פרשת השבוע כי תבוא

נכתב על ידי אלון, 17/9/2019

 "והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה "... (כו, א-ב)

כי תבוא אל הארץ, אתה צריך לקיים מייד מצוות ביכורים. ותמוה מאד, הרי קודם צריך לרשת את הארץ, להתיישב בה, לטעת עצים, הרי לוקח כמה שנים עד שרואים פירות?! ברם, הכוונה היא להורות לנו גודל מעלת ההשתוקקות והציפיה לקיים המצוה, שעל ידי השמחה וההשתוקקות למצוות ביכורים, יהיה נחשב להם כאילו כבר קיימוה (באר משה).

התחדשות

יהודי רוצה את ה', כוסף ומתגעגע אל ה', אז הכל אצלו חדש. עבודת השם שלו הופכת לדבר החי והמתחדש ביותר. שום דבר לא חוזר על עצמו, כל דבר שעושים זה פעם ראשונה, כל רגע זה מציאות חדשה, אף פעם לא עשית מה שהינך אמור לעשות כעת, רק נדמה לך. אדם קם בבוקר, הוא בן אדם חדש. כל יום זה יום חדש. אתמול היו בלבולים, אתמול היו שטויות, אתמול היה כעס, אני לא זוכר כלום, הכל מתחיל מחדש, אני לא הולך עכשיו עם הכאב של אתמול ועם הבלבולים של אתמול ועם הכעס של אתמול, אני מתחיל מחדש.

אנחנו חלק אלוק ממעל. "בצלם אלוקים ברא אותו". אנחנו כל הזמן נמשכים למעלה, רוצים להרגיש אלוקות. מודדים אותנו בדיוק בדברים האלה, כמה אנחנו מצליחים להתרומם, לנתק את עצמנו כחוט השערה מהצרות , מהשטויות, מהמלחמות, מההקפדות, מכל הרגעים המבוזבזים האלה של החיים.כל רגע ורגע יש לנו בחירה להניח הכל בצד ולהתרכז בדברים האמיתיים, אלה שמקרבים אותנו אל ה'.

להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך הכבדות, בתוך השיגרה , בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר. תחזיק ברצון, תעשה תשובה, בשמים אוהבים את העבודה הזו, הנפילה וההתחלה מחדש.

העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, עוזב את הרצון שלו, אז הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו, הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר? אי אפשר לעבוד את ה' בשמחה אם אנחנו סוחבים איתנו את הכשלונות של העבר ואת הדאגות של העתיד. אדם צריך לחיות את ההווה, לשמוח עם ההווה, להיות שמח תמיד. צריך להתבונן באלפי חסדים וטובות שאנחנו מקבלים מהקב"ה רגע רגע ולהודות.

כשם שאדם שמקבל טובה מחברו, הרי הטובה הראשונה שהוא יכול להשיב לו, היא לקבל את הטובה שלו בפנים מאירות, להראות לו שהוא שמח על המתנה שקיבל, כך אנחנו, כאשר מתהלכים כאן בעולם עם פנים מאירות שמחות ומאושרות, זה היישר כוח והשבח הכי גדול שאפשר לתת לרבונו של עולם.

אדם צריך לשמוח, לשיר, להודות לה' תמיד, לפני שתגיע צרה חס ושלום, לא לחכות שתהיה צרה ואחרי זה להשתחרר ממנה כי אם תשמח, תשיר לה', תודה לה', אז גם צרות לא יגיעו.

יהודי צריך כל הזמן להתחדש, אסור לו ליפול לשגרה אפילו ששגרה זה לא דבר רע בכלל, שהיא עושה לנו סדר בחיים, עושה לנו סדר בראש, עוזרת לנו להספיק דברים, לעמוד בהתחייבויות , להשיג הישגים.

יהודי לא מסתכל אחורה, רק קדימה. ביהדות יש רק מעכשיו. ה' מצפה ממך להתעוררות קטנה עכשיו ממש, וההתעוררות הזו חשובה ויקרה בעיניו מעבר לכל מה שהיה, ואפילו אם ניסית כבר עשרות פעמים להתחיל מחדש ולא הצלחת, ונפלת לאן שנפלת, אסור לך להסתכל על זה, כי הרגע הזה שאתה עומד בו עכשיו לא היה מעולם ומי יודע מה אתה יכול לזכות דווקא עכשיו.

הקב"ה רוצה שנישאר קצת ילדים. עם תמימות, עם שמחה, עם סקרנות, "כי נער ישראל ואוהבו" (הושע יא). היינו מעלתם של ישראל שבגללה ה' אוהב אותם היא "כי נער ישראל" שבכל עת הם בבחינת נער. שאין אהבתם את ה' מתיישנת אלא תמיד מתחדשת והולכת. את החיות שלי אני לא מקבל מזכרונות העבר או תוכניות לעתיד, החיות שלי, השמחה שלי, היא ברגע הזה ממש, בחיבור שיש לי עם ה' ברגע הזה, בכל דבר ודבר שאני עושה.

חנה התפללה שנים ארוכות על שמואל, וכשנולד אמרה "אל הנער הזה התפללתי". שיהיה נער כל החיים.

התחדשות מקבלים אצל הצדיק, שהאור שלו כל כך זך, כל כך צח, ששום זיקנה ושום שיגרה לא יכולים להכהות אותו. ומי שזוכה להתקרב אליו זוכה גם בימי זקנה ועייפות להתחדש כמו נער. הצדיק נותן לנו רצונות, מגלה לנו את האלוקות שנמצאת בתוכנו, מראה לנו כמה ה' אוהב אותנו, מחמם לנו את הלב, נותן לנו תקווה, שוטף אותנו במים הזכים שלו, מבעיר אותנו בלהבה שלו.

תשובה זה משהו כזה פלאי שבהרהור אחד של תשובה אדם יכול להפוך את כל המציאות. כי תשובה יש לה כוח אפילו במחשבה, כלומר, אדם עשה משהו, אדם קילקל, מי יודע כמה הוא קלקל, פתאום הוא יכול לקבל אור אלוקי, מן אור נקי וזך, הקב"ה פותח את כל השערים, כי ככה ה' ברא את העולם, כי התשובה נמצאת במקום עליון כל כך, שהחטא והקלקול לא יכול להגיע למקום הגבוה הזה. "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". עוד לפני שיש בריאה, יש כבר מים, והמים זה התשובה. שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'. מים טהורים, זכים, קדושים, שכל הדברים שאדם קילקל, הם לא יכולים לגעת במים האלה, לא יכולים לגעת בתשובה. כי התשובה היא מעל העולם.

אנחנו מתקרבים לראש השנה. איך אפשר להבין את זה שבכל שנה ושנה אנחנו מקבלים מתנה נשגבה ועצומה כזו, שה' מוכן לכפר ולמחול על כל החטאים שלנו? שהוא מוכן לקרב אותנו אליו שנית, אחרי שכל כך התרחקנו? רבינו הקדוש מגלה לנו שהסוד הזה טמון בנקודה ניסתרת שאליה שום פגם לא יכול להגיע, והיא נקודת האהבה הנצחית של הקב"ה אלינו. איך יהודי יכול לעורר מחדש את הנקודה הזו? אחרי שפגם כפי שפגם? אחרי שלא הצליח להתגבר על היצרים שלו? אחרי שכל החיות שלו כל השנה היתה מהתאוות שלו? לפחות שיתבייש. שידקור לו בלב.

הקב"ה מוכן לחזור ולעורר את האהבה ולמחול על הכל, אך בתנאי שנתבייש במה שפגמנו, שבאמת נרצה לתקן. "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות יב ע"ב). כי עיקר התשובה היא הבושה כותב רבי נתן "וכל מה שאנו מתביישים בעצמנו ביותר כמו כן הוא יתברך מרבה לסלוח ולמחול חטאינו ביותר" (ליקו"ה נשיאת כפיים ה, יח)

רצון זה שמחה, מתי אדם יכול להגיע לשמחה אמיתית? כשהוא רוצה, לא כשהוא עושה בכפייה, כשהוא רוצה , כשהוא אוהב, אז הוא מרגיש את השמחה.

שמעת  איזה דרשה ובאה לך התעוררות? אל תזרוק את זה בגלל שכבר ניסית בעבר ולא הצלחת. תעמוד באיזה פינה שקטה ותגיד כמה מילים: "בורא עולם , שמעתי עכשיו דרשה על קדושה של צדיק פלוני, גם אני רוצה, אני רוצה, תעזור לי אבא", תתפלל, תתחנן, כל מילה ומילה חשובה אצל בורא עולם! אדם יהיה חזק ברצון, הוא יגיע לכל! כל מה שה' רוצה ממך זה שתתעורר. שזה יבוא ממך. אפילו שאנחנו יודעים שהכל מה'. כשאדם נמצא למטה למטה ומהמקום הזה הוא מתעורר ואומר : נכשלתי בעבירות, נפלתי לאן שנפלתי, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל אני רוצה אותך השם. רק אותך אני רוצה. זה הנחת של השם.

כל הזמן לרצות, כל הזמן לכסוף, העיקר זה הרצון והכיסופים. יש לאדם התעוררות, אז הוא מרים את הראש וצועק לה', אפילו צעקה פנימית, צעקת הלב, בלי קול. כשהוא נרגע, הוא ממשיך ללמוד, ממשיך לעשות דברים אחרים כי אי אפשר כל הזמן לבעור ולצעוק.

אדם קם בבוקר עם רצון לעשות טוב, אז יש לו תפילות טובות, אז הוא יודע להגיד מילים טובות לסביבתו, אז הוא יודע לעודד את עצמו. הרצון הפנימי הוא האדם. ה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. ההצלחות הן של הקב"ה. ההצלחה שלנו שאנחנו קמים ומתחילים מחדש. כשאדם מחפש איזה חפץ שהלך לאיבוד אז אין ערך לזמן הזה של החיפושים. מה שחשוב זה הרגע שבו הוא מצא את האבידה.

ברוחניות הדברים שונים. החיפוש הוא עצם המציאה, הגעגועים לאור, זה האור. אומנם עוד לא הגעתי, עוד לא זכיתי, אבל אני רוצה, אני מרים את הראש, אני מדבר עם ה', אני צועק לה', אני מתחנן, אני מבין שרק ה' יכול לעזור לי. מי אתה? אתה זה הרצון שלך.

אין לך דבר שמקשר ומייחד את האדם עם בוראו כמו הדיבור. הדיבור מסוגל לברוא מציאות חדשה לגמרי. מציאות של קירבת ה'. תיכף ומיד כשאדם פותח את פיו לדבר עם ה', נדלק אצלו ניצוץ אור נשמתו והוא מקבל חיות חדשה. רבינו הקדוש לימד אותנו את הכוח של התפילה האישית, שזה נקרא לדבר עם השם. הקב"ה ברא את העולם בשביל אותו יהודי קשה יום שבתוך חיי השיגרה המעייפים לפעמים יעצור לרגע וירים את הראש לשמים, ויגיד כמה מילים לבורא עולם.

הקב"ה לא מסתפק בחיבור החיצוני שזה החוקים שבתורה, ההלכות, הגדרים, דברים שאי אפשר לזוז מהם, דברים קבועים, מה שאנחנו קוראים דעת תורה, עם זה אין לנו בד"כ בעיה. הקב"ה רוצה שנגיע מחיבור חיצוני לחיבור פנימי. אחרי שזכינו לדעת שיש ה' בעולם, שיש תורה, שיש חוקים, שצריך לקיים אותם, שאסור לזוז מהתורה ימין ושמאל, אחרי כל זה צריך להגיע לפנימיות של הדברים, לנשמה שיש בכל דבר ודבר. למה קשה לאנשים לקיים מצוות? כי הם לא זוכים לגלות את הפנימית של התורה, את התענוג הזה שאתה מחובר אל ה'. כשהכל חיצוני אז אין לי חיות ואין לי כוח, אז אני מדלג, אני מקצר, ואז יש לי עוד פחות חיות, ואז עוד יותר מתרחקים.

להתחבר עם ה' זה להתחבר עם האור של העולם. עם המתיקות של העולם. עם הנועם שלו. כל העניין שלנו זה לשמור על החיבור, לשמור על הקשר. זה ישמח אותנו יותר מכל דבר אחר. גם אם יש לנו כל מיני תענוגות אחרים שהרי אנחנו לא מאלה שנמצאים בפרישות מן העולם, ברגעים נדירים של קירבת השם אנחנו מבינים שהתענוג הכי גדול זה כשאוהבים את השם. שאז לא צריכים שום דבר נוסף.

כשאדם בתוך כל הכשלונות שלו, עכשיו לא הצלחתי עם הילדים, ועכשיו לא הצלחתי עם התפילה, ועכשיו לא הצלחתי עם הבן זוג אבל אני אוהב את ה', אני אוהב את הקדושה, כמה אני אוהב את הרגעים הנפלאים האלה שנמצאים בתוכי, אפילו שזה רגעים קטנים, כשאדם זוכר בתוך התוהו ובוהו של החיים את רגעי האהבה האלה, הוא נרגע, הוא מתחבר.

אי אפשר להתחדש אלא עם אמונה. אם מבינים לגמרי שאין עוד מלבדו, אז אסור להיות עצובים, צריכים לחייך, צריכים לשמוח, צריכים לדעת שהכל זה נסיונות, עם הבן זוג הזה, עם הילדים האלה, עם הבניין הזה, עם השכנים האלה, עם הפרנסה הזאת, עם הבריאות, כל אחד עם מה שיש לו, זה הכל צמצומים. אני רוצה לשוט במרחב ואני פתאום מוגבל בזמן, בבעיות, בצרות, איך יוצאים מהצמצומים? עם אישזהי הבנה שאם אני אסתכל על הדבר בעיניים של אמונה אז הכל יהיה אחרת. מה זה עיניים של אמונה? שהכל ה' עושה והכל לטובה. שכל מה שקיבלתי זה מושלם, כי זה בדיוק מה שאני צריך לעבור כדי להגיע לשלמות שלי. שזה מהאהבה של השם אלי כל מה שקורה לי. שאין טעויות בהשגחה של ה'.

התחדשות היא אמונה בהירה ותמימה בבורא עולם שהוא כל יכול, שמחיה בכל רגע ורגע את  הטבע, ממילא הכל בידיו והוא יכול לשנות כל דבר כרצונו. אומנם רצון הקב"ה שיהיה דבר זה מוסתר, לכן עשה לעולם הרבה סדרים טבעיים, כדי שלא יבחינו שהוא הוא המחיה את הכל, שכל החיות לכל העולם נשפעת ממנו בכל רגע מחדש. רבינו הקדוש אמר באחד הימים: "אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם! כי יש כמה מיני חיים, והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה (חיי מוהרן ח.) רבינו התחדש תמיד. כשחיים  עם אמונה, לא מפסיקים להתחדש, כמו בסיפור הבא".

הצלקת

אמנם זמן רב עבר מאז קרה הסיפור, אך עדיין קשה לי לספר אותו. הייתי אז ילדה בת תשע. התארחנו בחג הסוכות בבית הארחה במושב דתי בצפון הארץ.  בית ההארחה היה די מבודד. מסביבו היה נוף מדהים, הרבה עצים ושבילים שהשתרעו על שטח גדול. באחד מימי חול המועד, הלכתי לטייל עם אחותי הקטנה שישבה בעגלה. עצרנו ליד עץ די גבוה. ספרתי לה סיפור, שיחקתי איתה. היה נעים. לפתע הגיעה חבורת נערים. הם לא היו מבית ההארחה. הם היו פראיים וקולניים, ונראו משועממים מאד. מייד כשראיתי אותם, החלטתי לטפס על העץ ולהתחבא מפניהם. התחלתי לטפס, אך הם קלטו אותי והחלו לרוץ לכיוון שלי. אני כבר הספקתי לטפס די הרבה, ואז נזכרתי ששכחתי את אחותי למטה בעגלה. אבל הם כבר הגיעו, הקיפו את העץ והחלו לנדנד אותו. אני לא חושבת שהם חשבו על מה שהם עושים. העץ היה די דק ושביר, ואני פשוט התנדנדתי מצד לצד בפראות, צורחת מפחד ומתחננת שיפסיקו. בשבילם זה היה משחק קונדסי, בשבילי זו היתה סכנת חיים, אחזתי בכל כוחי בעץ. ידעתי שאם ארפה אעוף למטה ואמות. זה ברור לי עד היום.

ואז הגיע לשם ילד, כבן 12, לא יותר. הוא רץ לכיוונם ואמר להם: "תפסיקו". אחד הנערים היכה אותו ואמר: "לך מכאן, זה לא העסק שלך." הילד הסתכל עלי וראה את הפחד שלי בעיניים. "תקרא לעזרה", צרחתי אליו, ובינתיים הם המשיכו בנענועים. שמעתי אותם אומרים: "בסוף היא תיפול, היא לא תחזיק מעמד". הילד החל להפריע להם. הוא בעט להם ברגליים, משך אותם בחולצה, הציק להם, היכה אותם באגרופיו. הם, מצידם, נתנו לו מכות חזקות, אבל הוא המשיך. פתאום, הוא כנראה נתן נשיכה ביד של אחד מהם. הנער פלט צרחה: "זה כבר יעלה לך ביוקר". הם עזבו  את העץ והתנפלו עליו כולם. הוא התחיל לברוח וסימן לי לרדת מהעץ. הם תפסו אותו והתחילו להכותו בקרש. מיהרתי לרדת מהעץ, תפסתי את העגלה וברחתי לבית ההארחה. שם צרחתי: "תעזרו לו", ושלחתי כמה אנשים לכיוון החורשה. כעבור כמה דקות, הם חזרו. הם נשאו על ידיהם את הילד שהציל אותי. כבר לא ראיתי את הפנים שלו, הן היו מלאות דם. ניסיתי להתקרב, אך אימי משכה אותי לחדר, כדי להרגיע אותי. לא יצאתי מהחדר עד למחרת. התעניינתי בגורלו של הילד. הייתי בטוחה שהוא מת. אבי חזר ואמר שהעבירו אותו לבית חולים, והוא רק נפצע. האמנתי לו. אבל כמה ימים לאחר מכן, התחלתי לפקפק בדבר, מכיוון שלא ראיתי אותו בסביבה.

הרבה שנים עברו מאז. כשגדלתי והתבגרתי, חשתי צורך עז לדעת מה עלה בגורלו. נידנדתי להורים שלי, והם התקשרו למנהלי בית ההארחה (שכבר נסגר בינתיים) . הם לא ידעו בכלל על מה אנחנו מדברים, אבל הסיפור נשאר חרוט בליבי.

עברו מאז הרבה שנים. בגיל 19 התחלתי לשמוע שידוכים. זה לא כל כך הלך, בעיקר מצידי. ארבע שנים הייתי בשידוכים. יום אחד הציעו לי בחור אחד. ביררנו עליו, וכולם התלהבו ממנו. לא הבנתי מדוע עדיין לא התארס (הוא היה בן 26). נפגשתי איתו. ברגע שראיתי אותו, הבנתי מדוע קשה לו בשידוכים. הוא היה באמת מיוחד. הבחור הכי טוב שפגשתי. הוא היה נבון, פיקח, בעל מידות, למדן – הכל. אבל היתה לו צלקת נוראה על הפנים. צלקת ממש דוחה, שהתחילה מהעין והגיעה עד לסנטר. פנים טובות ועדינות – והצלקת הזו שהורסת הכל. השדכן, יחד עם ההורים שלי אמרו: "תנסי, אולי תתרגלי". נפגשתי איתו עוד פעם. התלהבתי מאישיותו, אך הפריעה לי הצלקת הזו. זה קרה כנראה לכל אלו שנפגשו איתו. מתלהבות מהבן אדם – אבל הצלקת היתה מבריחה אותן.

בסוף הפגישה הוא הודיע לי שמצידו זה בסדר והחל לגשש מה אני אומרת. התחלתי להתפתל. אמרתי שהוא בסדר גמור, והוא בחור מצויין וכו' וכו'. אבל... לא ידעתי מה לומר ואיך. "אני יודע על מה ה"אבל' שלך",  הוא אמר. ה"אבל" הזה גרם לי להישאר רווק עד היום". שתקתי. לא ידעתי מה לענות. הוא קם ממקומו והציע שנסיים את הפגישה.

חזרתי הביתה, והודעתי לשדכנית (שהיתה גיסתו) כי התשובה שלילית. פתאום  שאלתי בלי טיפת טאקט: "איך היא נגרמה לו, הצלקת הזו?" "זה סיפור ארוך", אמרה. הוא היה אז בן 12, וחמישה נערים הרביצו לו עם קרש. הבעיה היא שהיה נעוץ בו מסמר, וזה מה שהרס לו את הפרצוף. אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה", הוסיפה. "בטח תחשבי עליו שהיה איזה מופרע, שאוהב ללכת מכות". העולם הסתחרר סביבי. "איפה זה היה?" שאלתי. היא נקבה בשם המקום. "איך הוא הגיע לשם?" המשכתי לשאול. השדכנית לא ידעה לענות. אמרתי לה שאני מוכרחה לדעת באופן מיידי את הסיפור כולו. היא נשמעה מאד מופתעת , אך הציעה לברר את העניין בתנאי שיש בזה תועלת. הבטחתי לה שיכולה לצאת מזה תועלת רבה. היא חזרה אליי כעבור חצי שעה.

"הדודים שלו היו שם בבית הארחה", היא סיפרה, "והם באו לבקר אותם. היתה איזו חורשה. היו שם כמה נערים שהפחידו ילדה קטנה. הוא רק ניסה לעזור והם היכו אותו באכזריות. זהו. במהלך השנים כבר הספיק לשכוח מהעניין הזה, אבל השידוכים הזכירו לו את זה. כבר חמש שנים הוא בשידוכים, וכמעט בכל יום דואגים בשמיים שיזכור את הסיפור הזה". "כל כך כואב לי עליו", אמרה. "הוא כזה בחור מיוחד, ובגלל איזה מעשה טוב שעשה פעם.." הקול שלה רעד כשאמרה את זה. ניתן היה להבין, שהיא ממש נאבקת שלא לבכות. היא גם הצליחה. אבל אני, אני לא  הצלחתי. התחלתי למרר בבכי. היא לא הבינה מה קורה לי. היתה שתיקה ארוכה, ואני בוכה בקול. בקושי הצלחתי לומר לה, שזו אני. אני היא הילדה שהגיס שלה הציל. היא לא האמינה. אבל אני  הוספתי פרטים מזהים, והיא נוכחה שאני צודקת. אין מילים שיתארו את האושר שחשתי אז. פתאום נעלמו לי כל הספיקות. ולא רק נעלמו. הצלקת שגרמה לי לומר "לא" היא זו שגרמה לי להחליט "כן", הודעתי לה מיידית, שאני מוכנה להתארס. מאז, כמו שאומרים, אנו חיים באושר ועושר. יש לי הבעל הכי טוב בעולם. בכל בוקר, אני מודה לקב"ה על החסד הגדול שעשה איתי.

אני מתרגשת מאד, כשאני כותבת את המילים הללו. האמת היא, שחוץ מהמשפחה הקרובה – איש לא יודע על הסיפור המופלא הזה. אבל לאחרונה התעורר בי הצורך לכתוב על המקרה השמח שלי. אין מקריות בעולם. הכל מאת ה' יתברך. אני מודה לקב"ה על הזיווג הנפלא ששלח לי. על הדרך המופלאה שבה שלח לי אותו. ואולי תתפלא, אבל הכי מודה לקב"ה על הצלקת של בעלי. היא זו ששמרה עליו כל השנים – למעני. אני מבינה את כל אלה שנתנו לו תשובה שלילית בגלל הצלקת, נו טוב, זו לא היתה הצלקת שלהן. זו היתה הצלקת שלי!

(חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 1)

תפילה

 

רבונו של עולם

תן לי רצון עז. רצון חזק. רצון אמיתי. כי רק עכשיו הבנתי שבעצם אין לי כזה רצון.

נכון, אני רוצה להתקדש, ואני רוצה ללמוד הרבה תורה, ואני רוצה להסתכל בעין טובה על כל בני האדם, ואני רוצה ענווה כמו של משה רבינו, ואני רוצה להיות הצנור שדרכו אתה מוריד את השפע לעולם ולעזור לכל מי שקשה לו, ועוד הרבה דברים טובים. אך זה לא מספיק.

פתאום הבנתי אבא  שרק אם יש רצון כנה ואמיתי להגיע למשהו, רצון עז, רק אז אפשר להגיע. כי כולם רוצים את כל הדברים הטובים האלה שהזכרתי ועוד הרבה דברים טובים אחרים. אך לא מוכנים כנראה לעשות מסירות נפש עד הסוף כדי להשיג אותם.

כבר ראיתי בחיים שאם אני באמת רוצה  משהו, אז אני אלך עם זה עד הסוף, אני אהיה מוכן לוותר על כל דבר שיש לי ובלבד שאשיג את הדבר הזה. אני אהפוך את העולם בשביל זה. לא אפסיק להתפלל על זה, להתייגע, להרים את הראש למעלה אלפי פעמים ביום ולהתחנן, ולהיות מוכן באמת באמת לוותר על כל מה שיש לי בשביל זה.

אבל עם רב הדברים הטובים האלה שאני רוצה אותם זה לא ככה, זה לא עד הסוף. רבונו של עולם, תן לי רצונות חזקים כמו פלדה, כנים ואמיתיים, כי כל מה שיש לי בחיים זה הרצון.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע