בס''ד                                  פרשת וישלח: כיצד בונים עירוב בשטח

פתיחה

חלק מהשהייה בשטח בזמן מלחמה דורשת גם הקמת עירוב, ובעקבות כך נעסוק השבוע בשאלות הנוגעות להקמתו:

הגמרא במסכת שבת (ו ע''א) כותבת, שחריץ עמוק עשרה או גדר גבוהה עשרה ורחבים ארבעה (טפחים), זו היא רשות היחיד גמורה. מכאן ומגמרא נוספת (ז ע''א) עולה, כשכדי ששטח ייחשב רשות היחיד ויהיה ניתן לטלטל בו, צריך שיתקיימו שלושה תנאים: א. גודל השטח. ב. השטח צריך להיות מוקף מחיצות. ג. השטח צריך להיות מוקף לשם דירה.

התנאי הראשון מתקיים בכך שגודל השטח הוא לפחות ד' על ד' טפחים. כיוון שתנאי זה לרוב קורה, לא נדון בו בהרחבה. התנאי השני מתקיים אם השטח מוקף מחיצות מכל רוחותיו, ונראה השבוע כיצד יוצרים מחיצה. התנאי השלישי מתקיים כאשר המחיצות הוקמו לשם דירה ובמקום הראוי לשם כך, אך לעיתים המחיצות מקיפות גם חלקים 'מתים', ונראה האם ניתן להקיפם בעירוב.

עשיית מחיצה

כאמור, התנאי הבסיסי לעשיית עירוב היא הקפת השטח במחיצה, שגובהה יהיה עשרה טפחים. בנוסף, המחיצה צריכה להיות רציפה, דהיינו שלא יהיו חורים הגדולים משלושה טפחים בתוך המחיצה, והיא לא תהיה גבוהה מהקרקע יותר מג' טפחים, דבר 'המנתק' אותה מהרצפה. לכן לדוגמא, אי אפשר להקיף שטח בגדר תיל ('תלתלית'), שכן יש בה רווחים גדולים.

למרות שהשטח צריך להיות מוקף מארבע רוחותיו, אין הכוונה שיהיה מוקף במלואו ודי שיהיה "עומד מרובה על הפרוץ", דהיינו שרוב השטח יהיה מוקף במחיצה. למרות שניתן שיהיו פתחים במחיצות, אלו לא יכולים לעלות בגודלם על י' אמות, שכן במקרה זה הפתח אינו נחשב פתח אלא פרצה, המבטלת את כשרות המחיצה[1]. אמנם אם עושים צורת הפתח ניתן להתגבר על בעיה זו:  

צורת הפתח

על אף שניתן להשתמש במחיצות גמורות, בפועל יש קושי בעשייתן. לכן כאשר מקיפים יישוב או עיר בעירוב משתמשים בצורת הפתח. גם הרבנות הצבאית, כאשר היא מחלקת 'ערכת עירוב', הערכה בנויה על בסיס צורת הפתח. הגמרא בתחילת מסכת עירובין (ב ע''א) כותבת, שלמרות שכאשר מקיפים שטח, אסור שיהיו בו פרצות גדולות מעשר אמות, שכן כאמור הן מבטלות את ההיקף, אם באותה פרצה עשו צורת הפתח (= ∏) - הפרצה אינה מבטלת את ההיקף. נחלקו הראשונים בביאור פסק ההלכה:

א. הרמב''ם (שבת טז, טז) סבר שאמנם צורת הפתח מועילה כדי להכשיר פרצה הגדולה מי' אמות, אבל רק במקרה בו רוב ההיקף עשוי ממחיצה ממש. למגיד משנה (שם) מקור הרמב"ם מהגמרא במסכת עירובין (יא ע''א) הכותבת בשם רבי יוחנן, שאדם שהקיף את כל שדהו בצורת הפתח, ההיקף מועיל להפריד רק לעניין כלאיים, אך לא לעניין שבת. ובלשונו:

''ואף על פי שנראה מסוגיא שעל משנה זו, דמאן דאית ליה כי האי מתני' חצר שרובה פתחים וחלונות ניתרת בצורת הפתח, וברייתא דקא אמרה בפתחים ובלבד שיהיה עומד מרובה על הפרוץ היינו בפתחים שאינן עשויין כתקנן, כדאיתא התם, רבינו ז"ל תפס לו פשט הברייתות ופשט מימרא דר"י, דאמר לכלאים התירו ולא לשבת.''

ב. הרשב''א (עבודת הקודש א, יד) והטור (סי' שסב) חלקו וסברו שהלכה כדעת פשט המשנה, שצורת הפתח מועילה גם אם כל ההיקף עשוי מצורת הפתח. למעשה כך נוקטים להלכה, כיוון שזו עיקר דעת השולחן ערוך (שסב, י) וגם המשנה ברורה (שם, נט) שכתב שלכתחילה טוב לחוש לדעת הרמב''ם שרוב השטח יהיה מוקף במחיצה ממש ולא בצורת הפתח, הרי שכתב שיש לעשות כך במקום האפשר.

צורת הפתח בבקעה

לכאורה, הקפה רק באמצעות צורת הפתח אינה יכולה להועיל במציאות צבאית, שכן השולחן ערוך (שסב, י) פסק בעקבות הרא''ש (א, יג), שניתן להקיף שטח באמצעות צורת הפתח, רק כאשר גרו במקום זה בעבר. בשטח שלא גרו בו בעבר, לא ניתן להקיף רק באמצעות צורת הפתח (וצורות הפתח יכולות לחפות רק על פרצות גדולות), כיוון שנראה כאילו מטלטלים בכרמלית.

למרות זאת ולמעשה כתבו האחרונים (משיב מלחמה ב, מה. אבן ישראל ט, סג), שבמקום צורך, כאשר מדובר בשטח בו מתכוונים לשהות זמן מה, ניתן לסמוך על ההבנה שרק כאשר הגיעו למקום במקרה (כמו שיירה שהלכה במדבר) אז אין להקיפו בצורות הפתח בלבד, ולא כששוהים בשטחי כינוס או במקום אימון, המיועדים לימים רבים.

מיקום החוט

להלכה כתבו הראשונים והשולחן ערוך (שסב, יא), שבמקרה בו עושים צורת הפתח, אין חובה שהחוט שמעל שני העמודים ייגע בהם, ודי אם יהיה מעליהם. עוד מוסיפה הגמרא (יא ע''ב), שאם החוט נמצא בסמוך לעמודים, אין בכך צורת הפתח. נחלקו האחרונים האם חוטי החשמל הקבועים בצד עמוד החשמל (על גבי מסמר או וו) נחשבים כמעל העמודים:

א. השואל ומשיב (ב, פח) כתב שיש מקום להקל בשעת הדחק. ונימק, שהטעם שצורת הפתח מהצד אינה נחשבת פתח הוא, שתקיעת חוט בצד עמוד מגלה שלא היתה כוונה לעשות פתח, שכן אם היו רוצים לעשות פתח היו שמים את החוט מעל העמודים. אולם במקרה בו קובעים את החוטים בצד מסיבה שונה (כמו במקרה של עמודי החשמל), גם חוטים מהצד נחשבים חוטים.

בשו''ת נפש חיה (סי' לד) העלה סברא נוספת להקל, שכיוון שהוו שעליו נמצא החוט אינו רק מאוזן לעמוד החשמל (דהיינו בצורת┤), אלא גם מתעכל כלפי מעלה (דהיינו בצורת│L) ממילא הוא נחשב כחלק מהעמוד למרות שהוא נמצא חוצה לו, והחוטים נחשבים נמצאים מעל העמוד ולא חוצה לו. ובלשונו:

ומכל מקום אפשר דבכהאי גוונא, היכא שתחב יתד עקום בקנה התחתון ועליו מונח הקנה העליון, אפשר דמהני ונחשוב

היתד העקום העקום כאילו הוא מהקנה התחתון שתחוב בו, דבוודאי אין חילוק בין אם הקנה התחתון עומד ביושר או בעקמימות, וכיוון דנחשב היתד הזה לקנה התחתון, הוי כאילו חקק בקנה התחתון דמהני.''

ב. התורת חסד (או''ח סי' ט) והאבני נזר (או''ח א, רצז) חלקו וסברו, שאי אפשר להכשיר חוטים על עמודי חשמל, והם נחשבים כפתח מהצד. את טענת השואל ומשיב דחו, שהסיבה שפתח מהצד אינו נחשב פתח, אינה בגלל כוונת העושה, אלא משום שכך לא עושים פתח, ואין הדבר תלוי בדעת כל אדם ואדם. ראייה לדבריהם הביא מהתוספות (ב ע''ב) שכתבו שפתח שער החצר במשכן אינו נחשב פתח בגלל שהחוטים נעשו מן הצד, למרות שבוודאי הייתה כוונה לעשות שם פתח.

מקום המשמש לדירה

א. בעיה נוספת הקיימת בהקפת שטחי כינוס (אך לא רק בהם, אלא גם בערים גדולות וביישובים), הוא התנאי הקובע שהשטח צריך להיות מיועד לדירה. דין זה עולה מדברי הגמרא במסכת שבת (ז ע''א) הכותבת, שאם מקיפים שטח הגדול מבית סאתיים (100 אמה על חמישים אמה מרובעות), צריך שהשטח יהיה מיועד לדירה, דהיינו שיגורו באותו המקום, והוא לא ישמש לפרדסים, גינות וכדומה.

כפי שמובא בביאור הלכה (ד''ה לדירה) על בסיס דברי המשנה, לא חייבים לגור דווקא באותו שטח כדי שיחשב מוקף לדירה, אלא די בכך שעושים בו תשמישי דירה, כמו חצר הפתוחה לדירה, מחסן עצים ושאר דברים שנכנסים אליהם תדיר. על בסיס זה כתב בשו''ת חבל נחלתו (י, יא) שגם גני משחקים ומקום עבודה נחשבים כמשמשים לדירה. ובלשונו:

''ונראה לגבי המציאות בימינו, כי כל מקום המשמש אדם לצרכיו היום-יומיים כמו מקום עבודתו או מקומות בילוי שאינם בבית מקורה, כגון גני משחקים וכד' דינם כמקום המשמש לדירה, ולכן אם הקיפם בגדר והניח עירובי חצרות מטלטלים בכולם. ולעומת זאת מטעים או שדה בור או קוצים שאינו משמש לאדם לחיי היום-יום אפילו הקיפם אינו מטלטל בהם.''

ב. אולם, ברוב המקרים כאשר מקיפים שטח גדול ובפרט כאשר מדובר בבסיס צבאי, ישנם גם חלקים שאינם מיועדים לשימוש בני אדם, כמו שדות קוצים, שטחי עפר ועוד. גם לגבי גן חיות כתב הנודע ביהודה (או''ח מז) שאינו נחשב כמוקף לשם דירה, שכן בני אדם לא יכולים לחיות בתוך כלובי חיות מזיקות.

מה דין שטחים אלו? הגמרא במסכת עירובין (כג ע''א) כותבת, שבמקרה בו זורעים שטח בתוך העיר והוא גדול מבית סאתיים, הוא פוסל את עירוב העיר. אמנם בפועל, וכפי שהעיר החזון איש (או''ח פט, ז), לא נזהרים בכך, ועושים עירוב גם במקומות הכוללים שטחים של בית סאתיים שאינם משמשים לדירה. האחרונים העלו מספר סברות מדוע יש מקום להקל:

ערוב הכולל "שטחים מתים" סברות להקל

א. הרב דב ליאור (חבל נחלתו שם) כתב להקל בחלק מהמקומות על בסיס דברי המהרש''ם (דעת תורה שנח, ט), שבמקרה בו השטח שאינו מיועד לדירה הוא שטח עפר שעלו בו קוצים מעליהם, ויש סיכוי שיבוא יום וישתמשו בהם, ניתן לומר שהוא נחשב כחלק ממגורי אדם. על אף שרבים חלקו על המהרש''ם, כיוון שמדובר בספק דרבנן ובמקום דחק, ניתן להקל. ובלשונו:

''ראיתי ב'דעת תורה' שמביא בשם הירושלמי שזרעים מבטלים רק אם נזרעו בידיים, אבל אם צמחו קוצים מאליהם, לא מבטלים את ההיקף לדירה. נראה לעניות דעתי שבנסיבות שתיארת, ניתן לסמוך על השיטה המקילה היות והמחלוקת היא באיסור דרבנן, ולכן הפרצה אינה מבטלת את ההיקף.''

ב. הדבר שמואל (סי' רנט) והרב יעקב עמדין (מור וקציעה, שנח) נקטו בסברא, שיש מקום להקל במקומות בהם המחיצה אינה נועדת לשם הקמת עירוב, אלא העיר במהותה מוקפת חומה. לטענתם, כאשר נפסק בגמרא ששטח בית סאתיים מבטל את עירוב העיר, זה רק במקרה בו מטרת ההיקף הוא העירוב שאז המחיצה נחשבת מחיצה גרועה, ולא כאשר יש חומה קבועה.

לפי הבנה זו, אמנם במקומות בהם עושים עירוב באמצעות צורת הפתח, העירוב לא יועיל, שכן מדובר במחיצה גרועה (ולכן סברתם לא תועיל במקרה בו מקיפים עיר שלמה בעירוב), אבל בבסיסי צה''ל המוקפים גדר שלא נועדה לשם עירוב אלא לשם שמירה, וכן ביישובים סמוכים לגבול המוקפים גדר - יהיה ניתן לסמוך על סברתם. ובלשון הרב עמדין:

''ומסתפינא מחברייא, משמע לי דכל הני מילי דקרפף, שאינו מוקף לדירה ביותר מבית סאתים, או שהוקף לדירה ונזרע רובו, לא אמרן אלא בעומד על פני השדה, וכן בגנה שבבקעה, דכיון דמחיצותיהן גרועות שלעצמן בלבד עשויות, לא לשום דירת אדם, משום הכי כי נזרע רובן, בטלה מחיצתייהו. אבל בגנות זרועות וקרפיפות, שבתוך עיר מוקפת חומה, ומעורבת, כיון דשרי לטלטל בכולה הכל דינו כרשות היחיד. ולא אמרינן בה נמי אתו רבים ומבטלי מחיצתא[2].''

ג. הדברי מלכיאל (ד, ג) ובעקבותיו הציץ אליעזר (יג, מא) העלו סברא נוספת להקל, ולהבנה זו ניתן להקל אף בערים גדולות ובצורת הפתח. להבנתם, כאשר נפסק ששטחי עפר מבטלים את מחיצות העיר, הכוונה דווקא במקרה בו הקיפו את העיר בחומה ואז קבעו בה שטחי עפר או פרדסים, שכן באופן זה שעשו בה שטחי עפר, הראו שאין רצון שיהיה מדובר ברשות אחת המיועדת למגורים. לעומת זאת במקרה בו כבר היו שטחי עפר ואחר כך הקיפו אותם בחומה, הרי שהם כלולים בעירוב ולא מבטלים אותו.

ד. הציץ אליעזר (שם) העלה סברא נוספת להקל בשם הרב חיים לייבוש. הוא טען, שכאשר נפסק ששדה מבטל עירוב, זה רק במקום קטן, שאין הדרך לקבוע שם שדה, שאז השדה מגלה שאין כוונה שיהיה המקום מוקף ומיושב. לעומת זאת כאשר מדובר במקום גדול כמו ערים בימינו, שמטבע הדברים הם כוללים גם "שטחים מתים", הרי הם חלק מהעיר, ולא מבטלים את היקפה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...