אמונה באל המוסר

ידוע שישעיהו מוכיח את העם על דרכיו הרעות בדרך ארץ ובעבודה זרה. מעט מאוד מזכירים הנביאים את מצוות התורה כמושא התוכחה, וגם לא ידוע לנו מה היה בדיוק מצב העם מבחינת שמירת כשרות והלכות נידה. אך ברור שגם אם המצב המוסרי של העם היה סביר, אין זה די עבור ישעיהו הנביא, הוא מצפה מהעם להנהגות ישרות ברמה הגבוה ביותר של הצדק "והיה צדק אזור מותניו" (יא,ד). בנוסף ישעיהו מרבה לדבר על עבודה זרה ואלילות שהעם לוקה בהם. לדעתי אם נעמיק בדברים, נראה שיש קשר הדוק בין 2 המוקדים הללו שישעיהו נשלח לתקן, ונראה שהמסר אינו רק דבר נקודתי אלא בא לבנות בעם השקפה גדולה לדורות, ובנו אמונה ישרה יותר.

בכמה מוקדים ישעיהו תוקף את ישראל על כך שהם פוגעים בחלשים ולא עושים צדק. ניתן לחשוב שאדם שפוגע בחלש ממנו ומנצל את מעמדו, עושה כך רק משובם שגבר עליו יצרו הרע, ולא הצליח להתגבר על הפיתוי להשיג טובה תחת רעה. אך ממספר מקומות בנבואה, ישעיהו מוכיח את העם על כך שהם מנהיגים את הממלכה באופן מושחת. לא רק כהנהגה מושחתת שבוחשת בקערה ומנצלת את כוחה, אלא גם שמנסים לנהל את החיים הציבוריים באופן לא מוסרי. נראה שיש כאן מדיניות שהופכת את היוצרות, ופונה לדרך השלילית לכתחילא!. דוגמא לדבר – "רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם נקי, מחשבותיהם מחשבות און..דרך שלום לא ידעו אין משפט במעגלותם.. על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה... הוסג אחור משפט וצדקה תעמוד ברחוק, כי כשלה ברחוב אמת ונכוחה לא תוכל לבוא" (נט,ח-יד). העם רץ לדברים רעים כי בראשם מחשבות רעות, קלקול בהבנת האמת לא מאפשר להם להגיע לדרך הצדק. מקור נוסף לדבר "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר. הוי חכמים בעיניהם, ונגד פניהם נבונים..מצדיקי רשע עקב שוחד, וצדקת צדיקים יסירו ממנו" (ה,כ-כב). אמנם מדובר על אנשים שלוקחים שוחד, ואפשר לחשוב שהוא זה שעיוור את עיניהם. אבל נראה בעיני זה החלק הטפל של התוכחה. החלק החריף ביותר מציג דיינים שסוטים מהאמת אל שקר גמור – רע הופך לטוב וטוב לרע, חושך-אור, מר-מתוק. ישעיהו מאשים את ההנהגה שהמושגים שלהם על יושר וצדק הפוכים מהמושגים הנכונים. לקיחת השוחד איננה הסיבה לכך שהשליטים הצדיקו את הרשע, אלא זהו הסימפטום לתפיסת עולם שגורסת שמי שמשלם צודק ומי שלא משלם טועה, וזה הצדק שיש לעשות לדעתם המעוותת. כנגד גישה זו חוקי המשפט קיימים ועומדים. מדוע הם מתעלמים מהם? התשובה היא שהם חולקים עליהם עקרונית. חוקי המשפט של התורה והנהגת המדינה על פי השכל והיושר, ברורים לכולם, והם כתובים על קלף ונייר וכל מי שרוצה יכול לראותם. מי שסוטה מהם יודע שסטה, ומודע לכך שהוא הולך בדרך חדשה. יש לנו מדד לצדק ויושר, ויש מדד למר ומתוק, והוא התורה ורצון ה' ודברי הנביאים. חלקם כתובים בחוקת המשפט וחלקם מושמעים על ידי נביאי ישראל בשערי העיר והארמון המלוכה. מי שלוקח שוחד במשפט ומרגיש שלם עם עצמו, חולק מהותית על יסוד המשפט, הוא מודע אל המדד המוסרי הנתון ובכל זאת נוהג אחרת. אצל אדם שיש מצפן המוסרי תבוא חרטה, אך אצל מי שהמושגים הפוכים אין רגשות אשמה. במקרה נוסף ישעיהו מקונן: "אֵין-קֹרֵא בְצֶדֶק, וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה; בָּטוֹחַ עַל-תֹּהוּ וְדַבֶּר-שָׁוְא" (נט,ד). גם כאן נראים הדברים כחטאים בעלי ביסוס עקרוני ולא התגברות מקרי של יצרים. מקור נוסף עוסק בדור עתידי של גאולה, אך הנביא ישעיהו משלים את המסר שעולה מהספר מעבר לזמן ומקום – תורת המוסר של הנביאים ראויה לכל דור, וממלא גם העקרונות נצחיים. "רַגְלֵיהֶם, לָרַע יָרֻצוּ, וִימַהֲרוּ, לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי; מַחְשְׁבֹתֵיהֶם, מַחְשְׁבוֹת אָוֶן--שֹׁד וָשֶׁבֶר, בִּמְסִלּוֹתָם. דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ, וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם; נְתִיבוֹתֵיהֶם, עִקְּשׁוּ לָהֶם--כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ, לֹא יָדַע שָׁלוֹם. עַל-כֵּן, רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ, וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ, צְדָקָה" (נט,ח-ט). בפסוקים הללו, יש כביכול ייאוש, מצידו של ה', שרואה שהעם שאמון על המוסר והצדק בעולם, לא ממלא את תפקידו. לכן ה' נאלץ לקום ולתקן את הדברים בעצמו. מבלי להיכנס לפרשנות הישירה של הנבואה, לדעתי המקור הזה מוביל אותנו למסקנה חדה מאוד, יש לבני האדם נטייה לסטות מהיושר ולא רק בטעות, אלא מעקרון. לא בגלל שהם רוצים לעשות הפוך מהאמת חלילה, אלא יש משהו שיושב להם בלב ומסבך את כל העניינים במפנים. ה' הוא שחפץ בצדק והאדם מיועד למלא תפקיד זה, "כגוי אשר צדקה עשה" (נח,ב) אך משום מה זה פשוט לא קורה.

מצאנו שישעיהו מאשים את ראשי העם בתפיסת עולם שמתנגדת עקרונית לאמת של ה'. האמת של ה' איננה רק תורה אלוקית ומופשטת, עבורנו היא בעיקר דרך האמת ליושר וצדק. פסוק מפורש קרוא לה' אל-המוסר - "כי אלוקי משפט ה'" (ל,יח), "אני ה' דובר צדק מגיד מישרים" (מה,יט). הנביא עומד מול עמו ואומר – רוצים לדעת מי זה אלוקים בשביל עם ישראל – אלוקי המשפט, הצדק והמוסר. ולסעדה במשפט וצדקה, מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת" (ט,ו). לאמירה זה תהיה משמעות גדולה יותר ככל שנבין להעמיק את הטעות שהנהגת העם, שהייתה מצויה בה בדור אחאב ולעתיד לבוא, וככל הנראה גם מקננת בנו כעט. בינתיים עלינו להבין, שהאופן הכי מרכזי שבו אדם נפגש עם הקב"ה הוא דרך המוסר והצדק. "אחרי כן יקרא לך עיר הצדק" (א,כו), "כה אמר אד-ני ה', הנני יוסד בציון אבן, אבן בוחן פינת יקרת מוסד מוסד, המאמין לא יחיש. ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת" (כח,טו) . המדד של ה' הוא המוסר והיושר, ומי שדבק בכך קרוב אליו באמת. פסוק זה גם מלמד שהמדד להצלחה הוא היושר. לעומת זאת מי שרחוק מדרך הטוב לא יכול להתקרב לה' אפילו בדרכים החזקות ביותר. ובאמירה חריפה מאוד פותח ישעיהו את סיפרו "למה לי רוב זבחיכם..גם תבואו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. לא תוסיפו מנחת שוא קטורת תועבה היא לי..חודשיכם ומועדכם שנאה נפשי היו עלי לטורח..אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידכם דמים מלאו"(א,י-טו). ה' לא רוצה את מעשי העם, אפילו אלו שנעשים על פי התורה והקדושה, וכל זאת מדוע? כיוון שמבחינה מוסרית יש כאן עול. "מלאתי משפט וצדק ילין בה – ועתה מרצחים..שרים סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד רודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם"(א,כא-כב). אם היה מדובר בחטאים של התגברות יצר הרע על האדם, קשה להבין מדוע ה' מואס בשאר המעשים הטובים, וכי בגלל שימין לקתה נלקה גם את שמאל?. יותר מסתבר לפי דברינו לעיל, שהיתה גישה עקרונית שעומדת בניגוד למוסר ולמשפט הישרים. מי שאוחז בגישה זו, גם המצוות שלו מכוערות, כיוון שהן נובעות ממקום שלילי. "וַיַּרְא יְהוָה וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, כִּי-אֵין מִשְׁפָּט" (נט,טו).

כדי להבין לעומק את הקלקול ואת שורשו נתבונן כיצד ישעיהו מוכיח את מנהיגי העם, על הדרך שבה הם בוחרים להתמודד עם קשיים מדיניים. "כי אמרתם כרתנו ברית עם מות ועם שאול עשינו חוזה, שוט שוטף לי יעבור לא יבואנו, כי שמנו כזב מחסנו ושקר נסתרנו" (כח,טו) התוכנית היא לרמות ולשקר לכל הממלכות מסביב ובכך להרוויח מכל הכיוונים. הם חושבים שבאמצעות תחבולות הם יצליחו באופן הטוב ביותר. גישה זו איננה יהודית, אנו מוצאים לכך מקבילה בנבואה על בבל שמתוארת כאומה לא מוסרית - "לא שמת להם רחמים, על זקן הכבדת עולך מאוד" (מז,ו). הנביא נותן לנו הצצה לשיקולים העמוקים של בבל, אלו שעומדים ביסוד תפיסת העולם שלהם – "ותבטחי ברעתך, אמרת אין רואני, חכמתך ודעת היא שובבתך. אמרת בלבבך אני ואפסי עוד" (מז,י) התוכן מקביל בצורה מדהימה לתוכחה על מנהיגי עם יהודה, בשני שלבים.

שלב ראשון, סבורים שמעשים של רשע יועילו להצלחת האומה. "תבטחי ברעתך"(מז,י) – "מחסנו בשקר" (כח,טו), "ותבטחו בעושק והלוז ותשענו עליו" (ל,יב) ב"ָּטוֹחַ עַל-תֹּהוּ וְדַבֶּר-שָׁוְא" (נט,ד). כל הפסוקים הללו מדברים על גישה שמנהיגי העם אוחזים בה. הם סבורים שמי שרוצה להצליח מבחינה פוליטית צריך ללמוד לרמות, לשקר ולתחמן. יש כאן עמדה עקרונית, בעלת השקפה מאוד ברורה לגבי החיים שלנו - העולם הזה הוא כמו זירת קרב, והחזק מנצח. אין זה משנה אם החזק ראוי וצודק או שרימה כל הדרך אל הפסגה, ורמס את כל מי שבדרכו. מלחמת הישרדות היא מלחמה, והיא מתירה את הכול. זוהי גישה כפרנית ביסודה. היא גורסת שמציאות החיים היא עצמאית וקיימת מצד עצמה, אין יסוד של צדק או אמת ביסוד המציאות. "לעולם אהיה גברת" (מז,ז) "כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני" (כח,טו). ביטויים של ודאות וקיימיות, מבאים כיצד אדם מרגיש קיים מצד עצמו. אך זוהי יכולה להיות רק גאווה אישית או לאומית, ובמצב כזה קל להודות בטעות ברגע של משבר. אבל כאשר תפיסת העולם אומרת טענה עקרונית - החיים הם ג'ונגל והחזק שורד, אין מקום למוסר בפוליטיקה, ולא לצדק בעסקים הרציניים. המוסר הוא עקרון שנחמד לדבר עליו בהקשרים מצומצמים כמו משפחה וחברים, דברים שלא יגרמו נזק גדול מדי לאומה. אולי אפילו החיים המוסרים יהיו נעימים ויוסיפו עוד רובד של דרך ארץ ונימוסים. אבל הנהגה מדינית ופוליטית זה תחום אחר לגמרי, החיים האמיתיים לא משאירים מקום לדברי מותרות כמו צדק ויושר. הדבר בולט מדברי רבשקה מול העם העומד על חומת ירושלים, הוא שואל איה כל האלילים של הגויים שלא הצילו אותם מיידי? הוא לא מעלה על דעתו שיש הבדל מוסרי בין עמים שנפלו לבין עמים שינצלו. הכפירה נשפכת מדיבור זה, כיוון שאם אלוקים הוא אל-המוסר, אז איזה מקום יש לו בתפיסה עולמית שכזו? יתכן שימצאו מקום עבורו בבית המקדש או בבית הכנסת, אבל לא בהנהגה הציבורית. מול גישה עקרונית שכזו ישעיהו מתמודד. מול מי שטוען שמקומו של האלוקים הוא בבית המקדש ושלא יתערב בשאר העניינים, מכריז הנביא שה' הוא אלוקי המשפט.  גם עבודת האלילים משאירה את הא-ל בבית, ויוצאת לקרב בידיעה ברורה שפה יש כללי משחק שונים בתכלית – כוח, רשע, אכזריות ורמאות – אלו אמות המידה של הפוליטיקה העולמית. ישעיהו מבקר קשות עמים שמפירים ברית "חזות קשה הוגד לי הבוגד בוגד" (כא,ב).

מהיכן למדו ישראל את דרך זו? מהגויים שסביבם. ראינו זאת בהקבלה בין בבל ליהודה, והדברים גם רמוזים היטב בנוגע לאשור בדורו של אחז. "יען כי מאס העם הזה את מי הגיחון ההולכים לאט. ומשוש את רצין בן רמליהו" (ח,ו) העם מואס בדרך השקטה והבטוחה של עבודת ה', הם יודעים מניסיון העבר שבדרך התורה והיושר הם ינצלו, אבל משהו בהם תוסס ומשתוקק לעוצמת החיים וסערת הרוח שבאשור. הם רוצים 'אקשן' בחיים, מחפשים הרפתקאות, הם מבינים שמי שחי בסערה מצליח להגיע לעוצמת חיים גדולה יותר. הדברים מתחילים בדור אחז וממשיכים ביתר שאת כמו שראינו בפרק כח-ל - "כי כה אמר אד-ני ה' קדוש ישראל, בשובה ונחת תושעון, בהשקט ובטחה תהיה גבורתכם, ולא אביתם. ותאמרו לא! כי על-סוס ננוס, על כן תנוסון. ועל קל-נרכב, על כן יקלו רדפכם" (ל,טו-טז). ישעיהו אומר להם גלויות מה שרמז להם לפני שנים רבות. אתם מחפשים את הסערה של החיים, ואתם חושבים שזה מביא עוצמה והצלחה. שכחתם שמי שברא את העולם ברא אותו בצדק, ומי שמנהל אותו מנהיג אותו ביושר ואמת. שכחתם שאתם נבחרתם להיות העם שנושא את גדל האמת, כי נמשכתם אחרי ההתרגשות של הגויים. אך זה לא יצליח לא להם ובטח שלא לישראל.

ארצה לסייג את דברי. נשמע שישעיהו טוען שעם ישראל צריך להיות ישר ותמים במלחמותיו כשם שהוא נוהג בבית המשפט, אבל אין זה כך, כי התורה כבר לימדה אותנו שעם "נבר תיתבר", "ובתחבולות תעשה לך מלחמה", יש מקום לרמאות בשדה הקרב. הגישה העקרונית היא שבעייתית כאן. גישה כפרנית-אלילית, שמנתקת את אלוקים מהנהגת העולם, ולכן גם המוסר והיושר אינו פרמטר להצלחת המדינה. כל ספר ישעיהו צועק מסר זה – אלוקים הוא המצליח דרכי איש, וקל וחומר דרכי אומה, ובן בנו של קל חומר את עם ישראל. אין לישראל תשועה אלא בהליכה בדרך ה'. ואין הליכה בדרך ה' ללא שמירה על המוסר לפני הכול.     

שלב שני בהקבלה בין בבל ליהודה, שניהם טוענים שה' לא רואה אותם. "אין רואני" (מז,י) – "ויאמרו מי רואנו ומי יודענו" (כט,טו), "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלוהי משפט יעבור" (מ,כו). העם חושב שה' לא רואה אותם ולכן הם יכולים וצריכים להכין מזימות ותחבולות. ישעיהו מכניס למנהיגים מילים לפה, הם טוענים שה' לא רואה אותם. למעשה ישעיהו מסביר מי לנו שהם חושבים כך כי הם בעצמם לא רואים. "יֻחַן רָשָׁע בַּל-לָמַד צֶדֶק, בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל; וּבַל-יִרְאֶה, גֵּאוּת ה'" (כו,י) – הרשע הוא עיוור, כי הוא לא שם לב לכאבו של העני שעומד מולו וצועק. הוא לא מחפש את העול הנעשה בסביבתו כדי לתקנו. "כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי" (א,יב). הוא בא לראות את ה', אבל את האלמנה המסכנה הוא לא רואה בסבלה "יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (א,כג). אך הצדיק רואה, כי עיניו פתוחות אל הסביבה "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם"(נח,ז). ה' רואה הכול ומתערב בכל, "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך". הרשעים מיחסים לה' עיוורון כיוון שהם בעצמם כאלה.

יש להעמיק עוד את ההבנה, מדוע העם חושב שה' לא רואה אותם?. הדברים מוסברים היטב לאחר השלב הראשון, שבו חדרנו ליסודות הכפירה של הגויים ומנהיגים יהודה. יתכן שהם מקריבים קורבנות ואפילו מתפללים, אבל הם לא חושבים שה' באמת מנהיג את העולם. בכל מה שנוגע להצלחה מדינית ומלחמות, הקב"ה איננו שיקול. הוא לא רואה, פירוש, שזה לא התחום שלו, העולם מונהג בכללים אחרים, ג'ונגל עירוני, החזק שורד. על ידי שהם משליכים על ה' חסרון ראיה הם משווים אותו לפסל ח"ו. גם האלילים מכונים כמי שאינם רואים "עיניים להם ולא יראו" (תהילים), כמו שהפסל לא מועיל ולא מזיק, כך יחסם אל ה' בכל הנוגע לתחום המדיני. המשפט, הכלכלה, הצבא ומשרד החוץ, כולם מחוץ לתחום של האליל שלהם, הם מחליטים להציב אותו היכן שנוח להם ובזה יוצאים ידי חובה. וישעיהו צועק "ואל מי תדמיוני ואשווה יאמר קדוש. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.. למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלוהי משפט יעבור" (מ,כה-כו). הימשכות אחרי העמים בתחומים רבים, מתוך התלהבות מסערת כוחות החיים פיתחה גם יחס האלילי אל אלוקי ישראל. דבר זה גרם למנהיגי העם למקם את אלוקי ישראל היכן שנוח להם, ובמקומות ציבוריים הדירו משם את נוכחותו ח"ו.   

הרמן כהן, הפילוסוף היהודי-גרמי, מעיר בספרו נקודה מעניינת. הוא מבדיל בין אתיקה לדת. הוא טוען שגם האתיקה שואפת להדריך את האדם על פי דרך הישר, רק שאין היא יכולה להבטיח לו שזה יצליח. האתיקה לא עוסקת באמונה או כפירה, היא רק עוסקת בהגדרת המעשה הטוב על פי השכל, אך היא לא יכולה להבטיח שמעשה טוב באמת יוביל לתוצאה טובה או להצלחה. יתכן מקרים שבהם המעשה הטוב יגרום לנזק רב לאנשים רבים, ואז יתברר למפרע שהמעשה הזה היה רע מאוד. כאן מעלתה הגדולה של הדת על האתיקה לטענתו של כהן. הדת מאמינה שיש בורא לעולם, והוא מנהיג את המציאות בצדק, ולכן אדם שמעשיו הם טובים, בוודאי מקדם את העולם למקום עליון וחיובי יותר מאשר מי שמעשיו רעים. כיוון שהעולם נברא על יסוד הצדק, גם מהלך התקדמותו תלוי בו. הנבואה יכולה להבטיח לאדם ולעולם, ליושר יש תוצאות טובות "והיה (הגמול של) מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה (גמולה) השקט בטח עד עולם" (לב,יז). יתכן שאדם ירגיש לא נעים מהמעשה שעשה, אבל אם הוא מאמין שה' מנהיג את העולם, אז מוכרח הדבר שצדקה מובילה לטוב. האתיקה הניטראלית לא רשאית להבטיח דבר כזה, ולכן היא חסרה ומוגבלת מאוד. האלילות והכפירה מבטיחות את ההפך, הם מכחישות את הקשר בין המוסר והטוב אל התנהלות האירועים בעולם, ולכן בקלות מסגלות לעצמן גישת חיים שמתנגדת למוסר באופן עקרוני בטענה שזה מפריע לשרוד. לצערנו יש לנו עדות מנביאי ישראל שגישה זו התפשטה בעולם העתיק, תתפשט בעולם העתיד וכנראה מפוזרת גם בעולמנו כעט.  

האלילות בנויה על יסוד זה ממש. יש קשר עם אלוקים, אבל הוא ללא תנאים. הקדושה חלה ללא קריטריונים ומסננים, ומופיעה בהקשרים שאינם מוסרים או צודקים. האלילות לא ידעה לקשר בין אלוקים לבין המוסר, בין מידות האדם לבין הנבואה. כל זה באדם הפרטי, ובוודאי שלא בכלל האומה. אבל אצלנו הנביאים לימדו אותנו שה' דווקא משמש מסתור לחלשים והאביונים. בפרק כה' מתוארת מפלת הרשעים והצלת החלשים. מצד אחד ה' שובר את המצודה של הרשעים והאויבים, אז הוא מסמל כוח ותקיפות. מצד שני ה' הוא המצודה של העניים והצדיקים, וזה מסמל עדינות, רחמים ואהבה. אז האם ה' הוא זה ששובר את החומות או זה שבונה אותן? תלוי מי אתה. אם אתה רשע אז בשבילך ה' הוא הורס החומות, ואם אתה צדיק אז ה' הוא החומה בעצמה. ה' איננו הטבע, הדברים לא זזים מעצמם. ה' בורא והורס על פי רצונו החופשי, והוא בוחר בטוב ונאבק ברע. ויש לו כוחות הפוכים ומנוגדים בו זמנית, הורס ובונה בנשימה אחת, כל אחד כפי מידתו, בחופשית גמורה לעשות ככל שהוא רוצה, ואף על פי כן הכול נעשה בדרך המגמה המוסרית. עקרון זה ישעיהו מחדש לעומת האלילות הגסה של דורו, שלעצרנו העם ישראל נפל לתוכה. הוא מסביר שאי אפשר להסתתר מאחורי השקר, הוא לא יעזור ולא ישרוד "ויעה ברד מחסה כזב, וסתר מים ישטופו" (כח,יז). מתוך תוכחותיו של ישעיהו מתבררת לנו אמונה עצומה ועמוקה, שדורשת שהאדם הפרטי יתייחס אל ה' כאל- המוסר, שמנהיג אותנו בדרך של יושר וצדק. ואל עם ישראל הדרישה היא להנהיג את הממלכה בדרך המשפט והתורה. גם בפנים וגם כלפי חוץ, האמת והצדק הם אבן הבוחן של הצלחת ישראל בעולם.