לא מתחרט
ב"ה
אני לא מתחרט
החלטתי להתייחס למשפט שיוצא לי לשמוע רבות בשנים שאחרונות: "אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי."
אפתח בשבח.
אכן, יש מעלה גדולה באדם, שמסוגל לראות כיצד כל דבר שחווה בחייו הוא לטובה. כיצד קידם אותו, בנה אותו, הוביל אותו למסלולים חדשים ופתח דלתות שהיו סגורות בפניו לפני כן. נפלא לראות את הבעיות שבחיים כאתגרים ולא כמכשולים, ובוודאי משמח לראות אנשים שמצליחים לבנות את עצמם מתוך משברים. אין ספק שגם הגישה היהודית הקלאסית שגורסת - "כל מה שה' עושה הכל לטובה", סיפוריו של נחום איש גם-זו לטובה, או מבטו העמוק של רבי עקיבא שצוחק בזמן החורבן, כי רואה את הגאולה רק הולכת ומקרבת. כל האירועים האלה תואמים היטב לגישה החיובית\פוסיטיבית שרווחת היום בימינו. יש לברך, שזכינו שעקרונות, שבעבר רק יחיד סגולה טהורים וקדושים זכו להם, הפכו לנחלת הכלל ממש. ויש לצהול משמחה, שבמקום לשמוע אנשים מקטרים, מתבכיינים ומקוננים על מר-רוע גורלם בעבור דברים של מה בכך, תחת זאת אנו רואים בני אדם פשוטים שמצליחים לראות איך כל מה שקרה בחייהם, אפילו אירועים מורכבים וקשים, הם למעשה עוד נדבך בסיפור המופלא שבורא עולם כתב במיוחד בעבורם. הם מצליחים להסתכל על התמונה השלמה, ולראות את חייהם כמסע מרתק שצייר עבורם ציירו של עולם, ובמסע זה עובר גם במסלולים מאתגרים ופחות נעימים.
אין ספק שעם ישראל יכול לטפוח לעצמו על השכם ולומר, הצלחנו.
אך משהו בי עדיין לא שלם, משהו מרגיש לי מלאכותי נורא, קל מדי, לא נכון. אני מרגיש שפיספסנו פה משהו חשוב מאוד. אסביר את דברי.
בספר חובות הלבבות מסביר רבינו בחיי בן פקודה, את גדרי התשובה, כלומר את התהליך שאדם נדרש לעשות עם עצמו כאשר מזהה בעצמו תכונה רעה, או מעשה רע והוא רוצה לתקנו. התהליך מחולק לארבעה שלבים – חרטה, עזיבת החטא, וידוי וקבלה לעתיד. תהליך זה מוכר גם מהלכות תשובה לרמב"ם, רק שהוא מקדים את עזיבת החטא לפני החרטה. לעניינו אין זה משנה, כי הנקודה שמשכה את תשומת ליבי היא החרטה.
את החרטה מחלק רבנו בחיי לחמישה ביטויים עיקריים – יראה מעונש על העוון, שברון לב על שחטא, ביטויים חיצונים של אבלות וצער, בכי צעקה ותפילה ותוכחה והכלמה עצמית.
אין ספק שמתואר כאן שלב משמעותי מאוד ובעל נוכחות. אדם שרוצה לחזור בתשובה ורוצה להתחרט באמת, צריך להגיע לנקודה לא פשוטה כדי להוכיח לעצמו ולה', שזו חרטה אמיתית. ברור שחמשת המאפיינים הללו דורשים זמן, חשבון נפש, ושינוי. בחרטה יש כאב, סבל, תחושת דיכאון וחולשה עצמית. המון תכונות קשות ורעות, שאנחנו סולדים מהם ברוב חיינו, נדרשות להיות נוכחות בליבו של אדם כדי להתחרט באמת. מה שאומר לנו רבנו בחיי, הוא שאי אפשר לחזור בתשובה מבלי להתחרט. החרטה היא אולי לא נעימה ולא אידאלית אבל היא הכרחית כדי שאדם יזכה להתקדם לשלב הבא – עזיבת החטא ולאח מכן להגיע לתשובה אמיתית שכוללת גם קבלה לעתיד, כלומר שינוי משמעותי באישיות שלי, שיבטיח שלא אחזור יותר לעון שכזה.
מה זה בעצם לחזור בתשובה? לתקן את עצמי שעקבות חולשות וחסרונות שמצאתי בעצמי. אדם שטועה בחייו יכול להשתמש בטעות זו כהזדמנות לבחון את עצמו ולהפוך לאדם טוב יותר. על זה כולם מסכימים, וכולם מדברים על ביקורת עצמית, משוב, וקבלת הערות בונות. אבל השאלה היא מה השלבים שצריך לעבור בדרך אל היעד להיות אדם יותר. האם זו דרך ישירה, קן אקספרס מהטעות עד לתיקון? או שזו רכבת מאספת עם כמה תחנות בדרך?. רבנו בחיי טוען שזו רכבת מאספת. זו רכבת שאוספת את כל אישיותו של אדם, החל מחולשותיו, כאביו וייאושו, וממשיכה עד לאמונתו, בטחונו העצמי ותקוותו, ובסוף המסלול היא מביאה את האדם ליעד הטוב יותר, לאחר שעבר טלטלה רצינית.
רבנו בחיי מציב בתחילת ספרו שאלה שאומרת הכול והיא: האם אתה מוכן לבלוע את התרופה המרה כדי להחלים?. בהקשר שלנו עלינו לשאול, האם אנחנו מוכנים להתחרט – כלומר להרגיש שאנחנו טעינו, היינו לא בסדר, כדי להתקדם בחיים?. מי שלא מוכן להתחרט על עברו, הוא מצד אחד מבטא היטב את האמונה שכל מה שקורה הכול לטובה ובכל דבר יש מה ללמוד, אבל מצד שני הוא גם אומר, אני לא מוכן להרגיש רעה עם זה. אדם כזה מבלי לשים לב, מונע מעצמו את הכאב הצורב של החרטה והייסורים על טעות מרה שהוא עשה, הוא חושב שהוא יכול לדלג ישר להבראה מבלי לקחת את התרופה המרה שתבריא אותו. לדעתי, הסיכוי שיצליח באמת להשתפר ולתקן את עצמו קטן מאוד. הרצון להיות אדם טוב, מניעה אותו מלעבור בשלב הכואב כי הוא חושב שזה שלב רע, שידוע שזה רע להיות עצוב וזה רע להלקות את עצמי, ממילא אין לי מה להתעסק עם דברים כאלה.
החרטה היא השלב הראשון, היא אפילו קודמת לעזיבת החטא, ובוודאי שלפני הווידוי והקבלה לעתיד. כיוון שכל עוד אין כאב שום דבר לא יתחיל לזוז. הכאב הוא מה שדוחף אותנו לעשות דברים שקשה לנו לעשות. כאב של בדידות, כאב של רעב, כאב של פרנסה, וכאב של בושה, אלו המניעים הגדולים ביותר של האדם לזוז. כל ההתמכרויות נולדות מכאב שמוצא את סיפוקו בחומר שלילי. החוסר הוא אבי ההמצאה, ואין חוסר גדול יותר מכאב. החרטה היא המנוע של כל תהליך התשובה, של כל תהליך השינוי הפנימי של האדם, כיוון שהיא פותחת את הפצע וזורה בו מלח. החרטה מאפשרת לאדם לרצות ולהשתוקק באמת להיות אדם אחר. מי שלא כואב לו שהוא חוטא לא יכול באמת לרצות להשתנות. לכן אין אפשרות לדלג על השלב "הרע", על "העבודה השחורה", שפירושה להתחרט על מה שעשינו ולהצטער על הטעויות שלנו.
נקודה משמעותית מאוד, בתהליך החרטה, היא בירור מה רצונו האמיתי של האדם. מי שלא מסוגל לבכות על עבירה שעשה, מי שמצליח להדחיק את הכאב הצורב של הטעות, מי שלא מרגיש שהוא חייב להחזיר את הזמן אחורה ולתקן את מה שעיוות, כנראה לא התחיל עדיין להרגיש טעמה של תשובה. מי שלא מתחרט לא באמת מאס ברע, וממלא גם לא משתוקק לטוב. החרטה היא מדד עד כמה אנו חפצים בטוב, אבל היא גם כלי לעזור לנו להעצים את השאיפה שלנו להשתנות. מי שמקדיש זמן לחרטה, ומייחד את ההתחלה של התהליך לתרופה המרה - לכאב הבושה של "אני לא בסדר", "הלוואי והייתי שונה", מי שלא מפחד להרגיש את התסכול של "אני לא מסוגל לחיות בצורה הזו יותר", רק אדם שמוכן נפשית להרגיש רע כל כך יצליח לפתח שנאה אמיתית לחטא ואהבה עצומה לטוב. אפשר לדמות את החרטה לתקופת אבלות של אדם שאיבד את יקיריו. האבלות לא אמורה להימשך כל החיים, אלא שבוע אחד בלבד. אבל האבלות הכרחית בשביל השיקום של החיים בדרך בריאה, מצד אחד מקדישים זמן להתאבל על הנפטר, מצד שני זה נגמר מהר וממשיכים בחיים מחוזקים. גם תהליך התשובה דורש הקדשת זמן לאבלות, על הטעות, על הפספוס, להרשות לכל הדברים הרעים שאנחנו לא רוצים בחיינו להתפשט בנו לזמן מסוים. בסופו של תהליך זה (שיכול לקחת מספר דקות אם נפתחים אליו לגמרי), אנחנו יוצאים מחוזקים בשנאת הרע, בהשתוקקות לטוב, ובכנות גדולה כלפי מה שאנחנו באמת מרגישים.
אכן, כל דברינו אינם סותרים כלל את מה שהתחלנו בו, כלומר את השאיפה של רוב עמנו לראות את הטוב שבחיים, ולראות כיצד אפשר לצמוח וללמוד בכל מה שעבר עלינו בחיים, ובעיקר מהטעויות. בוודאי שאנחנו מאמינים שהכול קורה רק לטובה, ובוודאי שהרע הוא תחנה בדרך אל הטוב. אנחנו באנו לעורר שהדרך אל הטוב
אסכם את דברי. החרטה איננה רק מילה, היא מעמד נפשי. וגם אם הייתה רק מילה, יש במילה זו מטען פסיכולוגי רב. כשאדם מדבר בצורה אחת הוא מרגיש דבר אחד, וכשאומר דבר אחר מרגיש אחרת. לכן מי שלא מוכן להתחרט על שום דבר שעשה, מכניס את עצמו למצב נפשי שדוחה את הכאב, ובזאת הוא מונע מעצמו את האפשרות להתאבל, לשנוא את הרע ולאהוב את הטוב. ואילו אדם שמוכן להתחרט, ויודע שזה השלב הראשון בתהליך התשובה שאמור להיות המנוע של כל התהליך, אדם כזה כנראה יצליח באמת להשתנות ולהפוך לאדם אחר וטוב יותר. אדם שרוצה להתחרט יוכל לעזוב את החטא, כי נתן לעצמו להרגיש כמה נורא לחיות עם מעשים כאלה. הוא יצליח להתוודות, כי בירר בכנות עם עצמו מה הוא באמת מרגיש. הוא יצליח לקבל לעתיד ולהשתנות באמת, כי הוא פיתח בעצמו רצון עוצמתי לטוב.
