chiddush logo

כבנין מרון - עיון משווה במדרש ירושלמי

נכתב על ידי עידו פרידמן, 7/3/2014

 

ב"ה

 

כבנין מרון – עיון משווה במדרש בירושלמי

 

המשנה השנייה במסכת ראש השנה מספרת על ימי-הדין

"בארבעה פרקים העולם נידון:

בפסח על התבואה.

בעצרת על פרות האילן.

ובראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבנו מרון, שנאמר "היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם" (תהילים לג ,טו).

ובחג נידונין על המים.”

 

ויש לשאול כמה שאלות.

מהו כבנו מרון ומדוע בנוסחאות אחרות מופיע כבני מרון (בבלי) , וכבני מרום? וכיצד הלימוד נעשה מהפסוק?

מה פירוש הביטוי כל באי עולם?

האם יש קשר בין הדין של ראש השנה לשאר ימי הדין מבחינה רעיונית ומצד כפילות של הדין?

 

כמובן שיש ריבוי מחלוקות בדבר וגישות שונות. ננסה להציע דרך.

 

נומרון ביוונית פירושו גדוד צבא.

על פי הסבר זה שמופיע בירושלמי בכל הנוסחאות ובכתבי יד של המשנה וכן בפיוט העתיק של ייני וגם באחת הנוסחאות של התוספתא (כנראה בהשפעה מהירושלמי).

על פי פירוש זה שהוא מבוסס למדי, כל באי עולם עומדים למשפט כמו גדוד צבאי.

מדוע לא כתוב כנומרון? מה צורך יש ל-ב' השייכות? הביטוי כבנומרון, בא לרמוז על המשפט הנוקשה של הגדודים. המשפט הצבאי ידוע בהיותו תקיף וחסר רחמים, הכול נבדק בצורה עניינית ומדויקת. כך יום הדין של ראש השנה הוא מדויק ותכליתי, הכול נבדק בהשוואה לציפיות.

הלימוד מהפסוק לדעתי מראה שבני העולם נידונים כיחידה אחת, כגדוד אחד "היוצר יחד ליבם" – מאחד את ליבותם להיות יצירה אחת. ואת היצירה הזו הוא דן בדין קשה האם העולם ראוי להמשיך ולהתקיים או לא.

המשל של הגדוד רומז על צבאות ה', כלומר על כך שבני העולם הם שליחים של ה' לקיים דבריו ולכן הם עומדים בפני ביקורת קשה כאשר אינם עושים כך.

בכל מקרה, עיקר הדגש הוא חיבור כל הלבבות ליחידה אחת שנידונת בראש השנה.

 

לעומת זאת בבבלי ובתוספתא הלשון כבני מרון, מתפרשת על ידי הגמרא בשלושה דרכים : כבני אימריא כמעלות בית חורון כחיילת של בית דוד.

בטרם ניכנס לפירוש המשלים, נוהגים להבין את הביטוי בני מרון כביטוי שמבליט את הדין הפרטי והאישי של כל אדם בפני עצמו. “כל אחד בפני עצמו" (המאירי). מדייקים זאת גם מהביטוי "עוברים לפניו", דהיינו, מולו לבדם בפני עצמם. אחרת לא מובן החידוש של לפניו המבטא יחס אינטימי יותר.

גישה זו מקובלת היום בקרב רוב הפרשנים וגם בפיוטים, היא בעצם הצד ההפוך לנומרון, שם כל הפרטים כלולים ביחד לקבוצה אחת שדנים אותה בחומרא רבה על זכות קיומה. לעומת זאת כאן מתוארת פגישה אישית של כל פרט עם קונו, אמנם מדובר על משפט ודין אבל לזכות ליחס כזה לא כל יום זוכים.

מצד שני אם בנומרון אדם יכול להסתתר מאחורי חבריו, וגם מעשיו הרעים יכולים להיות חיובים בהקשר לקבוצה גדולה, כאן כל אדם נמדד ישירות מול את המידה האלוקית ואין לו לאן התחבא.

 

הגישה השלישית היא "כבני מרום". כלומר מלאכים

על פי תרגום ארמי על ספר איוב המלאכים באים לפני ה' לדון "בעצם היום הזה" - “ביומא דינא דרישא שתא”, כל ראש השנה. החידוש של המשנה הוא שגם הברואים באים לדין כמו מלאכים. המלאכים הדרים במרום באים לדון וכמוהם גם בני האדם.

לא ברור מה החידוש בדבר. האם זה לטובה או לרעה? מניין היה לנו לדעת שמלאכים באים לדון? וכי לא פשוט שאם המלאכים באים קל וחומר שברואים פשוטים יותר באים לדין? מה זה אומר לגבי צורת הדין אם כולם באים כמו מלאכים?

נראה לי גישה זו מטילה אחריות גדולה מאוד על כל הבריות. כמו שברור לכולנו שמלאך אין לו כלום מלבד שליחותו, ואם הוא מועל בה לא נשאר לו טעם לקיומו. כך מתייחסים לכל בריאה כולה – כשליח. כל חיה ועץ נידונים כשליחים עם משימה מוגדרת, והם נמדדים האם עמדו בה או נכשלו. כמובן שבני האדם גם הם נמדדים על פי משימתם ותפקידם בעולם. כמו מלאכים ששמם הוא ייעודם, כך כל הבריות כולן פעם בשנה נמדדות באמת מידה משיחית, האם הן מלאו את יעודן בעולם להביא את העולם לגאולתו?

מדוע עקרון זה צריך להיות מבוטא על ידי משל של מלאכים ולא על ידי ביטוי שליחות ארצי?

נראה לי שבני האדם נמשלים למלאכים כדי להבדיל אותם מענייני העולם הזה והבליו. כמו שהמלאך הוא נציג מטעם העולם העליון שהונח בעולם הזה.

האנושות נידונת כמלאכים, כדי שלא יטעו לחשוב שהאדם הוא שליח של ה' רק בנוגע למטרות חומריות וארציות. אלא, כמו שברור לכל שמלאך מגיע לממד הפיזי בשביל לקדם עקרון רוחני עליון, וכל הקשיים של העולם הזה לא נוגעים אליו כלל, כך האדם שחי כל השנה במרדף סביב ענייני העולם הזה, נידון פעם בשנה על ענייני העולם הבא – כלומר על המטרות האידאליות האלוקיות שקיימות בעולמנו מתחת לפני השטח. לעומת שאר מועדי הדין שהם על תבואה וגשמים ראש השנה עוסק על פי גישה זו בממד המשיחי של העולם. 

 

שלושת הגישות מבטאות את המעמד המורכב של בני האדם ביום הדין.

האדם כאינדיבידואל ,

האנושות והבריאה כולה גדוד אחד,

והאדם כמלאך שהונח בעולם הזה כנציג של מעלה כדי לקדם אידאלים משיחיים.

שלושתם נצרכות ביום הדין של ראש השנה, וכל תלמוד מבטא פן אחר של דין זה.

צריך הבין את מורכבות המושג של דין כלפי הבריאה, זה דבר לא פשוט.

הרי ה' ברא את המציאות עם המורכבות שבה ואפשרות החטא והנפילה, ויחד עם זאת גם מצפה מכל אדם לעשות את המוטל עליו ללא כישלון. האדם הפרטי הוא בעל בחירה חופשית יחסית אבל היא מושפעת מאוד ממצב החברה והתרבות, וגם הבחירה החופשית שלו היא בתוך תווך האפשרויות התרבויות שהוא חי בהן.

גם קשה להתייחס לכלל הבריאה בתוך מישהו שאפשר לדון אותו, כיוון שאין מנהיג או ראש חושב שמחליט על הפעולות, וממילא אין את מי להאשים.

בנוסף, האדם נמצא בעולם הזה בתפקיד כפול ומורכב. מצד אחד הוא נדרש לעסוק בחיים העכשוויים במלוא הרצינות וביושר. ומצד שאני אסור לו לשקוע בחיים כאילו אין שום דבר מלבד מה שלנגד עיניו. מצפים מהאדם להרים את מבטו גם על משמעות הקיום, והאידאל הגדול שעומד בבסיס ההוויה.

כיצד דנים בריאה מורכבת כל כך?

מצד אחד האדם הוא יחיד, הוא אחראי לבדו על מעשיו ונפילותיו בעולם הזה. ויש למדוד את האדם באופן אישי על פי אמת המידה של מוסר וצדק. בחינה זו מבררת את התנהלותו הבחירית של האדם בתוך הבריאה הנתונה. החיים אינם רק מזדרון לקראת העולם הבא שצריך למהר ולעבור אותו, כפי שהתפיסה הפשטנית של היהודית חושבת ועוד דתות מסוימות. הקב"ה רוצה שהחיים יהיו ישרים וטובים כאידאל עצמי. יש משמעות לכך שגם שלב הביניים בדרך לעולם הבא יהיה מונהג על פי רצון ה' – בישראל התורה ובעמים המוסר האנושי. על כך האדם נידון בראש השנה כבני מרון - אחד אחד באופן פרטי על מעשיו, מידותיו והתנהגותו.

אבל באמת הבחירה החופשית של האדם איננה נקיה מהשפעות, וכולנו גדלים במציאות מסבכת ומורכבת כל אחד לפי עניינו . אפילו דוד המלך אומר "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". גם דוד לא גדל בדיוק במסילה העולה בית אל, הוא היה זקוק להתערבות עליונה שה' יאסוף אותו וייקח אותו להיות משיח צדקנו.

יש באדם הפרטי אחריות על מעשיו, אבל למתבונן במחוץ קשה מאוד להאשים את האדם הפרטי בכל דבר. הרי הוא חי במציאות מסוימת עם אנשים מסוימים, ולא תמיד יש לו אפשרות לבחור משהו אחר. יש יהודים שבכלל לא יודעים שיש תורה, כיצד אפשר להאשים אותם. וזה נכון לגבי כל אחד בעצם.

יש לאדם אפשרות להסתתר במידה מסוימת מאחורי החברה והמציאות שהוא הונח בה. כמו חייל בגדוד, שהוא נידון על מעשיו , אבל פעמים רבות מעשיו הרעות מטושטשים על ידי מעשיו הטובים של חבריו ולהיפך, הוא מוצא את עצמו בעונש כי המחלקה כולה פישלה, למרות שהוא היה בסדר.

לכן צריך מידה נוספת של דין, והיא מידה ציבורית. הקבוצה כולה נמדדת כיחידה אחת. פה קשה למצוא תירוצים, שהרי לכל אחד מהפרטים הייתה בחירה , ועל ידי בחירה משותפת יכלו לתקן את הכלל כולו. וגם ישנה מציאות שציבור לוקח אחריות על עצמו ומכתיב לעצמו דרך חדשה לגמרי. כמו רפורמות ממשלתיות או מהפכות מדיניות, שמשנות את כל חזות העולם ברגע אחד. דבר זה אדם פרטי לא יכול לעשות, כי כמעט תמיד הוא נשאר בתוך השפעה סביבתית כזו או אחרת. אבל החברה כולה יכולה לשנות את פניה.

דין זה של גדוד הוא תקיף מאוד, כיוון שהוא בוחן האדם בכלל יש זכות קיום לחיים על פני האדם. את האדם הפרטי אפשר לדון והעניש, אבל הדין הוא לא תקיף כל כך כמו לציבור. היחיד "עובר לפניו" מקבל יחס אישי ואינטימי. ה' מתייחס אל כל אחד באופן אישי, זה מראה שאכפת לו מכל אחד מאתנו.

לעומת זאת בציבור החשש הוא שה' יעביר אותנו "מעל פניו לגמרי", יחליט שהצער לא שווה בנזק המלך, ובריאה שמתנהלת בצורה זו לא יכולה על פי הדין להמשיך ולהתקיים. לכן זה דין תקיף כמו של גדוד צבאי, שברגע שגדוד מתחיל להראות סימנים של מרד , מיד הצבא מפרק את הגדוד הזה שלא יעשו אחר כך צרות צרורות.

אמנם כל דברינו הם רק במישור של העולם הזה . דרכי המוסר וההנהגה של בני האדם בתוך גבולות העולם. אבל באמת העולם הזה הוא פרוזדור בפני העולם הבא, ועיקר המשמעות של הדברים שקורים פה הם במשמעות האידאלית האלוקית שלהם, כלומר האם הם מביאים את העולם לתכליתו הגיאולית.

מבחן זה נעשה על ידי אל דעות ה' , שלא מחשבותיו מחשבותינו והוא חוקר וידוע את ההשפעה הרוחנית של כל מעשה. לפעמים מעשים רעים מקרבים את הגאולה לא פחות ממעשים טובים. ואין אני יודעים חשבונות שמים. אבל אנחנו יודעים שהם קיימים ובנוסף לחשבון המוסרי אנושי, שאותו אנחנו יכולים לחשב במידה מסוימת, אנחנו נבוכים בשאלות כיצד תבוא הגאולה? , ומי יהיה המשיח?, ומה תפקידם של אומות העולם בגאולת ישראל? וכו' . ההבנה שכל פרט בבריאה מכוון לקראת תכליתו של העולם גוררת גם את השאלה האם בשנה שעברה ובשנה הקרובה הגאולה תתקרב או תתרחק. כמובן שה' לא יאפשר לגאולה להתרחק ולכן יש דין בשכל שנה. ה' לכאורה מוודא שהאדם לא הפריע לתהליך גאולת העולם בבחירתו החופשית. בני האדם נמדדים כמלאכים כל פי אספקטים עליונים, שהם שליחים לקיימם.

מובן שדין זה הוא מקביל ומשלים לשני סוגי הדין הקודמים, כי הוא מושפע מבחירותיהם החופשיות של בני האדם ולכן דן האם האנונות מקרבת את תכלית העולם בצורה ציבורית ובצורה פרטית. אבל גם מקביל לדין זה כיוון שמישור ההתבוננות הוא שונה, ויתכן שהאמת המידה של הדין היא לא זהה לדין המוסרי הקודם, למשל יתכן שה' יבחר להשאיר אדם רשע בחייו מתוך שיקול שמעשיו הרעים מקרבים מטרות אלוקיות.

כיוון שאין אנו מבינים חשבון זה, בשני התלמודים נוסח זה הוסתר והחולף, והוא נשאר קיים רק ברמז. התלמודים עסוקים בצד המוסרי שמוטל על האדם לתקנו, ואפשר לאדם לשקול אותו במאזני הצדק כדי לתקן את מעשיו. את האידאלים האלוקים אין באפשרותנו לשקול האם אנחנו מקרבים את הגאולה.

 

 

עכשיו ניגש לשאלה מי הם באי עולם?.

יש מהפרשנים שמשליכים את הביטוי לכל הבריאה, כולל חי צומד ודומה. אבל על פי ההסבר שלנו נראה יותר שמדובר על האנושות ולא כל שאר הברואים.

אמנם הביטוי "באי עולם" לא ברורה משמעותו , אבל נראה לי שזה מלשון "בא השמש" כלומר סיום השמש. וזה על פי דברי המהר"ל בפירוש האגדות א' (ראש השנה עמ' ק) שהאדם נידון בראש השנה ויום זה מיוחד לו.

וראיה לדבר ההשוואה לשאר ימי הדין פסח על התבואה , עצרת על פירות האילן ובחג על הגשמים.

שכולם (על פי הסבר המאירי והמהר"ל) הם זמנים שהם מגיעים לתכלית שלמותם וראויים לשימוש. התבואה בפסח , בסוכות זה זמן גשמים, ובשבועות משבילים פירות הקיץ.

אם כן הדין מתרחש כאשר הדבר מגיע כמעט לשלמותו.

הוא הדין גם לגבי ראש השנה שהמשפט הוא על השלמות של העולם שזה האדם, שנברא ביום השישי כי הוא תכלית הבריאה ושלמותה (תפארת ישראל פרק ב-ג) . אם כן האדם נידון בראש השנה כי הוא שלמות העולם כמו שבפסח נידונת התבואה שהיא בשלמותה.

 

 

לגבי הכפילות של הדין, כלומר מדוע צריך לדון את תבואה בפסח אם האדם נידון בראש השנה, הרי דנים אותו על כל ענייניו ומודע לדון פעמים. רבו דעות הפרשנים ליישב את הסתירה.

המאירי תירץ שבראש השנה לא דנים על תבואה וכו' אלא על עצם חייו או יחיה או ימות.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה