פרשת האזינו - פרשת המקדש

הגאולה העתידה תבוא תוך כפיית טובה מצד ישראל

הרב ישראל אריאל שליט"א

שירת האזינו מתפרשת על ידי חלק מן הפרשנים שעניינה הגאולה העתידה המתקדמת תוך קשיים עליות וירידות. כעין זה מובא במדרש תנאים לב, מג: "נמצינו למידים, שגדולה השירה הזו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לימות המשיח, ויש בה לעתיד לבוא". בהתאם לכך יבוארו כמה מן הפסוקים דלהלן שיש להם משמעות לימינו. אחת התופעות עליהם מתנבא משה רבינו, היא כפיית טובה מצד ישראל כלפי שמים.

על הפסוק (דברים לב, ו): "הלה' תגמלו זאת עם נבל" מסביר הרמב"ן: "לפי דעתי, העושה טובת חנם יקרא - 'נדיב', ומשלם רעה למי שהיטיב עמו יקרא – 'נבל'... ולכך אמרו על נבל הכרמלי (ש"א כה כה): 'כשמו - כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו', כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו, והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו".

משה בשירתו מתנבא שכך יהיה לעתיד לבוא, באומרו: "הלא אביך קנך הוא עשך ויכוננך", ומסביר רש"י: "'הלא הוא אביך קנך'... שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה. 'הוא עשך' - אומה באומות. 'ויכוננך' [מלשון כן ובסיס] - מכם כהנים מכם נביאים ומכם מלכים כרך שהכל תלוי בו".

הקב"ה הביא את ישראל לארץ ישראל אחר אלפיים שנות גלות ורדיפות "וקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה" – עם צבא חזק וכלכלה בריאה, כמו כן התפתחות עצומה בעולם התורה – כפי שלא נראתה כמותה בדורות הגלות, הרדיפות והשמדות, ולמרות זאת במקום להלל ולשבח את הקב"ה על טובותיו, המגונן עלינו ב'קן סלעים', ומצמיח מעם ישראל כוחות הנהגה וכישרונות בכל התחומים, עם זאת רבים בוחרים את יום העצמאות -  היום בו יצאנו משיעבוד מלכויות - ליום קינה וזעקה על המשך... ה'גלות'.

תופעה שניה בנבואת האזינו – המקדש ייבנה למרות כפיות הטובה של מכחישי הגאולה.

זו לשון חז"ל בספרי דברים פרשת האזינו: "'ירכיבהו על במתי ארץ' - זה בית המקדש שגבוה מכל העולם, שנאמר: 'וקמת ועלית אל המקום'... 'ויאכל תנובות שדי' - אלו סלי ביכורים. 'ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור' - אלו נסכי שמן. 'חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים' - זו חטאת ועולה ושלמים, תודה ואשם וקדשים קלים. 'עם חלב כליות חטה' - אלו סלתות. 'ודם ענב תשתה חמר', אלו נסכי יין".

על כך אומר הירושלמי: "'ודם ענב תשתה חמר': זאת אומרת, שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד, שנאמר: 'ודם ענב תשתה חמר'" (ירושלמי מעשר שני ה, ב):

כותב על כך בעל תורה תמימה (שם הערה נו): "כמה יגיעות יגעו המפרשים למצוא אף רמז קל בפסוק זה לענין שדרש. ולי נראה פשוט דהובא הפסוק בקיצור, והראיה היא מהמשך הפרשה מפסוק 'ירכיבהו' (דלעיל והלאה). מכל זה מבואר סדר הפרשה, שפתח הכתוב בביהמ"ק וסיים בענין הגאולה העתידה".

נמצא, שהמקדש ייבנה למרות היות עם ישראל "עם נבל" וכפוי טובה.

מצב זה של מהרסים ומחריבים מבית יימשך עד ביאת המשיח וכפי שדורשים חז"ל בסנהדרין (צז, א) על הפסוק: "'כי ידין ה' עמו... כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב' - אין בן דוד בא עד שירבו המסורות... עד שיתייאשו מן הגאולה. שנאמר: 'ואפס עצור ועזוב' - כביכול אין סומך ועוזר לישראל", כלומר: "כי ידין ה' עמו" – על ידי מלך המשיח.

חז"ל רומזים כי ביאת המשיח תלווה תופעות מבישות. שני הדברים הנזכרים בדברי חז"ל בולטים בימינו, האחד - נתרבו ה'מסורות', רבים עוסקים במסירה ומלשינות, על המתנחלים ועל הישובים בהתנחלויות, כן קיימת 'מסירה' ממש של אדמות ארץ ישראל. שכן, מראש הממשלה ומטה, עוסקים רבים בקדחתנות כיצד למסור את חלקי ארץ ישראל לזרים (חז"ל דרשו את המלה 'אזלת יד', ראה ברש"י, ונלע"ד שדרשו חז"ל מלשון 'אזלת' שעניינו הליכה, כי כך דרכו של המלשין ההולך ומוסר לשלטונות). וגם אלה הולכים ויושבים בקימפ דיויד ובוושינגטון כדי למסור בידים ישובים ואדמות לידי זרים.

כך גם היאוש מן הגאולה הנזכר בדברי חז"ל, קמים יהודים מאמינים ומוסרים בידים את הר הבית לידי אויב, אין זה אלא מתוך יאוש וקטנות אמונה. חכמים וגדולי תורה מיואשים מלרשת את הארץ ומלבנות מקדש, ותולים הכל בשמים, זאת תוך דבקות ברוח של גלות ונמיכות הרוח. ובאשר לאמונה בגאולת ישראל המתרחשת לנגד העינים, לדידם כאילו לא היתה ולא נבראה.

למעשה ראה משה מראות כאלו בדורו, כיצד אומרים ישראל בהיותם בקדש ברנע בנחלת שבט יהודה: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", והודיענו בנבואתו, לא להבהל ולא להרתע ממציאות עגומה זו, אלא להמשיך את מהלך הגאולה למרות הנרפים והמכחישים – "כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות".

שבת שלום