chiddush logo

פרשת השבוע תולדות

נכתב על ידי אלון, 25/11/2019

 "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (כה, יט)


וזהו בחינת "אברהם הוליד את יצחק, כי אברהם הוא בחינת חסד, ויצחק הוא בחינת גבורה , 'פחד יצחק'. היינו, שזה הדין הקדוש שהוא בחינת יצחק, הוא  נולד ונמשך מאברהם שהוא בחינת חסד. כי באמת בזה הדין מלובש חסד גדול. כי הוא לטובתו. בחינת 'את אשר יאהב ה' יוכיח". (ליקו"מ עד)

 

מלחמת הנצח

רבקה אמנו, כשהיא עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב מפרכס, הוא רוצה לצאת, וכשהיא עוברת על פתחי עבודת כוכבים, עשיו מפרכס, רוצה לצאת. "ויתרוצצו הבנים בקירבה", רמז ברור להתמודדות בין יעקב ועשיו בתוככי נפשו של כל אחד מאתנו. גוף ונשמה, רוח וחומר, קדושה וטומאה, אור וחושך, טוב ורע, פנימיות וחיצוניות, יעקב ועשיו. שתי דרכים שונות שגורמות לא אחת להתנגשות בחיינו.

 

פנימיות זה לא מה שרואים בחוץ. מה רואים? רואים שאדם עשה כך או אחרת, ומתחילים לדבר עליו, ואם נזהרים לא לדבר לשון הרע אז חושבים בלב. מסתכלים בעיניים לא כל כך טובות. מעקמים את הפרצוף, אבל בעצם לא יודעים מה יש בפנימיות של אותו אדם. לא הכל זה מעשים. יש גם מחשבות, רגשות, אהבה, שמחה, אמונה, תקוה, כל מיני דברים נפלאים שאותם לא רואים.

 

אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. הקב"ה רואה את הכל. האדם לא. אתה אף פעם לא יודע מה נמצא בנבכי נפשו של השני, איך אתה בכלל יכול לשפוט אותו. צריך להאמין שהפנימיות של כל יהודי זה אור גדול, זה אור שבוהק עד אין סוף, אור ה' בעצמו.

 

יהודי אפילו שהמעשים שלו לא כל כך טובים, יש לו לב טוב, הרצונות שלו טובים, הנשמה שלו טובה, אם הוא עושה משהו לא טוב יש לו צער מזה, הוא מתחרט, ככה צריך לחשוב על יהודי.

 

יעקב "איש תם ויושב אוהלים". הכל בסתר. כל מה שהוא עושה, זה לכבוד ה.' לא לכבוד של עצמו. יהודי, כל פעולה שהוא עושה, כל מחשבה שעוברת לו בראש, הוא צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, קצת גאוותנית, קצת חיצונית, הוא צריך להזדעזע. ה' תעזור לי שבכל מה שאני עושה יהיה הכבוד שלך, לא שלי ח"ו. במקום להתפעל מההצלחות שלי, שאני אתחיל להתפעל מהרחמים שלך, מהניסים ונפלאות שאתה עושה לי כל רגע ורגע, שאני אזכור כל רגע שהכל אתה עושה, ששום דבר זה לא אני.

 

אם נסתכל על עצמנו נראה שיש לנו מספיק מה לתקן, ומספיק מה לעבוד, אז מה יש להתעסק עם אחרים לבזבז זמן יקר שהוקצב לנו לתיקון של עצמנו? מסופר על צדיק אחד שאמר בתפילה "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" ואחרי התפילה תפס את התרמיל שלו, את כל החפצים שלו, את כל מה שהיה לו ואמר לכולם אני עכשיו הולך לקיים את הפסוק הזה, אני עכשיו הולך וצועק בכל העולם "הודיעו בעמים עלילותיו" אני אצעק ברחובות תדעו שיש אלוקים בעולם, אני אקיים את הפסוק הזה! הוא צעד כמה צעדים וחזר מהר, אמרו לו כולם "מה אתה חזור, למה חזרת?" אמר אותו צדיק "נזכרתי שיש מספיק אפיקורסים בתוכי, אני צריך להודיע לרמ"ח אברי ושס"ה גידי שה' הוא האלוקים, יש לי מספיק עבודה עם עצמי, אז איך אני יכול להודיע בעולם את עצם האמונה כשעדיין בי לא בוערת האמונה?"

 

כשהנשמה מתגברת על הגוף, זה אור. כשקורה ההיפך, זה חושך, הנשמה נמשכת אל הקדושה. משם היא באה. משם היא משתלשלת. היא סובלת יסורים נוראים בתוך העולם הזה. היא נמשכת למקורה הטהור. להמליך את הנשמה על הגוף, זה המאבק של החיים. כל המטרה של הקב"ה שנזכה לראות את האור. אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך.

 

איזה נסיונות קשים עברו אבותינו. שרה שהיתה עקרה כל כך הרבה שנים והיתה צריכה להביא לאברהם את שפחתה, מי בכלל יכול לתאר את זה. ואברהם שזורק את בנו מהבית, ורבקה שצריכה לשלוח את יעקב כדי שעשיו לא יהרוג לה אותו, ובכל זאת כולם ממשיכים הלאה. זה העונג הכי גדול של הקב"ה. שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנמצאים כביכול בתוך חלל פנוי, מקום שלא מרגישים בו את ה', אבל יודעים שהשם נמצא גם שם.

 

לעתיד לבוא, אחרי 120 שנה, הניגון יהיה : פה, כשלא ראיתי כלום זה היה ה', ושם, כשהיה קשה, כשכבר לא היה לי אויר, אך הנה זה ה' שהיה איתי. זה יהיה כזה עונג לשחזר הכל ולראות את כל המאבקים שלנו בתוך החושך והערפל ולגלות שם את ה'.

 

"זה לעומת זה עשה אלוקים" אומר קוהלת. בכל אחד מאיתנו יש קצת יעקב וקצת עשיו. רגע אחד מרגישים את ה' ולא צריכים יותר כלום, יש לנו הכל. ורגע אחד הגוף מתגבר, מזכיר לנו מי פה שולט בעניינים וכמה קשה לנצח אותו.

 

כבר במעי אמם התרוצצו הבנים, ביקשו לנצח זה את זה במלחמת הנצח שבין מלכות הקדושה לטומאה. הגוף רוצה את העולם הזה ואילו הנשמה כוספת לתענוגי העולם הבא שזה הדבקות בה'.

אנחנו כל הזמן מתבלבלים מהקסמים של העולם הזה, יש לנו איזה דמיון שהתאוות זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה רק מלמעלה, בהמשך זה נהיה מר. הליכה אחרי התאוות זה התאבדות רוחנית. זה להרוג את הנשמה. זה להפסיד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא. שיטת היצר הרע להפוך את התענוגות של העולם הזה לדבר מושך מאד, הוא מציע הנאה ממשית, מוחשית, והתשובה של היצר הטוב היא התורה. ה' עשה מהתורה "תבלין", הוא עשה את התורה לדבר המתוק ביותר בחיים ויעקב גילה את המתיקות הזאת. "ויעקב איש תם ויושב אוהלים". איזה אוהל? אוהלה של תורה. עשיו לעומתו, רוצה את העולם הזה: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה".

 

צריך לצעוק לה'. יום ולילה. "ויצעקו אל ה' בצר להם". כל אדם צועק לה' מהשאול תחתיות שלו וכשאדם נמצא בציבור הוא יכול לצעוק בשקט, "ממעמקים קראתיך ה'" צעקת הלב ממעמקים. עשיו צד אותך? תזעק לה'! "אנא ה' הושיע נא" כמה שאדם יותר קשה לו, השכר יהיה יותר גדול! קשה לך ללמוד גמרא? קשה לך להתפלל? קשה לך לשיר זמירות שבת? קשה לך להחזיק מעמד בישיבה כל כך הרבה שעות? תצעק עד לב השמים "רבונו של עולם, אני רוצה להיות קדוש"! על ידי זה אומר הזוהר הקדוש תגיע למקומות הכי גבוהים.

 

אדם לא משתנה בשניה. אבל זו המעלה של הבעל תשובה, שהוא צועק, הוא נאבק, הוא לא מוותר. לקחת בן אדם שעשוי מחומר ולרצות שהוא יהיה מחובר לאלוקים שהוא עליון כזה, זה קשה מאד מאד. זה לא דבר קל. מאד קשה. כי יש בעולם כל מיני דברים אחרים שלא קשורים לחבור שלנו עם ה'. כשאנחנו מקבלים חיות מעוד דברים, ממוסיקה כזאת, מספרות כזאת, ממכשירים כאלה, מכל מיני מאכלים שלא צריכים, או כל מיני דברים שנראים חוכמות חיצוניות, באותו רגע מתנתקים מה'. למה זה נקרא חוכמות חיצוניות? משום שזה חוכמות שמטפחות באדם את הקשר אל החיצוניות ומרחיקות אותו מכל זיקה אל הפנימיות.

 

לפעמים צריך להתאוור. קצת משוחחים. קצת נמצאים בהרפיה, עושים איזה טיול, אוכלים משהו שמתענגים ממנו אבל הכל צריך להיות עם התחברות. אם יש לך את ה' שלוש פעמים ביום בתפילות, וכשאתה קובע עיתים לתורה, ואחר כך יש לך כל מיני דברים אחרים, אז זה כבר "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם".

 

כל העבודה בעולם הזה זה לבטל את החציצה ביננו ובין הקב"ה. לצאת עוד קצת ועוד קצת מהחיצוניות הזאת. אנחנו מדברים יותר מדי על דברים גשמיים. אוכלים ושותים וצריך לקנות את זה, ואת זה, זה הכל חומר. וכשמתרגשים ממנו, מתבלבלים ממנו, ומתפארים בו וחושבים שהוא יביא לנו תענוג, ומסתכלים עליו כמה הוא יפה, כמה הוא מוצלח, ומשקיעים בו ומטפחים אותו זה  רק צרות.

רבנו מדבר על חן של שקר, שמנסים למצוא חן בעיני אחרים ע"י כל מיני תנועות שעושים. אדם כזה נמצא בחיצוניות, הוא לא מרגיש את ה', חושב רק איך למצוא חן בעיני אנשים, הוא לא מתלהב, קשה לו להתפלל, הוא עובד את ה' בלי התרגשות.

 

אנחנו צריכים לחזק כל הזמן את החבור הפנימי שלנו עם ה'. עם החיבור החיצוני, שזה החוקים שצריך לקיים אותם, ההלכות, דעת תורה, עם זה אין לנו בדרך כלל בעיה, אבל הקב"ה רוצה מאתנו גם את החיבור הפנימי. אדם צריך לעשות עבודה פנימית כדי שיהיה לו יחוד פנימי יותר ויותר גדול. איך? על ידי זה שהוא זוכר את ה', על ידי זה שהוא מוותר, הוא קם בבוקר, אומר מודה אני והוא מרגיש שהוא כל כך שמח שהוא קם בריא ושלם, הוא נותן פרוטה לצדקה והוא שמח שזכה לשמח איזה עני, או להתגבר ולא לכעוס, או להיות בשלום בית עם הבת זוג, כל דבר קטן שהוא עושה אם הוא מתחבר לזה עם אמונה, לא עם ברוך ה' הצלחתי ואני כזה חברהמן, ואני כזה בעל טוב ואני יכול לתת עצות לאנשים אחרים ואני מתנהג כל כך נפלא, אם זה בביטול, בענווה, באמונה שהכל ה' נותן לו והוא לא מפסיק להגיד תודה, אז הוא מגיע ככה לחיבור פנימי.

 

כשבתוך כל הצמצומים, בתוך כל הנסיונות של החיים אדם זוכה שמתגלה בו איזה אור אלוקי, הוא פתאום מרגיש את ה', הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה, כאילו בשביל הרגעים האלה ממש נברא העולם. מכאן שואבים כוח לעמול ולהתייגע, לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.

כדי להגיע אל האור מוכרחים לעבור דרך החושך, חוק של הבריאה, מי שלא הולך בחושך לא יכול לראות אור גדול, דוקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים שלנו צמחו הישועות הכי גדולות.

 

להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שעוברים עלינו. יש זמנים ששום דבר לא מסתדר, הפרנסה, החינוך ילדים, השלום בית. או שאדם לא מסתדר עם עצמו. קשה לו לכוון בתפילה, קשה לו להיות בשמחה, העיקר שממשיכים, העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, ועוזב את הרצון שלו, הוא מתנתק אז מכל הפנימיות שלו, הוא  מתרחק מעצמו, הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר?!

 

צריך לזכור שהשם תמיד איתנו, שאין מקום בעולם שלא מקבל את החיות שלו מבורא עולם, אין מקום בעולם שלא תמצא שם רחמנות של השם, שם, בחושך, בכבדות, שם תחפש את השם כי כשמוצאים אותו שם, יוצאים משם.

 

זה התענוג הכי גדול של הקב"ה. שהוא מתענג מהעבודה שעושים אנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים עליהם כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים . עוד פעם אומרים את הברכות, ועוד פעם מתפללים, ועוד פעם מתאמצים לחייך גם כשאין לנו חיוך. זה מה שהקב"ה רוצה, את העבודה הזו, שאדם עושה את הדברים שצריך לעשות גם בלי להרגיש.

 

אור וחושך, ככה ברא הקב"ה את עולמו. יש זמנים כאלה ויש זמנים כאלה. החיים הם נדנדה, פעם למעלה ופעם למטה, נשמה יהודית זה ניגון וניגון לא מלחינים עם עליות בלבד. לפני שמגיעים לפרי מוכרחים לעבור את הקליפה. הירח מתחיל להתמלא דווקא אחרי שהוא נעלם לגמרי. העץ הגדול והירוק התחיל מזרע קטן שקודם כל נרקב כולו באדמה.

 

יהודי יכול להיות מלא באור, הוא מאושר, מודה לה', התפילה מאירה לו, הלימוד מאיר לו ופתאום הכל חושך גמור והוא לא מבין מה קרה לו והוא נבהל מהנפילה שלו אבל בעצם הוא צריך לשמוח. עכשיו אתה נלחם, עדיין לא הגעת לשלמות שלך, ויש לך עוד מה להשיג והדרך להשיג היא דווקא כשעוברים דרך החושך.

 

חייבים לזכור שמכל מה שקורה ה' רק רוצה להצמיח דברים חדשים, יותר עצומים, יותר משובחים , יותר נפלאים, כמו בסיפור הבא:

 

משכורת 13

שלום ר' קובי לוי!

בעלי הוא ראש ישיבה קטנה ומאד חשובה , וכבר ברור לך גודל העול הרובץ על צווארו. עולם התורה היום יותר מתמיד נאנק תחת עול האחזקה, והקיום היומימי הוא ממש מלחמה. מלחמה על הלחם, המרגרינה, תשלומי החשמל והמים, שלא לדבר על הוצאות בלתי צפויות כמו פיצוץ בצנרת, דלתות  שנשברות ועוד כהנה וכהנה. ומה עם משכורת הרמי"ם? ומה עם משכורת 13?

להיות רעייתו של ראש ישיבה זו משימת חיים כבדה מאד, אשר דורשת תעצומות נפש בעיקר בצמתים לא קלים, כאשר על המאזניים ניצבים הצרכים של הישיבה מול דרישות המשפחה. בעלי הוא אבא של עוד 150 בחורי חמד, נפלאים, אשר רובם ככולם שואפים להיות תלמידי חכמים ובני תורה, בודדים ממש, נעבעך, פוזלים החוצה. והפזילות הללו כידוע מסוכנות ביותר, על כל המשתמע מכך, ואין צורך להרחיב. "הפוזלים" אם תרצה מחד, מסכנים את רמת הרוחניות של בני הישיבה, ומאידך הם גוזלים המון זמן וכוחות נפש מאנשי הסגל ובעיקר מהמשגיח  ומראש הישיבה אשר אמורים, עד כמה שביכולתם, לקרבם, ולהרחיקם מתחלואי הרחוב ומפיתוייו. בעיקר להימצא כל העת בסוד של כוננות מתמדת, שלא ייגרם נזק בלתי צפוי. להוציאם מן הישיבה? שאלה יפה.

 

פעם, לפני 25 שנים האצבע של בעלי איך אומרים היתה קלה על ההדק. הרבה בחורים הורחקו, עוד בטרם השקיע בהם את מיטב ומירב זמן האיכות לשנותם, לתקנם או לקרבם. היתה לבעלי סוג של תפיסת עולם, שמי שלא מיישר קו עם הישיבה אחת דתו, שיצא מחוץ לכותלי המקום ויחפש דרכו במסגרת אחרת. הוא היה קשוח מאד ותחנונים בדרך כלל לא עזרו. היו לנו הרבה שיחות בנדון.

 

כשבננו הבכור נכנס לישיבה קטנה מצוינת בעיר שכנה, נקלענו לפתע לבעיות משמעת והתנהגות לא ראויה מצידו, שכפו עלינו סוג של התמודדות שלא הכרנו. לפתע נאלצנו לשנות תפקיד. בעלי, ראש הישיבה הנכבד, מצא את עצמו מול ראש ישיבה אחר, אבל הפעם כהורה נבוך, די מתוסכל, אשר נאלץ להתמודד מול כוונה לסלק את בנו בכורו אהובו מן הישיבה המעטירה. לפתע, שמעו אוזניו משפטים וניסוחים שונים שהוא הכיר בעל פה והיו לעוסים בלשונו. מדובר באותם מונולוגים שהוא השתמש בהם כראש ישיבה מול הורים נבוכים שהתחננו על נפש בנם ונענו: "לא נורא, תוכלו למצוא עבורו ישיבה מתאימה"

 

"הם רוצים לסלק את אברימי", הוא דיווח לי ביבושת בשעת לילה מאוחרת. "לסלק?" חשבתי שאני לא שומעת טוב. "כן, הם אומרים" ואז הוא פרס את מגוון התלונות והטענות כלפי בננו הבכור. "ומה ענית להם?" שאלתי. "עניתי כמו שכל הורה מתגונן עונה, תנו לו עוד סיכוי, הוא נער כישרוני, ואני אעשה הכל ליישר אותו... אמרתי להם שסילוקו עלול לגרום לו נפילה רוחנית נוראה, וכי אינני מוצא אלטרנטיבה לבני הכישרוני והיקר... למעט הישיבה הזו... לפתח חשתי חולשה עד טיפת דמי האחרונה" אמר בעלי "והרגשתי שעשו לי טובה מן השמים וגלגלו לפני  נסיון צורב, כדי שאחוש ולו במעט, מה שמתרחש בלבבות שמעבר לשולחן המשרד שלי...".

 

וכאן חלה באמת תפנית מאד משמעותית בכל תפיסת העולם שלו, הוא נעשה הרבה יותר סבלן ומאופק. הוא עידן במידה רבה את האישיות שלו כראש ישיבה קפדני, שקשה להגיע אליו. הוא נתן לתלמידים רבים ניסיון ועוד ניסיון, הזמינם לביתנו, למד איתם במרפסת, ובאופן די מוצלח הייתי אומרת תיפקד כאבא רחמאי וגם ראש ישיבה. למרבה השמחה, השינוי הזה עשה נפלאות בקרב רבים וטובים. כן, לא ציינתי אבל חשוב להדגיש, שמאז שבעלי התרכך, הוא לא הוציא אף בחור מן הישיבה מבלי לקבל דעת תורה ופסיקה ברורה, של רבו ומורו הגר"ח קנייבסקי שליט"א, עד שהגיע הרשל'ה.

 

נו טוב, הרשלה היה בחור שהגיע לישיבה הקטנה מן הפריפריה. הוא עמד במבחן בהצלחה וכבר ביום ראשון ללימודים בעלי הרגיש שהבחורציק הזה הולך לחולל מהומות. היה לו חוש הומור מדביק, בדיחות שנונות, מן טיפוס שידע לעקוץ באופן כל כך מקצועי החל מראש הישיבה וכלה באחרון התלמידים. הוא היה חצוף ממדרגה ראשונה, אבל עם פנים של תינוק. היתה לו הבעה תמידית על הפנים האומרת "זה לא אני"! או "מה כבר עשיתי?" במקרים רבים, הרשלה בציניות ובחלקלקות ידע להסיט את האש המופנית אליו, לאחרים. בקיצור הוא הפך בלתי נסבל לסגל הרמים, וגם בעיקר בקרב חבריו שלמדו להכירו. בעלי נסע למרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א להתייעץ עמו. "הפעם זה מקרה חריג כבוד הרב, זה לא עוד שובב או פוזל החוצה. הרשלה הוא ציניקן, מחוצף, מתוחכם, ותכסיסן, איך אומרים, בלתי נסבל" ומכאן ואילך סופרו לרב ממיטב עלילותיו של הנער. "תשאיר אותו בישיבה" פסק מרן הגר"ח. "למה?" תמה בעלי, "היו בחורים הרבה פחות גרועים, שהרב פסק להעבירם למקום אחר. "תשאיר אותו , זה בסדר" חתם הרב.

 

במשך שלוש שנים, פעם בחודשיים שלושה, פקד בעלי את מעונו של הגר"ח שליט"א כדי לשאול שאלות בהלכה, וללא יוצא מן הכלל, סיפורו של הרשלה צף ועלה. להוציאו או להשאירו? אבל תמיד הפסיקה היתה ברורה ונחרצת "תשאיר אותו" נדרשו כוחות נפש אדירים לבעלי ולרמים כדי לסחוב איתו עוד שנה ועוד שנה, היו גם נזקים לא פשוטים, אבל דעת תורה זו דעת תורה. חלפו שלוש שנים, וכל הסגל נשם לרווחה. הרשלה פונה לדרך חדשה, ומטבע הדברים ימצא את מקומו בישיבה גבוהה שלא במקומותינו, שכן לנו אין ישיבה גבוהה. ביום האחרון הוא נפרד ביבושת מבעלי ויצא מן הבניין. כשנעלם מן הרחוב חש בעלי לפתע רחמים גדולים עליו. מי יודע מה מצפה לו? מי יודע אם יחזיק מעמד בישיבה גדולה?! בעלי רץ אחריו, ולפני שעלה לאוטובוס לחץ יד, חיבקו בחום ובקיש ממנו: "הרשלה שמור על קשר, חשוב לי שתצליח... אתה יקר לי מאד , מאד"

 

ראש הישיבה שמר עימו על קשר בישיבה הגבוהה, אך לדאבון ליבו מצבו הרוחני הידרדר... הבחור העדיף את העולם הגדול. בעלי ניסה להניאו ולשדלו ,חבל, תמיד ישאר לך זמן לעשות עסקים, שנות הנעורים בישיבה זו תקופה נפלאה שלא תחזור על עצמה" הם שוחחו רבות בטלפון, בעלי אף שלח לו כמה מכתבים ארוכים ודיבר על ליבו להתחזק. פעמים מספר אף אירחנו אותו בביתנו, אך לשווא. הרשלה לא סיים שנה שניה, יש אומרים ברח, יש אומרים סולק. לאן? הוריו סיפרו שנסע לחו"ל. הקשר עמו הפך רופף מדי, הוא נעשה כך עודכנו לדתי לייט, שהראש שלו בעסקים מפעם לפעם בעלי שלח לו דרישות שלום לחו"ל דרך ידידים שנסעו לארה"ב, והתעניין אצל הוריו באשר לעיסוקיו. פעם בשנה שוחח עמו בטלפון שיחה טראנס אטלנטית, אך באופן כללי הקשר היה רופף למדי.

 

חלפו עוד עשר שנים. בעלי יושב במשרד ועושה חשבונות, הוא צריך לגייס משכורת 13 לרמים. הוא צריך למצוא תורמים לקמפ הקיץ של הישיבה, העול כבד והחובות כבדים. קרוב לחצות לילה דפיקה בדלת. בעלי פותח, הרשלה, על הסף, איש גבה קומה, חתימת זקן וכיפה שחורה קטנה על ראשו. בעלי מתרגש ומחבקו בחום "הרשלה, המון זמן לא ראיתיך... תודה שבאת לבקר" הרשלה התיישב נרגש כולו, ולא הוציא מילה מפיו, הוא חיטט בכיס מעילו, שלף משם חפיסה של שטרות ירוקים. כבוד הרב יש לי כאן מעשרות של השנה האחרונה, זה מיועד  למשכורת 13 לרמים שלך ולקמפ של הבחורים. תספור, אם לא יספיק אני כאן". בעלי נאלם דום, הוא לא ציפה, הוא לא חלם, הוא אף פעם לא ביקש. "אל תתפלא כבוד הרב" הסביר הרשלה "אתה היחיד בנעוריי שהיתה חשובה לך הרוחניות שלי. אני יודע היטב שנמנעת מלסלקני בישיבה הקטנה ושמרת עימי על קשר עד שנשרתי, עד היום. תלמיד חכם אני לא אהיה, אבל לעזור לך לגדל תלמידי חכמים. אני בהחלט יכול".

 

ר' קובי לוי 15! שנים לערך חלפו מאז הפגישה במשרד. ובכל אותן שנים הרשלה מעביר לישיבה בחודש תמוז משכורת 13 לרמים וסכום נכבד המכסה את ההוצאות של הקמפ. זה כבר הפך למסורת. ושוב, אינני ראויה להטיף מוסר, זה לא תפקידי, אבל במו עיני חוויתי וראיתי שדאגה לרוחניות של הזולת גם מעבר לכותלי הישיבה, משמרת יהודי בעולם היהודי, ומצד שני מסייעת בעדו להיות תומך תורה. בנוסף, ממש להתפעם עד כמה הרחיקו ראות עיניו של מרן הגר"ח שליט"א, בהוראה שנתן להשאירו בישיבה ולשמור עליו כמה שניתן קשור לתורה, דבר שבסופו של דבר היה גם בבחינת "שלח לחמך. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי).

 

 

תפילה

רבונו של עולם, תן לי אמונה. זכה אותי בתואר הנכסף – אדם מאמין. כי אם אני אהיה באמת יהודי מאמין, אז על הכל הכל אני אגיד תודה, גם על המזגן שהתחיל פתאום לטפטף וב"ה שזה נפסק, וגם על שיחת הטלפון שהקפיצה לי את כל הפיוזים כי במקום שיגידו תודה על כל מה שעשיתי בשבילם כל השנים, עוד באים אלי בטענות ומאיימים עלי שיש ה' בשמים, על הכל.

תעזור לי אבא שתמיד אני אוכל להגיד שטוב לי, שאף פעם לא ארגיש שרע לי, שאני אזכור כל שניה ושניה שיש בורא לעולם שעושה ה-כ-ל והוא עושה רק טוב. אפילו שאני לא תמיד מבין איך זה שזה טוב.

תעזור לי לזכור שאני נמצא כל הזמן בידיים שלך אבא, שאתה אוהב אותי אהבה בלי גבול, ואתה עושה הכל לטובתי. שבראת את כל העולם בשבילי. בשביל להיטיב לי. ולכן כל מה שקורה לי בחיים  זה הכי טוב בשבילי.

רבונו של עולם רוצה לזכות בתואר הנכסף אדם מאמין. כי אם תהיה לי באמת אמונה, אז החיים שלי פה יהיו גן עדן.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע