"וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" (ויקרא כו,מב). 'דבר אחר "יד ליד לא ינקה רע" אמר רבי פינחס: זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד. אמר רבי סימן: כאינש דאמר הא שקא, והא סלעא, והא סאתא קום כול. ותדע לך שהוא כן, שהרי אבות העולם אילו בקשו ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה, מאיכן היתה הזכות קיימת לבניהם אחריהם? הוא שמשה אמר לישראל "וזכרתי את בריתי יעקב" וגו' '(יר' סנהדרין י,א). רבי סימון (או היר') לומד שהאבות לא ביקשו לקבל זכות על המצוות שעשו, ולכן זה נשאר כזכות לבניהם. היר' לא מסביר כיצד למד את זה מהפס' של "וזכרתי", אולם כנראה למד בסברא, שאם ה' זוכר ופועל בזכות מעשי האבות, סימן שהזכות עדיין קיימת, והגיוני שזה משום שלא קיבלו שכר על כך, שאילו קיבלו זה היה תשלום על מעשיהם, וממילא לא היתה נשארת זכות. לכן מכאן שבזכות שלא ביקשו את הזכות זכו בניהם בזכותם. (לכן מובן שמיד ממשיך היר': 'עד איכן היתה זכות אבות קיימת?' וכו', שמביא שהזכות נגמרה בשלב מסויים, שזה משום שהשתמשו בזכות ולכן נגמרה). [ז"א הפס' הוא ראיה שיש זכות אבות, והיר' מביא זאת כדוגמה מדוע חשוב להשאיר זכויות, ומתבסס על סברה שמי שמקבל שכר זה יורד מזכויותיו]. אולם אולי אפשר שיש כאן דרשה שמתבססת על דרשה אחרת בפס' שלנו: '"וזכרתי את בריתי יעקוב..." ולמה נאמרו אבות אחורנית? אלא אם אין מעשה אברהם כדאי – מעשה יצחק; ואם אין מעשה יצחק כדאי – מעשה יעקב; כדאי לכל אחד ואחד שיתלה לעולם בגינו' (ספרא). כיון שהפס' מביא את האבות בסדר הפוך, סימן שבא ללמד בזה משהו, ומהו? זהו שזכות מעשי האבות משפיעים על העולם. שודאי שהאבות משפיעים גם בעצם מעלתם, שראוי שה' יעשה לנו בזכות מעלתם. אולם אם היה מדבר מצד מעלתם לא היה צריך לומר בצורה הפוכה, אלא רק להזכיר את האבות כדי לומר שמשפיעים לנו ע"י שבזכותם ה' זוכר אותנו, בהיותם אבותינו, ולכן היו מובאים ע”פ סדר הופעתם בעולם, כביטוי להיותם אבותינו – ההתחלה לנו, שהם הופיעו ולאחריהם אנחנו הופענו, ולכן היו מובאים ע”פ סדר הופעתם בעולם. מזה שנאמרו בצורה הפוכה סימן שבא לומר שזה מצד זכות המעשים שלהם (שכיון שזה לא מצד מעלתם, אז זה מצד זכות מעשיהם), ולכן כעין כל אחד כדאי מצד מעשיו שלו. ממילא ע"פ זה לומד היר' שהפס' בא לומר שהאבות משפיעים ע"י זכות מעשיהם, וזה דבר שמתכלה כשמקבלים עליו את השכר, שלכן נגמר, שלכן צריך לומר שיש בנוסף עוד זכות – זכות של עוד אב מצד מעשיו (שמשתמשים בו כיון שהזכות הקודמת נגמרה). לכן אומר היר' שטוב שהאבות לא ביקשו לעצמם זכות על מעשיהם, אחרת מה היה נשאר לזכותינו. אולי גם למדו ממה שדרשו: 'אין לי אלא אבות; אימהות מנין? תלמוד לומר "..את..", ואין 'אֶתִים' אלא אימהות שנאמר (בראשית מט, לא) "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו"' (ספרא). שלמדו שיש גם זכות של האמהות כאן יחד עם האבות, שאין "את" אלא ריבוי (פסחים כב,ב), לכן למדו לרבות את האמהות, שהם מאוחדות עם האבות (שהיו בשלמות האחדות שבין איש ואשתו), כמו שלכן גם נקברו יחד, לכן יש רמז ב"את" שנאמרה בקבורתם. בא היר' ולומד שלאמהות היה חשוב מאוד הבנים – שרצו ללדת (שהיו עקרות וכו'), ממילא אם הכי חשוב להם זה הבנים, אז ודאי שאת הזכויות שלהן לא רצו לעצמן אלא לבניהן. לכן זה מרמז שהאבות השאירו את הזכויות שלהם שיהיו לזכות בניהם, ולכן גם מובן שנרמז ב"את" שבקבורת האבות והאמהות, כעין שבא לרמז שלא לקחו את הזכויות לעצמם, ולכן לא נהנו מזה בחייהם, אלא זה יחול לאחר מיתתם, לזכות בניהם. (לכן גם מובן שזה ["שמה קברו" וגו'] נאמר לאחר ברכתו של יעקב לבניו). אולי למדו מכך שנאמר בסוף הפס' “והארץ אזכר", לרמז על זכות מעשי האבות, שלא לקחו שכר, כמו שהארץ לא לוקחת שכר. או שלמדו מצד הדרשה: 'ולמה נאמר באברהם ויעקב "זכירה”, וביצחק לא נאמר "זכירה”? אלא רואין את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח' (ספרא). הרי שיש רמז לזכות העקידה של יצחק, והרי אם היה נעקד ממש, לא היה מקבל את הזכות של זה בעולם. לכן כאן רמז שלא רצו האבות לקבל את שכרם בעולם, ולכן הזכות עומדת לזרעם, כמו שכעין לדורות האפר של העקידה עומד צבור על גבי המזבח, שזהו הזכות לדורות. ממילא אומר היר' שנרמז כאן שהאבות לא ביקשו שכר לעצמם על מעשיהם, ולכן זה עומד לזרעם (וממילא תמה היר' מה הינו עושים אם היו לוקחים את הזכות לעצמם?). נראה שמה שלמדו שרואים את זכות אפר העקידה כצבור על המזבח, זה משום שלמדו שמצד אחד לא נאמר אצל יצחק זכירה, אבל מצד שני נאמרה כאן עוד זכירה – בארץ: “והארץ אזכר", ממילא ראו בזה כעין משלים לזכירה של יצחק, שהיה קשור לא"י ביותר בשל העקידה: '"גור בארץ הזאת" א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב”ר סד,ג). ממילא לכן למדו שהזכירה של יצחק מתגלה דרך הקשר לארץ שדרך העקידה, וזהו שאפר העקידה צבור על גבי המזבח, שירושלים היא פסגת קדושת א”י (כעין תמצית שיא [ובדרגה גבוה] של כל קדושת א”י), ושם מקום העקידה, וקשור לעקידה שכך מתגלה במזבח כמו העקידה שנעשתה במזבח (“ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלקים ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח ממעל לעצים". בראשית כב,ט).