chiddush logo

פרשת השבוע - שלח

נכתב על ידי אלון, 8/6/2023

 

"וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז"

(במדבר יד, ג)

 

פרשתנו מספרת על שנים עשר המרגלים שנשלחו לרגל את ארץ כנען. המרגלים חזרו משם כשהם מוציאים את דיבת הארץ רעה ומכניסים מורך בלב בני ישראל מפני הכניסה לארץ ישראל.

כשמעמיקים מעט בסיפור זה, הוא מתגלה כבלתי פשוט כלל וכלל. צריך לזכור מי היו המרגלים הללו. הם היו אנשים מורמים מעם (במדבר יג, ג): "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". זה היה זמן קצר לאחר יציאת מצרים, כאשר הכול ראו את כוחו הגדול של הקב"ה ואת ניסיו. כיצד קרה אפוא, שאנשים נבחרים ומורמים מעם אלה באו מפוחדים ובלתי מאמינים בכוחו של הקב"ה להכניסם לארץ ישראל?!

העונש של הקב"ה על חטא המרגלים היה בבחינת "מידה כנגד מידה". הם הפחידו את בני ישראל עד שהללו צעקו על משה: "נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז", והעונש היה שהם עצמם לא זכו להיכנס לארץ, ואילו (דברים א, לט): "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה.. הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ" - דווקא הטף, הילדים, הם יירשו את הארץ.

הדגש הרב על הטף, הן בטענות העם הן בתשובת הקב"ה, הינו בעל משמעות רחבה יותר. יש קשר מיוחד בין הטף לבין ירושת הארץ ולתפקיד שמוטל על עם ישראל בארץ ישראל.

חז"ל אומרים (לקח טוב בראשית מז, יב) על תינוק שהוא "מפרר יותר ממה שאוכל". כלומר, התינוק מנצל רק חלק קטן מהמזון הניתן לו, שכן הרוב מתפורר ונופל על הארץ. על פי הגדרה זו נוכל להבין את ייחודו של הטף.

במשמעות הרוחנית, מזון - רומז לתורה ומצוות (קהלת רבה ב, כג), שמזינות את נפש האדם, ואילו תינוק - מרמז לאלה שהם קטנים בדעת, וכאן יש העניין שהתינוק מפרר יותר ממה שהוא אוכל.

אצל הגדולים בדעת, מושקעים רוב הכוחות בתורה ובמצוות, ואילו ה"טף" בדעת, מבזבזים את כוחותיהם  לדברים אחרים, וגם קיום המצוות שלהם מלא פניות צדדיות. מזונם הרוחני, התורה והמצוות, מתבזבז יותר משהוא נקלט בפנימיותם.

זו היתה טעות המרגלים. תורת החסידות מסבירה את פנימיות כוונתם של המרגלים, בכך שרצונם להישאר במדבר נבע מכוונות טהורות. לשם מה להיכנס לארץ? הלוא בכניסתנו שמה נהיה כמו "טף" (בדעת), ניאלץ לבזבז את רוב זמננו לעיסוקים חומריים. הם רצו להמשיך בחיי הקדושה של המדבר, שם היו מנותקים מטרדות העולם ומדאגות הפרנסה. הם חששו שכניסת העם לארץ ישראל והצורך להתחיל בחרישה ובזריעה ובשאר העיסוקים הנדרשים שם - יפגעו בדבקותם בה', ולכן העדיפו להישאר במדבר, ללא כל מגע עם גשמיות העולם!

זה מה שטענו המרגלים: ארץ ישראל, אמרו, (במדבר יג, לב): "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא", היא תהפוך אותנו לאנשים חומריים, השקועים בבעיות קיום קטנוניות. היא תגרום לנו לאבד את הדרגה הרוחנית העילאית שבה אנו עומדים בהיותנו במדבר. המרגלים טענו שלא ייתכן לאחוז במקל בשני קצותיו - גם להישאר דבקים בה' וגם לחיות חיים גשמיים-חומריים בארץ ישראל.

בכך חטאו המרגלים. הם לא הבינו את מטרתה המיוחדת של התורה ואת כוחה המיוחד. הדבר שממנו חששו כל כך - השילוב בין החיים הארציים לבין האמונה ועבודת ה' - זה בדיוק מה שהתורה רוצה. זו תכלית כל הבריאה - להחדיר את אור הקדושה אל תוך החיים הגשמיים.

התורה ניתנה לנו כדי שנקיים אותה ונעבוד באמצעותה את הקב"ה דווקא מתוך ובתוך החיים הטבעיים של העולם הזה. העם היהודי נדרש לשלב חיים רוחניים של קדושה עם חיים גשמיים-ארציים.

על כך ענה הקב"ה: "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה.. הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ". אומנם דור המדבר הוא דור דעה, השקוע ברוחניות בלבד, אך לארץ ישראל ייכנסו דווקא ה"טף" בדעת, בני הדור הצעיר, שיתעסקו בעניינים גשמיים וייאלצו לכפות את עצמם לקיים תורה ומצוות.

בזאת חפץ ה': בעבודת ה' מתוך קשיים והתמודדויות, היא יקרה לו יותר מעבודתם הרוחנית של בני דור המדבר.

את הלקח הזה מפרשת המרגלים צריכים גם אנו להפיק. אין בעולם שום דבר שיכול לעמוד בין היהודי ובין הקב"ה. גדולתו של יהודי היא, שהוא יכול לעמוד גם מול הכוחות החזקים ביותר, ולא רק להתגבר עליהם ולנצחם, אלא אף להפוך אותם עצמם שיהיו כלי שרת לעבודת הבורא.

 

מהספר: "שולחן שבת - שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש", בעריכת הרב מנחם ברוד


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה