עיונים בפרשת נח: הערות ברש"י בעניין נטיות הפועל

נכתב על ידי איתיאל, 2/11/2019

רש"י בראשית ו', ט':


התהלך - לשון עבר, וזהו שמושו של למד בלשון כבד, משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, (שם יג יז) "קום התהלך" להבא, "התהלך נח", לשעבר, (שמואל א יב יט) "התפלל בעד עבדיך" להבא, (מלכים א ח מב) "ובא והתפלל אל הבית הזה" לשון עבר, אלא שהוי"ו שבראשו הופכו להבא:

הטענה: בבניין התפעל - צורת העבר זהה לצורת הציווי.

רש"י מכנה את בניין התפעל - "לשון כבד". הבניין מכונה "כבד" משום שיש בו דגש בעי"ן הפועל, ומבין שלושת הבניינים הדגושים - הוא הכבד מכולם, במובן של ריבוי מוספיות (הת). זאת בניגוד לבניין קל, המכונה "קל" בשל תכונותיו ההפוכות: ללא דגש, וללא אותיות מוספיות.

רש"י מתכוון כאן לצורת הציווי, אף שהוא מכנה אותה עתיד. למעשה ציווי הוא סוג של עתיד, אלא שנתייחדה לו צורה בפני עצמה.

הוכחות:
רש"י מדגים בשני מקרים:
* התהלך נוח (עבר)
* קום התהלך (ציווי)

* התפלל בעד עבדיך (ציווי)
* ובא והתפלל אל הבית (עבר מהופך).

מעניין לציין שאכן תופעה זו קיימת רק בבניין התפעל.

בבניינים האחרים צורת הציווי שונה משל העבר:
פָעַל - פְעַל / פְעוֹל
נִפְעַל - הִפָּעֶל
הִפְעִיל - הַפְעֵל
פִעֵּל - פַעֵּל

בבניינים הסבילים הגמורים, פֻעַּל והֻפְעַל לא שייך ציווי (אפשר לצוות לפעול, אי אפשר לצוות על היפעלות, זה לא תלוי באדם).

***

רש"י בראשית ז', כ"ג:

וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
לשון ויִפְעַל הוא ואינו לשון ויִפָּעֵל.

הכוונה שהוא מבניין פעל ולא מבניין נפעל.
בניין פעל הוא פעיל, ולכן שייך בו פעולה יוצאת על האחר: "את כל היקום" (שזה המושא של הנשוא. הנושא חסר, והכוונה לקב"ה).
אבל לו היינו מפרשים בבניין נפעל, שהכוונה שהיקום נימוח, הרי הבניין סביל, ולא שייך לומר בו פעולה יוצאת, והיה צריך לומר "וימח כל היקום (שהוא הנושא).
הצורה "את" תמיד מורה על מושא.

יש לציין כי גם מבחינת הניקוד יש כאן ראיה גמורה. בבניין נפעל עתיד יש כלל: חד"ק אסד"ק, כלומר: חיריק, דגש, קמץ. תחת אות השימוש בא חיריק. באות השורש הראשונה (פ' הפועל) בא דגש (להשלמת האות נ' הקבועה בבניין, שנופלת באופן קבוע בעתיד) והיא מנוקדת בקמץ.
כאשר מדובר בגוף ראשון עתיד, הא' מתקשה לקבל חיריק ובמקומה יש סגול (אֶפָּעֵל).

***

רש"י בראשית ח', י"ב:
 וַיִּיָּחֶל – הוּא לְשׁוֹן "וַיָּחֶל" (לעיל פסוק י), אֶלָּא שֶׁזֶּה לְשׁוֹן "וַיִּפְעַל" וְזֶה לְשׁוֹן "וַיִּתְפַּעֵל": "וַיָּחֶל" – וַיַּמְתֵּן, "וַיִּיָּחֶל" – וַיִּתְמַתֵּן.

ברור שאין כאן בניין התפעל, שהרי חסרה אות השימוש הקבועה בבניין זה: ת' (ואמנם כשפה"פ היא דטצ"ק האות מתחלפת או נשמטת בשל הידמות, אך אין לזה עניין כאן).
אלא נראה שכוונת רש"י לבניין נפעל (ואכן כך הוא, שהרי יש כאן חד"ק, כפי שביארנו לעיל.
ומה שכתב רש"י "לשון ויתפעל", כוונתו לבניין אִתְפְּעֵל הארמי (הדומה לבניין התפעל העברי רק באותיות המוספיות התחיליות, אך אינו דגוש). בניין זה מקביל לבניין נפעל העברי.

ונראה שהכוונה בפסוק היא שבפעם הראשונה נוח המתין מרצונו וחפצו, ובפעם השנייה כבר המתין בקוצר רוח, המתנה שנכפתה עליו, בניין הפעל הסביל.

ומצינו בגמרא גם כן, שמתוך שהלשון הארמית הייתה שגורה בפיה, "הלבישה" בניין ארמי זה על מילה עברית:
"היא (תמר) מוצאת. היא "מיתוצאת" מיבעי ליה! 
א"ר אלעזר: לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל וריחקן. בא גבריאל וקירבן".
(סוטה י:)
ופירש רש"י: "מיתוצאת: משמע הוצאה בעל כרחה".
אף שאין אפשרות באמת להגות בעברית "מיתוצאת", "הלבישה" הגמרא בניין אתפעל הארמי, וכוונתה ל"נפעל".
למה דווקא נפעל משמע יותר סביל מהופעל?
נראה מתירוץ הגמרא שעדיף בניין הופעל, מפני שיש בו תחילית מ' בהווה, שניתן להידרש בפועל משורש מצ"א, שנמצאו סימניה, לעומת בבניין נפעל שאין בו תחילית מ' בהווה, ואינו ניתן להידרש על לשון מציאה.

אגב, יש לציין כי התרגומים לא הבחינו בזה, ותרגמו בשני המקומות "ואוריך", ולא "ואתארך", כהערת רש"י.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע