chiddush logo

מה הטעם לגלות מצרים?

נכתב על ידי לבארי, 23/4/2020

 

מה הטעם לגלות מצרים?

שיעור שהועבר בכולל יום שישי ביישוב מרכז שפירא, פרשת וארא[1].

עוד כמה שבועות נשב כולנו אי"ה סביב שולחן הסדר, כל אחד במקומו שלו, ונספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ידועה לשון ההגדה ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", וידועים דברי הגמרא בפסחים (קטז.) שזו סברא פשוטה שחובתנו לעשות כן, שהרי "עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא... בעי לאודויי ולשבוחי" ( -עבד שאדונו הוציא אותו לחירות, ונתן לו כסף וזהב, צריך להודות לו ולשבחו).

אולם ברצוני להעלות שאלת תם:

הבה ניתן משל אחר: בא אדם אלים וקשר אדם אחר ונתנו בבור לזמן רב, ואחרי שמיעת זעקותיו הרבות נתרצה והעלהו מן הבור. האם גם במקרה זה "בעי לאודויי ולשבוחי"?

לכאורה, זהו משל יותר מתאים למה שקרה במצרים, שהרי אמנם הקב"ה גאלנו משם, אבל הוא גם זה אשר הוריד אותנו לשם מלכתחילה!

בשורות הבאות נתייחס לחלק מהסיבות שבעבורם ירדנו למצרים, ומתוך כך נבין את החסד הגדול שנעשה ביציאתנו משם.

בכדי להבין את עניינה של גלות מצרים, עלינו להתבונן במקום הראשון בו מתגלה במפורש התוכנית האלקית בהקשר זה, שהוא בברית בין הבתרים. הקב"ה מתגלה לאברהם וכורת עמו ברית על הארץ ועל ריבוי זרעו, ובמהלך ההתגלות מודיע הקב"ה לאברהם על גלות שעתידה להתרחש לבניו:

(ז) וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ: (ח) וַיֹּאמַ֑ר אֲ-דֹנָ֣י יֱקֹוִ֔ק בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה:

...(יב) וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו: (יג) וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: (יד) וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל: (טו) וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה: (טז) וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֹ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה:

(בראשית ט"ו)

מדברים אלה רואים כי עוד מימי אברהם לפחות כבר הייתה כוונה מצד הקב"ה להוריד את צאצאיו לגלות, וניתן להוסיף כי אפשר גם לעקוב בהמשך ספר בראשית על היד האלקית המכוונת את השתלשלות הדברים עד לכך שיתקיים ייעוד זה. כאשר יעקב שולח את יוסף לדרוש את שלום אחיו, שליחות שממנה כבר לא חזר לארץ, כי בעקבותיה נמכר ונתגלגלו הדברים שהגיע למצרים, משתמשת התורה בביטוי "וישלחהו מעמק חברון" (בראשית ל"ז, יא). על כך דורשת הגמרא:

א"ר חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך.

(סוטה י"א ע"א)

אם כן, רואים שכל עניין מריבת יוסף והאחים, ודבר מכירתו, היו חלק מהתוכנית האלקית, כפי שמציין יוסף בעצמו "אתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה" (בראשית נ', כ), אם כי אף הוא לא באמת הבין את היקף מימדי התוכנית, שהייתה להרבה מעבר לעניין של "להחיות עם רב".

מה הם, אם כך, השורשים לתוכנית זו? רבים מרבותינו התייחסו לשאלה זו, ואנו כמובן נביא רק מעט מזעיר.

מפני החטא

האמת היא שכבר חז"ל ענו על שאלתנו, בגמרא מסכת נדרים, ונתנו על כך שלשה טעמים שונים:

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא (-שלח למלחמה) בת"ח, שנאמר: וירק את חניכיו ילידי ביתו.

ושמואל אמר: מפני שהפריז (-הגדיל לשאול) על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנא': במה אדע כי אירשנה.

ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר (ע"י מלך סדום): תן לי הנפש והרכוש קח לך (רש"י: ולא היה לו לעשות כן שהיה לו לגיירם).

הצד השווה של כל ההסברים האלה הוא שגלות מצרים באה כעונש על חטא או חסרון מסויים במעשיו של אברהם אבינו.

אמנם, רבים מחכמי ישראל הקשו על טעמים אלה קושיות רבות, וכמייצג לכך נביא את דברי ר' יששכר בער איילנבורג (בעהמח"ס באר שבע), בפירושו על פירוש רש"י, שמתייחס לסוגייתנו בהרחבה:

השכל ימאן לקבל טעם חלוש זה שיסבלו בניו של אברהם עונש גדול כזה בעבור שאמר במה אדע, ואברהם עצמו לא קיבל שום עונש ושיני בניו תקהינה, ע"כ נמנו וגמרו שלמים וכן רבים שכל הטעמים הנזכרים במסכת נדרים ובמדרשים של גלות מצרים התלויים בחטא אברהם זה אמר בְּכֹה וזה אמר בְּכֹה לא באו כי אם ליתן טעם למה הודיע הקב"ה הגלות לאברהם והביאו לידי צער בהודעה זו בחנם, אבל הגלות עצמו יש לו טעמים אחרים.

(צדה לדרך שמות ב', י"ד)

בדבריו הוא פותח פתח לשערי הפירושים, כיוון שנותרנו בלי הסבר מחז"ל לעניין, ואכן בהמשך דבריו הוא מפרט חלק מההסברים שכתבו קודמיו (שאת חלקם נביא בהמשך דברינו).

עם זאת, מפשט דברי הגמרא משתמע שהאמוראים הביאו טעמים לגלות עצמה, ולכן כדי להבין את כוונתם, ולענות על הקושיות, נעיין בדברי המהר"ל מפראג. לפי המהר"ל אברהם אבינו הוא "שורש האילן" ולכן כל פגם קטן שיימצא בו- יבוא בצורה גדולה בהרבה בצאצאיו עם ישראל, וכך ניתן להבין את היקף העונש על חטא יחסית קטן. בדבריו הוא בעצם מוצא את המכנה המשותף ביחס לפגם שהיה באברהם לפי האמוראים:

יש לפרש שדעת רז"ל כי השם יתברך הביא את זרע אברהם בגלות, מפני שלא היה אברהם מתחזק כל כך באמונה לכך הביא השם יתברך זרעו בגלות, כדי שיקנו האמונה וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו וגבורותיו אשר עשה לאויביו כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות והטובה שעשה לאוהביו, וכמו שמשמע מן הכתוב שכל אשר היה עושה [היה] שידעו שמו וגבורתו תמיד.

...הרי שלשה דברים אלו כלם הם מגיעות אל האמונה, לדעת ר' אבהו שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, וזה יורה על אמונה בלתי שלימה שאין השם יתברך מציל אוהביו ולדעת שמואל היה החטא ג"כ באמונה רק שאין כל כך גדול לומר שלא יציל אוהביו, רק החטא באמונה בנתינת הארץ ומתנה גדולה כזאת היה מסופק בה, ולדעת ר' יוחנן ג"כ החטא באמונה, אלא שאין לומר שיהיה חס ושלום לאברהם חטא באמונה שלא היה מאמין, אבל החטא שלא היה מתחזק וזריז באמונת השם יתברך להביא בריות תחת כנפי השכינה שיאמינו בו וזה חסרון באמונה במה שאינו מתחזק האמונה כמו שראוי אבל מאמין היה כך יש לפרש דעת חכמים.

אבל עיקר פירוש זה הוא דבר נעלם...

(מהר"ל חידושי אגדות נדרים ל"ב ע"א)

בהמשך הוא מפרט דברים עמוקים מאוד וקשים להבנה (ולהרחבה בנושא עיין בספר גבורות ה' פרק ט'), אולם תורף הדברים שהבאנו הוא שגלות מצרים באה לתקן את פגם האמונה שנתגלה אצל אברהם אבינו.

הרמב"ן מציע חטא אחר שבעבורו נענש אברהם. בבראשית י"ב, י' מתואר: "וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ:". על כך כותב הרמב"ן (שם):

...ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש בא-להים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי הא-להים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה החטא:

בפסוק זה (בקטע שלא הבאנו) מציג הרמב"ן את שיטתו המפורסמת ש"מעשה אבות סימן לבנים", ומתוך התבוננות בקטע המקביל לגלות מצרים בחיי האבות הוא מסיק שאברהם חטא בירידתו למצרים[2]. לגבי הקשר בין החטא לעונש אולי ניתן להסביר בדומה למהר"ל שהבעיה הייתה פגם בביטחון ובאמונה, אולם הרמב"ן בעצמו לא מפרט.

על הסבר זה הקשו רבים מהפרשנים שהגיעו אחרי הרמב"ן, וביניהם ר' יצחק קארו, דודו של מרן הבית יוסף:

ואני תמה, אם נגזר גלות על שהביא אשתו במכשול עון, למה חזר לחטוא בזה כשהלך לגרר, שאמר שם [כ ב] ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא וישלח אבימלך ויקח את שרה, ולמה הוסיף על חטאתו פשע אחר שנענש על החטא עצמו. וא"ת שהקב"ה לא גילה לו חטאו, ולמה הרי אברהם אוהבו וכרת עמו ברית, וראוי היה שיגלה לו לפי שלא יחזור לחטוא...

(תולדות יצחק בראשית ט"ו)

ועוד הוסיף הר"ן בפירושו על התורה שהרי הרעב ומעשה שרה נמנו בעשרה נסיונות שעמד בהם אברהם אבינו, ואם כן לא ייתכן שיהיה בהם חטא[3].

לשאלה הכללית לגבי סיבת הגלות מביא רבי דון יצחק אברבנאל שלשה הסברים, ומחלק אותם לשניים, מצד חטא ומצד גזירה אלקית. קודם כל נביא את הסברו הראשון:

אם נודה שהיה גלות מצרים על חטא ועון קודם ... ראוי שניחסהו לשבטי בני יעקב כי הנה התורה העידה שהם חטאו חטאה גדולה בשנאתם חנם את יוסף אחיהם ובמה שהתנכלו אותו להמיתו כשהלך לדרוש שלומם וטובתם ובהשליכם אותו אל הבור ובמה שמכרו אותו למצרים... ולפי שהם חטאו היה משורת הדין שיקבלו ענשם ולפי שבמצרים חטאו שמכרוהו להיות עבד שם היה ראוי שילקו במצרים ויהיו עבדים שמה הם ובניהם וזרעם שנים רבות כמו שגלה שם יוסף אחיהם ובניו וזרעו...

(אברבנאל שם)

הוא ממשיך ומפרט את כל הדברים הדומים בין גלות מצרים לחטא מכירת יוסף, אבל אז מעלה קושיא על הסברו- כיצד ייתכן שהקב"ה יודיע לאברהם על העונש שינתן על חטא עתידי?

כתירוץ לשאלה זו הוא מראה שישנם מקומות שהקב"ה מודיע בדרך הגדת העתיד את התוצאה של חטא כלשהו, אע"פ שעוד לא נעשה, כדוגמת פרשת "כי תוליד בנים... וְהִשְׁחַתֶּם..." (דברים ד, כה). בעצם, מסביר האברבנאל, הקב"ה רצה לספר לאברהם על זמן ירושת הארץ, ולכן היה צורך להסביר מדוע יתעכב העניין כל כך הרבה זמן.

צירוף וזיכוך

ישנן גם גישות אחרות, שלא רואות את גלות מצרים כעונש על חטא מסויים שחטאו אברהם או יוצאי חלציו, ולמעשה, מתוך התבוננות בפסוקי התורה עצמה אפשר למצוא את שורשי הגישות האלה:

וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְקֹוָ֔ק וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

(דברים ד', כ')

התורה מכנה את ארץ מצרים "כור הברזל". ביטוי זה נזכר בהמשך התנ"ך פעמיים נוספות (מלכים א' ח', נ"א; ירמיהו י"א, ד'), וברור שהוא מהותי. כור הוא כלי שבו מזקקים מתכות מסיגיהן על ידי התכתן, על מנת שתהיינה זכות וטהורות. מכאן יוצא כי מצרים שימשה כמטהר ומזכך לעם ישראל בשעה שישב בה. חלק מרבותינו בהסבירם את המטרה של הירידה למצרים בחרו בדרך זו.

רבינו ניסים (בן ראובן, בעל הפירוש על הרי"ף) בפירושו על התורה מתעסק בסוגיית ייסורי הצדיקים, ומאריך להסביר את המושג "ייסורים של אהבה" שמטרתם לרומם את הצדיק שחווה אותם, על ידי כך שהם מרחיקים אותו מן הנטיות החומריות. על פי זה הוא מסביר את אשר קרה לבני ישראל במצרים:

השיבו הקב"ה ואמר לו בלשון שאלתו עצמה, ידוע תדע כי יבואו זרעך בשעבוד ענוי מאפל ומחשך אשר יקרה להם, יצעקו תמיד אלי, ולא ימשכו אחר התאוות הגופניות, ולזה יהיו יותר נכונים לאהבה וליראה אותי, וזה מצד שיסבלו מן התלאה, ומן האותות והמופתים אשר אחדש על דבר גלותם ... הנה נראה מבואר שגלות מצרים מצד צרתם ושעבודם, [ו]מצד מה שראו בו מנפלאות השי"ת יבואו ליראה ולאהבה אותו, ולזה היו ראויים שתתקיים בהם יעוד הארץ, וכבר אמרו ז"ל בברכות: ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתן להם אלא בייסורים ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא.

(פירוש הר"ן על התורה בראשית ט"ו)

בעקבות הירידה למצרים נזדככו ישראל על ידי הצרות והשעבוד, ועל ידי הניסים שראו התקרבו ליראה ואהבה את ה', והיו ראויים לקבל את התורה ולהכנס ארץ ישראל.

גם האברבנאל מביא כאחת האפשרויות שהוא מציע הסבר בדרך זו, שהעינויים והייסורים מטרתם לטהר את העם. הוא גם מדגיש שטעם הירידה דווקא למצרים הוא על מנת להגדיל את הנסיון – העמידה במדריגה למרות החברה המקולקלת מסביב.

ואם נאמר שהיה גלות מצרים גזור מלפניו ית' לא על צד העונש ובעבור חטא אלא לתכלית אחר שראתה החכמה העליונה ועל דרך ההטבה והחסד יהיה ענינו כפי מה שאבאר ... וזה אם מצד ישראל וצרכם ואם מצד כבוד הש"י [ההסבר מצד כבוד ה' יובא בהמשך. ל.ב.].

אם מצד ישראל כדי לצרפם כצרוף הכסף כי הנה העם המעותד לקבול הדבור הא-להי יצטרך בהכרח להסיר מתוכו כל טומאה ולכלוך ולזכך נפשו מכל דעה ואמונה נפסדת ... ובהיותם זכים וטהורים יוציאם משם ויהיו ראוים לקבול התורה והמצות ולרשת התורה הקדושה ולהתדבק בהם ההנהגה הא-להית בלי אמצעי, ושיהיה גלותם במצרים לפי שהיו המצרים עובדים כל צבא השמים וכל אחד מהם היה מעונן ומנחש ומכשף, ואם יעמדו בני יעקב בנסיונם ויתקיימו באמונתם בקרב העדה הרעה הזאת המצרית יזכו לכל הטובות המעותדות אליהם...

אמנם, בפועל לא עמדו בני ישראל בנסיון, וירדו למ"ט שערי טומאה כנודע, אולם בדיוק בזה יובן מהו החסד הגדול שעשה הקב"ה עמנו בגאלנו ממצרים אף על פי שלא היינו ראויים לכך.

רבינו הרמח"ל מוסיף עוד נופך לעניין, שהירידה למצרים הייתה על מנת לזככך את עם ישראל מזוהמת נחש וחטא אדם הראשון:

...הנה יציאת מצרים היה תיקון גדול שנתקנו בו ישראל, ונשאר הדבר לנצח. והיינו, כי מאחר חטאו של אדם הראשון נשארה האנושיות כולה מקולקלת, כמו שזכרנו בחלק ראשון, והיה הרע מתגבר בכולה, עד שלא היה נמצא מקום לטוב שיתחזק כלל, ואף על פי שנברר אברהם אבינו, עליו השלום, להיות הוא וזרעו לה' נבדלים מכל האומות, הנה עדיין לא היה להם מקום שיוכלו להתחזק ולהתכונן בבחינת אומה שלמה, ולזכות לעטרות הראויות להם, מפני הרע שהיה מחשיך עליהם והזוהמה הראשונה שלא יצאו מהם עדיין. ועל כן הוצרך שיוגלו למצרים וישתעבדו שם, ובאותו השעבוד הגדול יצורפו כזהב בתוך הכור, וייטהרו. והנה כשהגיע הזמן הראוי, חיזק האדון, ברוך הוא, את השפעתו והארתו על ישראל, וכפה את הרע לפניהם, והבדיל אותם ממנו, ורומם אותם מן השיפלות שהיו בו והיעלם אליו, ונמצאו גאולים מן הרע גאולת עולם, ומשם והלאה הוקמו לאומה שלמה, דבוקה בו, יתברך, ומתעטרת בו.

(דרך ה' חלק ד' פרק ד' אות ט')

על פי זה מסביר הרמח"ל את החיוב שלנו להזכיר את יציאת מצרים בכל יום:

והנה זה תיקון שנתקנו לעולמים, כמו שזכרנו, וכל הטובות שהגיעו ושמגיעות לנו כולן תלויות בו, ועל כן נצטוינו לזכור אותו תמיד ולהזכירו בפינו, שעל ידי זה מתחזק התיקון ההוא עלינו, ומתאמץ האור בנו, ומתמידה בנו התועלת הנמשכת מן התיקון ההוא.

(שם)

"רכוש גדול"

כעת נראה כיוון שלישי, שהוא דומה במקצת לכיוון הקודם, אבל הוא יותר רחב בתוכנו. בכותרת להסבר זה השתמשנו בלשון הפסוק שהובא בראש המאמר, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית ט"ו, יד), בעקבות ר' יעקב צבי מקלנבורג בעל ה"כתב והקבלה" (שם), שהסביר שהמשמעות האמיתית של הרכוש הגדול איננו הרכוש החומרי שיצאו עמו בני ישראל ממצרים אלא הרכוש הרוחני שזכו לו שם[4]. בעצם, תורף העניין הוא שהשהייה במצרים במשך מאתיים ועשר ושנים, והיציאה ממנה באותות ובמופתים נתנה לעם ישראל משהו גדול וחשוב שלא היה ניתן להשיג מבלעדי זה.

מהו ה"רכוש הגדול"? לכך נראה כמה אפשרויות (בנוסף למה שנזכר לעיל – הצירוף והזיכוך):

אמר ר' אלעזר לרבי שמעון אבוי: מה חמא (-ראה) קודשא בריך הוא לנחתא ישראל למצרים בגלותא? א"ל: חדא שאלתא את שאיל או תרין? א"ל: תרין- גלותא למה, ולמצרים למה? א"ל: תרין אינון ואתחזרו לחד, א"ל, קום בקיומך! בגינך יתקיים לעילא משמך האי מלה, אימא ברי, אימא! ... אָמַר [הקב"ה] אוּלַי חַס וְשָׁלוֹם יִתְעָרְבוּ בִּשְׁאָר הָעַמִּים וְיִשָּׁאֵר פְּגָם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? טִלְטֵל אֶת כֻּלָּם מִכָּאן לְכָאן, עַד שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם לָדוּר אֶת דִּיּוּרָם בְּעַם קְשֵׁה עֹרֶף, שֶׁמְּבַזִּים אֶת מִנְהֲגֵיהֶם וּמְבַזִּים אוֹתָם לְהִתְחַתֵּן בָּהֶם וּלְהִתְעָרֵב עִמָּהֶם, וְחוֹשְׁבִים אוֹתָם לַעֲבָדִים ... עַד שֶׁנִּתְקַן הַכֹּל בְּזֶרַע קֹדֶשׁ ... וּכְשֶׁיָּצְאוּ, יָצְאוּ צַדִּיקִים קְדוֹשִׁים, שֶׁכָּתוּב שִׁבְטֵי יָ-הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. אתא ר' שמעון ונשקיה ברישיה א"ל קאים ברי בקיומך דשעתא קיימא לך...

(זוהר שמות, י"ד ע"ב – ט"ו ע"א, חלקים מתורגמים)

מה פירוש דברים אלה, וכיצד הם עונים על השאלות של ר' אלעזר? נעזר בדברי ר' יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל, בעל הסולם:

...ובזה מיושבים ב' השאלות ששאל לעיל למה נגלו ישראל ולמה למצרים דוקא, כי מפחד שלא יתערבו השבטים בשאר האומות, שהיו מוקירים את ישראל, הגלה אותם למצרים שהיו מבעלי גאה ומבזים ומואסים בישראל, והיו שם עד ששלם עון אמורי ובאו לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים.

(פירוש הסולם שם, בסופו)

אם כן, הגלות המצרית שימשה כעין חממה מגוננת מפני ההתבוללות שהייתה אפשרית לו ישבו והתפתחו בני ישראל בארצם הראויה להם, בשעה שעוד ישבו שם הגויים, כפי שקרה אחרי כיבוש יהושע כאשר לא הכריתו את יושב הארץ וכפי שלמרבה הדאבון קורה גם היום ב"גלויות השמנות". בדורות השרשיים של היווצרות העם היה הכרחי עוד יותר שלא ייכנסו סיגים טמאים לתוך עמנו, ולכן כדי למנוע זאת הורדנו למצרים.

כעת נגיע סוף סוף לחלק השלישי של דברי האברבנאל, שגם הוא מתאר "רכוש גדול" לו זכינו במצרים, בפירוט רב. אנו נביא רק ממש טעימה מדבריו:

ואמנם כפי הא-ל ית' וכבודו לפי שהיו רוב העולם כופרים ... ראה ית' להביא את עמו בחירו בגלות מצרים להיותה הארץ היותר נטבעת בכל הכפירות והאמונות הכוזבות מלאה כשופים ותחבולות מכל הארצות כדי שישתעבדו בהם המצרים ויענום והקב"ה על יד נביאו היה מתרה שלח עמי ויעבדוני והמצרים לא ישמעו בקולו ואז ירבה בקרבם את מופתיו ואת אותותיו ובזה תתפרסם בעולם אמתות מציאותו והשגחתו ויכלתו...

(המשך האברבנאל הנ"ל)

האברבנאל ממשיך ומפרט[5] כיצד מפורש בפסוקים שהמכות מחולקות לשלשה על פי הסימנים הידועים, דצ"ך עד"ש באח"ב. כל קבוצת מכות מכוונת ללמד עיקרון אחר של האמונה: דצ"ך מציאות ה', "בזאת תדע כי אני ה'" (שמות ז', יז); עד"ש – השגחת ה', "אני ה' בקרב הארץ" (שם ח', יח); באח"ב – היכולת האלקית הבלתי-מוגבלת, "כי אין כמוני בכל הארץ" (שם ט', י"ד). הירידה למצרים הובילה בסופו של דבר לכך שיתחוללו אותות ומופתים שיהוו יסודות לעיקרי האמונה לעולם כולו.

השל"ה הקדוש מביא עוד קניין רוחני שזכה לו עמנו בירידה למצרים:

והנה בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים (דברים י, כב), ונזדככו שם, ועבדים היו במצרים, ולקחם הקדוש ברוך הוא מעבדות מצרים להיות לו יתברך לעבדים, כמו שנאמר (ויקרא כה, מב) 'כי עבדי הם' וגו'. וכוונת הענין הוא, רצה הקדוש ברוך הוא להטביע בלבם ענין העבדות, להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך ולקיים התורה לעבדה ולשמרה. וזהו שאמר (שמות כ, ב; דברים ה, ו) 'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', כלומר, כדי שתהיו עבדים.

(של"ה פרשת לך לך תורה אור אות ח')

העבד אין לו דבר בעולם חוץ מאדונו, וההתרגלות של בני ישראל במשך כמה דורות לחיים של עבדות גרמה לכך שיוכלו בנקל להתחבר לעבדות האמיתית, עבודת ה'.

כעת נראה שני כיוונים שניתן לחשוב עליהם שהם הפוכים, אך דומה שבמעט התבוננות אפשר לראות כיצד הם משלימים זה את זה.

אור החיים הקדוש מביא הסבר המבוסס על הרעיון הקבלי שביסוד כל דבר במציאות, כולל הדברים האפלים ביותר, ישנו ניצוץ קדושה שמקיימו, אשר בלעדיו לא היה הדבר יכול להתקיים. תפקידנו בעולם הוא לברר ולהעלות את הניצוצות הללו. על פי זה, הסיבה לכל הגלויות, ובכללן והירידה למצרים, היא מתוך מטרה לברר את ניצוצות הקדושה גם מהמקומות הנמוכים ביותר.

...ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב"י ואנשי סודו (ליקוטי תורה מקץ) שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה יהיה בקרבה חלקי הקדושה... ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים...

(אור החיים בראשית מ"ו, ג')

על פי הסבר זה, מטרת הירידה הייתה על מנת להוציא ניצוצות מהגלות.

הנצי"ב דווקא מסביר שהירידה לגלויות, ומתוך כך גם למצרים, הייתה מתוך מטרה להפיץ את האור לגויים במקום אשר באו שמה:

...עיקר סיבה זו שיהא רוב חיותנו בגלות כבר נתבאר [...] דהקב"ה גלה לאברהם אבינו אשר נתנו בניו להיות לאור גוים, וזה אי אפשר רק כשהם מפוזרים בגלות [...] וכן יעקב אבינו כשבא למצרים שהיה אז עיקר הישוב שם, נתגדל בזה שמו ית' כשראו השגחתו על יעקב וזרעו:

(הרחב דבר בראשית מ"ז, כ"ח)

כאמור, דברים אלו נדמים כמנוגדים לדברי אור החיים, אולם ניתן להסביר כי אכן שתי המטרות התקיימו במקביל, ואף אולי יותר מזה, שהארת האור לגויים, בפעולה זו עצמה יש בה יסוד של גילוי הצד הטוב שטמון בהם ובירור הניצוצות.

רה"י שליט"א גם מתייחס לשאלה זו בשיעוריו, וכדרכו בקודש מסביר את הדברים לאור ייעודו הגדול של עם ישראל. הירידה למצרים מציידת אותנו בצידה חשובה לדרך ההיסטוריה, שבעזרתה נוכל להגשים את היעוד הזה:

אכן, ברכוש רוחני רב יצאנו ממצרים. גלות מצרים הייתה "כור ההיתוך" של עמנו. עם ישראל – הנדרש לגלות את תורת האמת בעולם, את חסד ד' בעולם – צריך תחילה להפגש עם התיעוב והשחיתות של מצרים, עם הרוע והברבריות שלהם, שהיא האנטיתזה לתורת ישראל. רק מתוך כך יוכל העם למלא את יעודו, בגילוי חיי קדושה וטהרה, בהבאת טוב וחסד לעולם [...] הזכרת מצרים בקשר למצוות נועדה לומר לישראל: אתם עצמכם הייתם פעם גרים בארץ מצרים, ראיתם הקלקול, חשתם על בשרכם את הרוע והשחיתות הנוראה – על כן, דווקא אתם אמורים להבין כמה יש להתרחק מהתנהגות שכזו. תובנה זו היא ה"עושר הרוחני", ה"רכוש הגדול" האמתי, שיצאנו אתו ממצרים.

(מו"ר הרב דרוקמן, הגלות והגאולה עמ' 125)

כדברי המהר"ל: "כל דבר נודע מהפכו", על מנת שנוכל לדעת כיצד להאיר את האור האמיתי של התורה, עלינו להכיר את הקלקולים הנוראיים שקיימים במקומות הרחוקים מן התורה, וכך אף נבין את החשיבות להתרחק מקלקולים אלה.

כהסבר אחרון, נביא דברים שנאמרו על ידי הרב קשתיאל בשם הרב זצ"ל[6]:

אילו עם ישראל היה מתפתח בארץ כנען, ארץ נחלתו, ההתפחות של משפחת יעקב לעם ישראל הייתה טבעית. הדרך הרגילה בה עמים מתפתחים היא על ידי שהייה במקום אחד עם גידול אוכלוסין טבעי, כאשר בשלב מסויים ההתרחבות דורשת הגדרת סמכויות. השבט צריך להגן על עצמו מפני אויבים וגנבים, ומקימים משמר; מתגלעים ריבים וסכסוכים, וממנים שופט; דרושה הנהגה, ומעמידים מנהיג; וכן הלאה בכל המוסדות המדיניים. ההתפתחות הטבעית הזו היא מבוססת על דברים חומריים – תנאי הקיום הבסיסיים של העם. אולם עם ישראל אינו עם ככל העמים, יש לו יעוד נעלה, ובתכנית האלקית היה צורך שהיסוד של העם הזה שמטרתו לספר תהילת ה' לא יהיה מושתת על דברים חומריים, אלא על הצד הרוחני, שסביבו יתאחדו ועל פיו יודרכו הצדדים הלאומיים. כדי ליצור עם כזה שכל מהותו הוא קודש, דרושה התפתחות על-טבעית, ודבר זה הוא מה שקרה במצרים. ברגע אחד לקח ה' לו "גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים..." (דברים ד', לד), וכלשון חז"ל[7]: "כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הבהמה...". כל יצירת העם הייתה ניסית ומתוך מטרה אלקית, וכך דווקא מתוך הירידה למצרים נולד והתבסס עמנו על יסודות רוחניים ולא חומריים[8].

סיכום

ראינו הסברים וטעמים רבים ושונים בנוגע לירידה למצרים, חלק קטן ממה שנאמר בנושא. רק ניתן להוסיף ולומר ש"אל דעות ה', ולו נתכנו עלילות", ובודאי שכל מה שאמרנו ונאמר זה רק כטיפה מן הים מן התוכנית האלקית, אבל כל הכיוונים האלה מראים כמה עומק יש באותה עצה עמוקה של הקב"ה. יה"ר שכמו שזכינו לגאולה ראשונה, כך נזכה ונראה בהשלמת הגאולה האחרונה, במהרה בימינו אמן!



[1] המקורות במאמר מובאים בצורה מתומצתת ביותר ומקוצרים מאוד, כדרכם של שיעורים בעל פה, ועל כן כדי להבין את הדברים בהקשרם המלא יש לעיין בדברים במקורם.

[2] כדעתו נמצא גם בזוהר לך לך (פ"א:) בשם ר' יהודה: "תא חזי כיון דנחת אברהם למצרים בלא רשו אשתעבידו בנוי ממצרים ארבע מאה שנין".

[3] אולי ניתן לתרץ שכיוון שחטאו של אברהם היה בשגגה, לא הודיעו הקב"ה, וגם בנוגע לנסיונות, אפשר שהדבר נתון במחלוקת בחז"ל, כפי שראינו את דעת ר' יהודה בזוהר.

[4] לא הבאנו את דבריו בשיעור מפאת קוצר זמן ודמיונו להסברים שיובאו להלן, אך מומלץ לעיין שם בלשונו המיוחדת.

[5] כאן יחסית בקצרה, וב"זבח פסח" - פירושו של האברבנאל על ההגדה - יותר באריכות, עיי"ש דבריו על סימני ר' יהודה.

[6] בשיעור על פרשת שמות. לא הצלחתי למצוא את המקור, אולם דברים קרובים נמצאים בעולת ראי"ה (עמ' ר"ג) ד"ה בהיותכם מתי מספר (תודה לרב יהודה בהרב על ההפנייה).

[7] ילקוט שמעוני פרשת ואתחנן רמז תתכ"ח.

[8] עוד בעניין הפתאומיות והניסיות של יצירת עמנו, עיין בכוזרי א', פ"א - פ"ג.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע