chiddush logo

השתמשות בחפץ ללא רשות

נכתב על ידי גל גל, 29/1/2020

 

בס''ד    פרשת שלח: השתמשות בטלית של אדם ללא רשותו

פתיחה

בפרשת השבוע 'שלח לך' מובאת פרשת ציצית, בה ישראל מצווים אם יש להם בגד של ארבע כנפות, לשים עליו פתילים. נחלקו הראשונים (מובאים בבית יוסף או''ח, יג) איזה האיסור יש ללכת בבגד ללא ציצית:

א. ר' שלמה מדרוייש סבר שיש לאו ללכת עם ד' כנפות ללא ציצית - אסור ללכת עם ד' כנפות ללא ציצית. ב. המרדכי חלק על דבריו וסבר, שאין איסור ללכת עם ד' כנפות ללא ציצית, אלא שאם אדם לובש ד' כנפות, הוא חייב לשים ציצית. במילים אחרות, אדם שלובש ד' כנפות ללא ציצית לא עובר על לאו, אלא מבטל מצוות עשה של שימת ציצית בד' כנפות, ובלשונו:

''ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפים בלא ציצית... אלא מצות עשה להטיל בו ציצית''.

נפקא מינה בין השיטות תהיה בפסיקת הבית יוסף והרמ''א (שם, ג) שפסקו, שאם אדם גילה בשבת שנפסקה לו הציצית בבית כנסת, הוא בכל זאת יכול ללבוש אותה ללא ברכה למרות שהוא לובש ד' כנפות בלי ציצית, משום כבוד הבריות – שלא יתבייש לשבת בין כולם בלי ציצית.

א. לדעת ר' שלמה מדרוייש פסק הרמ''א לא ברור, שהרי לשיטתו יש לאו דאורייתא ללבוש ד' כנפות ללא ציצית, וכבוד הבריות לא דוחה לאו דאורייתא כפי שכותבת הגמרא במסכת ברכות, ועליו לפשוט את הציצית למרות הבושה שדבר זה יגרו לו.

ב. לעומת זאת לדעת המרדכי הדברים ברורים, כיוון שלשיטתו יש רק עשה לשים ציצית בבגד, כאשר אדם אנוס, וכמו במקרה הזה שהוא אינו יכול לשים בשבת ציצית על הבגד, הוא פטור ממנה, כמו שאדם שלא יכול ליטול לולב לא עובר על איסור, כי הוא אנוס, וממילא אין מניעה שימשיך ללבוש את הציצית למרות הציצית התלושה. ביום רגיל לעומת זאת אפשר לתקן את הטלית, לכן הלובש לא נחשב אנוס, והוא מבטל עשה אם הוא יושב ללא ציצית.

בעקבות העיסוק בפרשת ציצית בתורה, נעסוק בשני מקרים: הראשון, האם מותר להשתמש בעט של אדם ללא רשותו. מקרה שני 'הרוכב' על גבי הראשון, מה יהיה הדין במקרה דומה, אבל כאשר מדובר בחפץ של מצווה, כמו טלית, תפילין או ספר קודש.

ייאוש שלא מדעת

הגמרא במסכת בבא מציעא (כא ע''ב) מביאה מחלוקת בין אביי לרבא, האם 'ייאוש שלא מדעת הוי ייאוש'. כלומר, אם מוצאים אבידה עם סימן, צריך להכריז עליה (ועיין בדף למשפטים שנה ב'). אמנם, גם כאשר מוצאים אבידה ללא סימן, עדיין אסור למוצא לקחת את האבידה לרשותו עד שתהא ידיעה ברורה, שבעלי החפץ התייאשו מאבדתם.

נחלקו אביי ורבא מה יהיה הדין, כאשר יודעים בוודאות, שבעלי החפץ יתייאשו בעתיד מהחפץ (כי מדובר בחפץ פשוט ללא סימן), אך הם עוד לא התייאשו ברגע זה. לדעת אביי אסור לקחת את החפץ עד שהבעלים יתייאשו ממש, ואילו לדעת רבא מותר לקחת את החפץ מיד אפילו שהבעלים עוד לא התייאשו, מכיוון שידוע לנו שהם יתייאשו בוודאות בעתיד.

בלי להיכנס לטעמי השיטות, הגמרא מקשה עשר קושיות כדי להגיע להכרעה, ולמסקנה למרות שבדרך כלל כאשר אביי ורבא נחלקים הלכה כרבא, כאן באופן חריג פוסקת הגמרא כאביי ('הלכה כאביי ביע''ל קג''ם'), וכך פוסק השולחן ערוך (חו''מ רסב, ג):

''אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן, אבל אם אין בו שום סימן אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו, מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל. ואם לאו, צריך להחזיר אף על פי שנתייאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש.''

1. השתמשות בחפץ ללא רשות

במהלך אחת מהקושיות, מביאה הגמרא (כב ע''א) סיפור על אמימר, רב אשי ורב זוטרא שביקרו בבוסתן של מרי בר איסק. האריס שעבד בשדה, הביא להם לאכול מפירות הבוסתן, אמימר ורב אשי אכלו מהפירות, מר זוטרא לעומת זאת לא אכל.

א. שיטת התוספות

מקשים התוספות במקום (ד''ה מר זוטרא), מדוע מר זוטרא לא אכל?! הרי יש גמרא מפורשת בבבא קמא (קיט, וכן בשו''ע חו''מ שנח, ד), שמותר לאריס לקחת לעצמו מפירות השדה בה הוא עובד, ובלבד שיודיע לבסוף לבעל הבית שלקח, כדי שינכה לו משכרו! מתרצים התוספות, שבאמת מר זוטרא יכל לסמוך על הגמרא בבא קמא ולאכול מהפירות, אלא שהוא חשש שהאריס לא יודיע בסוף לבעל הבית שהוא לקח מפירותיו, ואכילת הפירות תהיה בגזל.

התוספות מוסיפים דבר נוסף. לא ייתכן שרב אשי שאכל מהפירות, אכל משום שסמך על כך שבעל הבית יסכים כאשר ישמע שאכלו מהפירות. הסיבה לכך היא, שרב אשי ידע שנפסקה הלכה כאביי, שאסור לקחת חפץ גם אם בוודאי לבסוף הבעלים יתייאשו, ומכיוון שלפני שהם אכלו מהפירות בעל הבית עוד לא נתן אישור לאכול, אז גם אם לאחר מעשה הוא יאשר את אכילתם זה לא יעזור, בדיוק כמו שמוצאים אבידה אי אפשר לקחת אותה עכשיו, ולסמוך על כך שבהמשך הבעלים יוותרו עליה.

עולה מדברי התוספות, שהם משווים בין מקרה שבו אדם מוצא אבידה לפני שהבעלים התייאשו, למצב שבו אדם משתמש בחפץ של חברו ללא רשות, על אף שהבעלים יסכימו אחר כך. כדברי התוספות פסקו להלכה גם המרדכי (אות תכה), ההגהות אשרי (סי' ג'), קצות החושן (רט ס''ק ה) ובלשונו של שולחן ערוך הרב (חושן משפט מציאה ופקדון סעיף ד):   

''ואפילו ברור לו, שכשייוודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו, אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים. לפיכך, הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים, אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויגיל כשייוודע לו שנהנה זה מפירותיו. מכל מקום, כיון שעכשיו אינו יודע מזה, הרי הוא נהנה באיסור וכן כל כיוצא בזה וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה.''

ב. שיטת הש''ך

הש''ך (חו''מ שנח, א) חלק על דברי התוספות וסבר, שמותר להשתמש בחפץ של חברו במקרה בו המשתמש יודע, שחברו יאשר את השימוש למפרע כאשר יידע שהשתמשו לו בחפץ.

בטעם הדבר כתב הש''ך, שיש לחלק בין אבידה שאין לה סימן, לבין נטילת חפץ מחבר. כאשר מדובר באבידה ללא סימן, בעלי האבידה לא רוצים לאבד את החפץ שלהם ובעל כורחם הם מתייאשים ממנו, לכן אסור לקחת את החפץ לפני שהבעלים התייאשו. לעומת זאת כאשר אדם משתמש בחפץ של חברו, בעצם כבר בשעת ההשתמשות, בעלי החפץ היו שמחים בהשתמשות, אלא שהם כרגע עוד לא ידעו שמשתמשים בו (כך הבין הנודע ביהודה תנינא סי' עז, עיין עוד בשו''ת עונג יום טוב סי' קיא).

עולה שלדעת הש''ך מותר להשתמש בחפץ של חברו ללא רשות אם הוא יודע שהוא יידע מכך ישמח. הקדימו את הש''ך המאירי (ד''ה גלוי) והשיטה (ד''ה אמימר), וכך הבין גם הנודע ביהודה (שם) בשיטת הרמב''ם (אישות ה, ח) והשולחן ערוך (כח, יז).

צמצום שיטת התוספות

א. כפי שראינו לעיל התוספות ובעקבותיהם שולחן ערוך הרב, אוסרים להשתמש בחפץ של אדם ללא רשותו. שולחן ערוך הרב (שם, ס''ק ה) סייג את שיטתו וכתב, שבמקרה שאדם לוקח מחברו חפץ, והוא אפילו לא יצטרך לעדכן אותו לאחר מעשה שלקח (כי לא מקפידים בשימוש), במצב כזה גם הוא מודה שמותר להשתמש, וכך עולה גם מהנתיבות (רסז) והפתחי חושן (גניבה ז, ב):

''דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל, מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה, אבל דבר שמקצת בני אדם מקפידים עליו מפני חשש קלקול, אף על פי שרובן אין מקפידים מפני שהוא חשש רחוק, אין הולכין אחר הרוב לומר שמן הסתם לא יקפיד בעל החפץ.''  

לדוגמא, במקרה בו מגיע אורח הביתה, מותר לילד לכבד אותו בכוס מים (למרות שמבחינה הלכתית המים לא שלו), כיוון שמסתמא לא יעדכן את אביו שנתן לאורח כוס מים, כי מדובר בדבר כל כך קטן ופשוט, יש להוסיף, שלדעת הירושלמי מידת חסידות להימנע גם מזה (קיצור שו''ע סי' קפב ע''פ הירושלמי), אך נראה שהכל לפי העניין.

ב. עוד סיוג בשיטת שו''ע הרב. בהלכות שאילה (סעיף ה') כתב, שבחפץ שאין בו כלל כיליון (למשל סרגל) מותר להשתמש גם בלי לבקש רשות, אלא אם כן דרך בני אדם להקפיד על כך באופן מיוחד. במקום שהחפץ אפילו עלול להתכלות או להיפגע (למשל השתמשות ב'מחק'), זה יהיה תלוי במחלוקת הש''ך והתוספות כפי שראינו לעיל.

2. השתמשות בחפץ מצווה ללא רשות

עד כה ראינו את דין השימוש בחפצי חול, בחפצי קודש לעומת זאת, יש דין מיוחד ומותר להשתמש גם בלי לבקש את רשותו לכולי עלמא, וכפי שעולה מדברי הגמרא בפסחים (ד ע''א). טעם הדבר הוא, שנוח לאדם שייקימו מצווה בממונו, לכן גם אם המשתמש לא קיבל רשות מפורשת לשימוש - מותר להשתמש.

הריטב''א (ב''מ כט ע''ב ד''ה סד''א) צמצם את ההיתר בעקבות הגמרא בבבא מציעא (שם) שפוסקת, שאסור לאדם להשאיל ספר תורה שקיבל מחברו בהשאלה, כיוון שמותר להשתמש בחפץ של מצווה רק כאשר אין חשש שיתקלקלו במהלך השימוש, אבל בספרים וכדומה אסור, וכך כתבו להלכה הנימוקי יוסף (ב''ב מד ע''א בדה''ר ד''ה אמר), המרדכי (מנחות אות תתקנ) והרא''ש (חולין, ח, כו) ועוד, וכך פסקו השולחן ערוך והרמ''א (אורח חיים יד, ד) להלכה:

''מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. הג''ה (= רמ''א): והוא הדין בתפילין, אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו, דחיישינן (= שחוששים) שמא יקרע אותם בלימודו (ועיין הערה[1]).''

חשוב לציין את דברי המג''א והמשנה ברורה שפסקו, שמותר להשתמש בחפץ מצווה רק באקראי, שאז באמת בדרך כלל הבעלים לא יקפידו, אבל בשימוש באופן קבוע בדרך כלל בני אדם מקפידים. כמו כן, צריך להשתמש רק במקום שבו החפץ נמצא, ולאחר השימוש להחזירו כמו שהוא היה בהתחלה (כמו כן אם הבעלים בסביבה יש לשאול רשות).

טעם היתר

אם כן כפי שראינו, טעם ההיתר להשתמש בחפץ של מצווה דם ללא רשותו הבעלים הוא, שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו, אך הסבר זה צריך עיון. לעיל ראינו, שהש''ך התיר להשתמש בחפץ של חברו, משום שכאשר חברו יידע שהשתמש ישמח בכך. אותו טעם בדיוק נותנים הפוסקים לכך שאפשר להשתמש בחפץ של חברו לצורך מצווה, שאילו חברו היה יודע שהשתמשו בחפץ שלו לצורך מצווה היה שמח. אז מדוע על הש''ך חלקו רבים, בעוד שבהשתמשות לצורך מצווה יש הסכמה?!

נאמרו באחרונים לפחות שתי אפשרויות להסביר את החילוק בין המקרים:

1. בקצות החושן (רסב, א) כתב לתרץ, שיש 'דין מיוחד' במצווה שמותר להשתמש בחפץ. הוא לא פירש מה הדין המיוחד שמתיר להשתמש בחפץ של מצווה, אבל כנראה שכוונתו לומר, שכאשר משתמשים בחפץ של מצווה, אנו מניחים שבעלי החפץ מסכימים באופן גמור ואין שום הקפדה שישתמשו בו, וכפי שראינו גם שולחן ערוך הרב יודה שבכהאי גוונא מותר להשתמש.

2. החזון איש (מעשרות ז, יד) וכן ר' שמואל רוזובסקי (ב''מ כב ע''א סי' טו) תירצו, שמותר להשתמש בחפץ של מצווה, כיוון שבעל החפץ מקבל זכויות כאשר משתמשים בחפץ שלו לצורך מצווה ('זכין'), מה שאין כן כאשר משתמשים בסתם חפץ. לכן בעוד שבחפץ רגיל כאשר משתמשים בו גורעים ממנו ובעל הבית נפגע, בחפץ של מצווה בעל הבית רק מרוויח.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...



[1] אומנם השו''ע והרמ''א כתבו שבטלית מותר להשתמש ובספרים אסור, אך כיום נראה שהדין הפוך, בספרים לרוב אין לאנשים בעיה שישתמשו, בעוד שבטלית אנשים בדרך כלל מקפידים, כפי שכתב ערוך השולחן (או''ח יד, יא), והחכם עיניו בראשו לבחון כל מקרה, האם מותר להשתמש בחפץ, והאם הבעלים יקפידו שמשתמשים בחפציהם.

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע