושי סוחב את עצמי ובקושי יכול לסבול את מה שעובר עלי ואין לי כוח לתת תשומת לב לשני או לעודד אותו ולא שהשני ירחם ויתן לי פתאום תשומת לב. אלה רגשות שצריך להתגבר עליהם. יכול להיות שהם רגשות נכונים במצב מסויים כמו שאמר קוהלת שיש עת כזאת ועת כזאת, יש רגעים שאדם צריך שלא יראו אותו והוא יהיה עם עצמו וכו'... אך אסור שזו תהיה מציאות מקובעת ח"ו. כי הבן אדם, כל נשמה ונשמה של כל אחד ואחד היא בעצם חלק מנשמה אחת כללית, מנשמת עם ישראל. בלבבי משכן אבנה לו. אבל אותו בורא עולם שנמצא בלבבי, נמצא בלבבות של כולם. של כל עם ישראל. אם האדם לא יכול להתחבר עם האלוקות שנמצאת אצל החבר, ואצל כולם, אצל כל בני האדם, אם הוא חושב שהוא יותר חשוב וכו', אז באותו רגע בעצם הוא מאבד את הקשר האמיתי שלו עם הקב"ה.

 

יש דברים שאתה לא יכול לעשות לבד. מה שלא הצליח לעשות רבי עקיבא הצליח רשב"י בזכות האחדות והאהבת חברים. אנחנו חיים היום במעגלים מעגלים. כל אחד והמעגל שלו אבל בעצם זה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעתיד בעזרת השם כשכולם יהיו ביחד.

 

בדרך כלל, כשמדברים על גודל מעלת השלום אז עלה הסכנה הנוראה שבמחלקת. יש לנו איזה נטייה להיזכר דוקא במחלוקות ציבוריות, בין קבוצות או חוגים. כי שמה אין לנו הרבה מה לעשות כדי למנוע זאת. אך מה עם המחלוקת שלנו עם השכן מלמעלה? או עם זה שיושב לפנינו בבית הכנסת? צריך להחזיק בשלום ואהבה עם כל יהודי ולהתפלל לה' שיציל את עם ישראל מכל מחלוקת ושינאת חינם ושיהיו רק שלום ואהבה בין כל עם ישראל.

 

ה' רוצה אותנו באחדות, ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל. כשיהודי זוכה לאהוב את כלל ישראל, אשרי חלקו. ככל שיהודי דבוק יותר באהבת ישראל, כך הוא דבוק יותר בה' אלוקיו. צריך להתאמץ ולהתחבר עם הנשמה הקדושה של השני ולא לתת ח"ו לסממנים חיצוניים להיות חוצץ בין נשמותינו.

זה המסר של ניצבים. זה המסר של  ראש השנה. זה המסר של רבינו הקדוש שכשעמד להסתלק מן העולם אמר : "רק תחזיקו עצמכם ביחד, אז תיהיו אנשים כשרים.

 

הסוד של הקיבוץ הקדוש באומן הוא – האהבה והאחדות. ברגע שנשמות יהודיות מתקבצות יחד לדבר שבקדושה, ואם עושים זאת יחד עם התקשורת לצדיק האמת, אז ההתעוררות היא עצומה, אז השמים הם הגבול. מאירים פנים ומכבדים את כולם, גם את אלה שנראים שונים, שיש להם הנהגות שונות, העיקר שלא יהיה פירוד  לבבות. העיקר לראות כל אחד בעיניים טובות.

 

אצל הצדיק  אתה צריך להיות במדרגה של נער בוכה, לבכות לפני השם יתברך ממש כמו שילד בוכה לפני אביו. כמו שרואים אנשים פשוטים, שניגשים לציון הקדוש בתמימות ובפשטות, וצועקים בכל נפשם על נפשם, ופתאום נפתח להם הלב, ומתחילים להתחרט על העבר, ולבכות בדמעות שליש, שהם בעצמם לא האמינו שיכול לקרות להם דבר כזה בחייהם.

 

אצבע אלוקים

הסיפור שאני הולך לספר לך התרחש בחג הסוכות האחרון, בהושענא רבה. ישבתי בסוכת ביתי, הממוקמת בגג הבית. בתי הייתה בדרכה מלמטה עם שני קנקני זכוכית מלאים במיץ תפוזים טבעי סחוט. לפתע אני שומע קול רעש אדיר, נפילה, התנפצות וזעקות שבר. רצתי לשם וראיתי בדיוק מה שחששתי שאראה: הבת שלי החליקה במדרגות עם שני קנקני הזכוכית שהתנפצו. היא נפלה היישר על השברים, ולמרבה המזל נפלה על ידיה והזכויות לא חתכו את פניה. את פניה לא, אבל ידיה נחתכו ועוד איך. שני חתכים גדולים ועמוקים בשתי הידיים. חיכינו לפחות ארבע שעות בתור לרופא. בתי התלוננה על כאבים, אך אין עם מי לדבר. כשהגיע תורנו, מסתכל על החתכים ואומר : "זה לא נראה טוב. לי זה נראה כמו קרע בגיד. תפירה לא תעזור כאן. אתם צריכים ללכת מכאן  לבית חולים". כל זה אחרי ארבע  שעות וחצי של המתנה. בלית ברירה נסענו לבית החולים 'תל השומר'. גם שם חיכינו כשעתיים, ובסופן אומרים לנו במיון: "צריך שמומחה לכף יד יראה אותה. הוא צריך להחליט אם צריך לנתח או לא". שוב המתנו לחינם. במיון חבשו את היד ללא תפירה ובלי כלום, והזמינו אותנו ליום א'.

 

יום א'. אני מגיע עם בתי לתל השומר. שלושים איש יושבים בחדר ההמתנה, וראה זה פלא. שקט של בית קברות. כולם שקועים במוחק האישיות המכונה "פלאפון". אפילו לא מדברים בו. מסתכלים ולוחצים ומשחקים ומתכתבים. איש לא מדבר עם רעהו.

אמרתי לעצמי שאני חייב לבוא בשיחה עם אחד הממתינים. מי מעז לנסות ולדבר עם אנשים השקועים בטלפון הנייד שלהם? אני! פניתי אל הראשון, בחור עם קוקו. מסכן, בטעות התיישב לצדי. "כמה זמן אתה מחכה?" אני שואל אותו. "אה?" הוא אומר אפילו לא מזיז ראש מהנייד. "כמה זמן אתה יושב פה?" אני שואל שוב. "לא יודע", הוא עונה ואפילו לא מרים ראש לראות מי שואל אותו.

 

"אין לי מושג מה קרה לה", אני מספר לו. "היא נפלה על שני קנקני זכוכית שהתנפצו, נחתכה בשתי הידיים, מסכנה". אפשר לומר שזה גרם לו להזיז חצי אישון לשנייה מהפלאפון, "צו – צו – צו", הוא אומר, ספק לי, ספק לנייד שלו. "יש מצב שיש לה קרעים בגידים", אני מנסה ממש לרתק אותו. "צו- צו – צו", הוא אומר, הפעם בוודאות לנייד. "אני הולך לשבור את כל קנקני הזכוכית בבית", אני מודיע לו. "מי בכלל משתמש היום בקנקני זכוכית? אני אשבור את כל קנקני הזכוכית". ודווקא במשפט הכי משעמם שאמרתי הוא מזיז את המכשיר הנייד , מפנה אליי מבט ואומר לי: "סלח לי, אדוני, אבל אתה מבייש את הכיפה שעל הראש שלך".

 

הייתי בהלם. לא הבנתי מאיפה זה בא לי. "תגיד לי, אתה דתי, נכון? מאמין באלוקים?" "בטח" אמרתי לו. "אתה חושב שהקנקן עשה חתך לבת שלך? אתה חושב שאם תקנה קנקן פלסטיק זה לא יקרה?" הסתכלתי עליו כאילו נפל מהירח. פתאום באמצע הים בא לי באין כניסה 'משגיח' עם קוקו... שום דבר לא הכין אותי לתגובה כזו מאיש כזה.

התחלתי להסביר לו שהתכוונתי בשביל הבטיחות, ולפני שאני מספיק להוציא הגה, הוא מושיט לי את ידו ואומר: "אתה רואה את האצבע שלי? דרכה ראיתי את אלוקים". ואז הוא מספר לי את אחד הסיפורים הכי מדהימים ששמעתי אי פעם.

 

"אני גר בהוד השרון", הוא מספר. "ממש בצמוד לבית הכנסת. בכל שנה בחודש אלול, מתחיל להיות בלאגן. כולם מגיעים מוקדם, בשעה חמש לפנות בוקר ועושים המון רעש. אבל השנה החלטתי שאני עושה לזה סוף. כשהגיע חודש אלול, יום לאחר הסליחות הראשונות, כיוונתי שעון מעורר לשעה שלוש וחצי בלילה. יצאתי מהבית, ניגשתי לבית הכנסת הצמוד, פתחתי את ארון החשמל, משכתי אתה כבל הראשי וחתכתי אותו. לאחר מכן החבאתי את החוט מאחור וחזרתי הביתה לישון.

התעוררתי שוב בארבע וחצי. שמעתי אותם מגיעים. שמעתי איך הם לא מצליחים להדליק את האור, ולאחר ניסיונות כאלה ואחרים הם פשוט התארגנו והלכו לבית כנסת אחר. עברו יומיים של שקט, ואני מרוצה מעצמי. וביום השלישי שוב קולות וסליחות. הם הזמינו חשמלאי שאיתר את הקרע ותיקן את התקלה. למחרת, שוב שעון מעורר, השעה שלוש וחצי. שוב משכתי את הכבל וחתכתי אותו, ושוב הם נאלצו ללכת לבית הכנסת אחר. באותו יום הלכתי כרגיל לעבודה. אני עובד בחברה גדולה וידועה העוסקת במחשוב. יש לנו ארון תקשורת, ואני הייתי צריך מסמך ממגרה שהייתה ממוקמת מתחת לשרת הראשי. המגרה לא נפתחה, כי השרת ישב עליה ומעליו עוד שרת. ניסיתי להחזיק את השרת העליון כדי להרים את זה שמתחתיו, ואז היד שלי פספסה משהו, ושני השרתים נפלו זה על זה, וביניהם... האגודל שלי. 'אייי', צרחתי. כל המשרד רץ לעברי, שני חבר'ה משכו את השרתים מעל האצבע שלי. הרגשתי כאבי תופת. הביאו קרח ומים. אני מנסה להזיז את האגודל ורואה שהיא לא זזה. מה זה לא זזה? פשוט כאילו התפרקה. לא נקטעה או משהו, אבל העצם של החלק האמצעי פשוט התנתקה מהאצבע, וממילא היא זזה, מדולדלת, בלי שום שליטה שלי".

 

"הלכתי לאורתופד. הוא ביצע צילום ואמר: 'תראה, אין כאן שבר, פשוט העצם יצא מהמקום ואני אשלח אותך למומחה שמכניס אותה חזרה לבסיס . אבל זה יכאב', הוא הזהיר. הגעתי למומחה. מדובר ברב אמן שמכניס ברגע אצבע או כתף למקום. הוא הזהיר אותי שיהיו מספר רגעים של כאב. כאב אחד קטן ואחד גדול, כך אמר. הוא עושה 'סיבוב', אני רואה כוכבים ואז 'קנאק'. 'אייי', צרחתי. 'זהו', הוא אומר, 'הכל במקום'. אני מנסה להזיז את האצבע. שום דבר. עדיין מידלדלת כמו ארטיק אחרי חצי שעה מחוץ למקרר. הרופא היה המום. 'זה לא יתכן', אמר, 'שמעת את הקנאק, לא?' 'אתה שמעת אותו', אמרתי  'אני הרגשתי אותו' . הרופא אמר: 'בוא ננסה עוד פעם'. שוב סיבוב, שוב כוכבים, שוב קנאק. 'איייייי', אני צורח 'זהו, עכשיו מאה אחוז בסדר'. איזה מאה אחוז, ואיזה בסדר, האגודל מרקדת כמו סבא אליעזר אחרי שנפל מהגזר". "הוא אומר לי: "'אני לא יודע מה קורה כאן. כבר שלושים שנה אני במקצוע, וזה לא נכנס משום מה. אולי ננסה שוב'. 'לאאאא', אני צועק, 'לא יכול לעמוד בכאבים האלה יותר'. סבלתי ייסורי תופת, והאצבע? מטיילת בחופשיות. המומחה אומר: 'אני אקבע את האצבע עם גבס וסד, ובעוד שבועיים ייתכן שזה יסתדר מעצמו'. לאחר שבועיים אני מגיע אליו. הוא מוריד את הגבס ואת הסד, והאצבע.... עומדת זקופה, ואז נשמטת הצדה כמו קרטיב שבור בתוך העטיפה. המומחה נותן לי לטעום שוב מהחוויה המופלאה של סיבוב, קנאק ואייי, ואז אומר לי: 'תקשיב, עוד לא נתקלתי במקרה כזה. כנראה נקרע לך גיד. לך למרפאת כף היד בתל השומר. יש שם רופא בשם פרופסור ליברמן, הוא מומחה לזה".

 

"אני חוזר הביתה, גמור. וליד הבית רואה שני דתיים מבית הכנסת. נפל לי הלב. בטח עלו עליי. אני מתקרב, ואחד מהם פונה אליי: 'תקשיב, אמרו לי שאתה מומחה במחשבים וכל זה. יש לנו בעיה. לאחרונה מישהו מחבל לנו בחשמל ואנחנו רוצים להתקין מצלמות אבטחה. יש לך מושג למי לפנות, מחירים וכאלה?' איך שהם אומרים לי את זה – נפל לי האסימון. 'קיבלתי עונש', אני חושב לעצמי, 'הכל מאלוקים. חטאתי לאלוקים ואהיה חייב לתקן את זה'. 'אדוני שומע?' 'כן', אני אומר להם. 'תנו לי לברר, אני אחזור אליכם. מתי אתם באים לכאן שוב?' 'בתפילת מנחה', אומר לי המבוגר יותר, שהיה הגבאי, ונוקב בשעת התפילה. בשעת תפילת מנחה אני הולך לבית הכנסת, שם כיפה על הקוקו, עומד לתפילת מנחה ולאחר מכן פונה אליי הגבאי: 'ביררת?' 'אין צורך', אני אומר לו. 'מה אין צורך'? הוא שואל, 'זה לא פעם ולא פעמיים שמתנכלים לנו כאן'. 'חבל שתתאמצו', אמרתי. 'עשיתי בירור וגיליתי מי מתעסק לכם עם החשמל'. 'אין עליך', אומר הגבאי. ושואל : 'מי'? '"אני', הגבתי במבוכה. 'מאד לא נעים לי. אני גר בבית הצמוד, קצת הפריע לי הסליחות שלכם, ואני חיבלתי בכבלי החשמל חטאתי לאלוקים וקיבלתי את העונש המגיע לי'. הרמתי את היד המגובסת והוא הבין. 'עכשיו באתי לבקש סליחה ולשלם מה שצריך לחשמלאי, ואפילו לתרום לכם, אם אתם זקוקים למשהו'. הוא לא ידע מה לומר, הפה שלו נפתח ונסגר.

 

'תראה', אמר לאחר שהתעשת, 'החשמלאי אמר שאנחנו צריכים להחליף כאן את התאורה, אז אנחנו עושים מגבית. תוכל לעזור במשהו ולהשתתף עם כולנו. 'לא" הייתי נחרץ, 'אני לא משתתף. אני לוקח הכל עליי'. וכך עשיתי. בתוך שבוע החלפתי להם את כל התאורה והוספתי שני מזגנים. 36 אלף שקל שילמתי. "כעת אתה בוודאי מבין למה אני כועס שאתה אומר כי הזכוכית פצעה את הבת שלך". "זה מהשמיים", אומר ה'משגיח' עם הקוקו. "הכל משמיים. "אתה תראה שלא אצטרך ניתוח", הוא אומר. "נו נו" אני עונה, אבל בשקט.

 

התור שלנו היה לפניו. נכנסנו לפרופסור ליברמן, והוא אומר: "נקבע ניתוח ליום שלישי". יצאנו החוצה . לא הלכנו הביתה. חיכינו. אנחנו מחכים בחוץ. ההוא יוצא אחרי רבע שעה ומפטיר: 'הפרופסור הזה לא מבין כלום. אתה יודעים מה אמר לי? שצריך ניתוח..." תראה שלא יהיה ניתוח'.

יום ג'. אנחנו מגיעים. ה'משגיח עם הקוקו' כבר שם. אני נכנס ראשון עם הבת לחדר טרום ניתוח, הרופא מסמן עם טוש היכן צריכים לחתוך. המשגיח עם הקוקו נכנס אחרינו. הרופא ניגש אליו ומסמן גם לו. מה זה מסמן? קו ארוך ארוך, מהציפורן עד לשורש כף היד. 'אנחנו צריכים לפתוח הכל', אומר הרופא, 'כדי לדעת איפה בדיוק יש קרע ביד שלך'. ה'קוקו אומר לו: 'תקשיב , אדון רופא. אני לא אכניס אותך לעניין, אבל יש לי ידיעה שלא צריך ניתוח'.

'ידיעה מה? ' אומר לו הרופא ומסתכל עליו כמו... לא נעים לומר, כמו קוקו. 'אולי תנסה לדחוף את האצבע למקום?' מציע האיש. 'בסדר', אומר הרופא, 'אתה מבקש לנסות – אנסה'. ומול העיניים שלנו, הרופא תופס את האגודל שלו, עושה שני קנאקים והופ... האצבע בפנים!!! המשגיח שלנו מקים את האצבע. האצבע עובדת. הוא אמר לרופא: 'תודה רבה, אדוני'. ואז פנה אלינו: ' אמרתי לכם שלא יהיה ניתוח?' הוא פנה לצאת מהחדר ואז קראתי: 'רגע'. הוא הסתובב.

 

'תקשיב', אמרתי לו, 'את הקשר עם האלוקים לא גומרים עד שמתים. אתה לא סגרת חשבון. אתה עכשיו פתחת חשבון'. הוא שואל: 'למה אתה אומר כך?' 'כי כעת ראית מול עיניך משהו נדיר. אצבע אלוקים ממש. כעת לעולם לא תוכל לומר שאינך מאמין באלוקים, הלא כן?' 'יש בזה משהו', הוא מודה. 'אז אם אתה מאמין בו, אתה צריך ללכת ללמוד מה הוא רוצה ממך ואיזה תפקיד יש לך בעולם, אתה לא חושב כך? אחרת פספסת הכל' הוא מהנהן: 'אתה יודע מה, לא חשבתי על זה'.

 

בתי, בניגוד אליו, עברה את הניתוח, ואנחנו, בניגוד אליו, אפילו לא הרהרנו במעשה אלוקים. לנו היה ברור מדוע נפלה בתי, מדוע נחתכה ומדוע הגיעה לכאן לפרופסור ליברמן, מדוע החלטתי "לחפור" לאיש עם קוקו ולגלות שהוא בעצם "משגיח" עם קוקו, שחשב שהוא יכול לנתק את הקשר שיש לו עם האלוקים.

יצרנו קשר, ותסמכו על אלוקים – לא יודע אם יהיה משגיח, אבל במקום הקוקו שלו, תתנוסס שם בקרוב כיפה מפוארת.

(חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 9)

 

 

 

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור כל רגע ורגע שאתה איתי, שאין לי מה לדאוג ומה לפחד משום דבר, שמה שלא יעבור עלי בחיים, אתה תמיד תהיה איתי.

תעזור לי לזכור את כל המתנות הנפלאות שקיבלתי ואני ממשיך לקבל כל רגע ורגע, לשמוח בהן.

כי אם אני אהיה שמח בחלקי, אני אפסיק לקנא בחלקם של אחרים, בהצלחה שלהם, ההיפך, אני אשמח עם כל דבר טוב שקורה להם כי אני אהיה שמח במה שיש לי.

 

רבונו של עולם, תן לי עיניים טובות שרואות את המעלות של השני ומתעלמות מהחסרונות שלו, וקודם כל בבית. תעזור לי לזכור שכל יהודי  הוא טוב, שיש הרבה יהלומים ופנינים ואבנים טובות בתוכו פנימה. זה דבר כזה פשוט,  כזה מובן מאליו, הרי אין אדם שאין בו טוב, רק שאני לא תמיד זוכה לראות את זה.

 

רבונו של עולם, רוצה לאהוב את כולם, לזכור שהם ילדים שלך, לזכור שהם הופכים עולמות כדי להתקרב אליך, לזכור שהם עוברים מה שהם עוברים בחיים שלהם ולא מרימים ידיים, לא מתייאשים, ממשיכים לרוץ אחריך, ואם רואים את זה, וזוכרים את זה, איך אפשר שלא לאהוב אותם?!

 

רבונו של עולם, רוצה לאהוב ולא לשנוא, לרצות לתת יותר מאשר לקבל, לראות טוב ולא לראות רע, להאמין שהכל אתה עושה לי, והכל לטובה.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה