בס''ד               פרשת ויגש: האם מותר להתאבד כדי להימנע מייסורי הגויים

פתיחה

כחלק מהמאורעות בשמחת תורה שנה זו, נפלו בשבי חיילים ואזרחים רבים. בעבר (מקץ שנה א') עסקנו בשאלה, האם מותר לשחרר שבויים כחלק מעסקה, וראינו שלמעשה כאשר מדובר בשחרור מחבלים (ולא בנתינת כסף בתמורה), אין תשובה ברורה, ובסופו של דבר טיב העסקה נתונה לשיקול דעתו של הדרג הממונה.

השבוע נעסוק בסוגיה נוספת הנוגעת לנושא השבויים מכיוון אחר, למרות שאדם שמתאבד עובר על איסור חמור, האם מותר לעשות זאת כדי לא ליפול בשבי שסופו מוות בייסורים. כפי שנראה, הדיון יתמקד במעשה שאול שנפל על חרבו במלחמה בפלישתים, וההסברים השונים שניתנו למעשיו. לסיום נעסוק בנושא משלים והוא האם יש להתאבל על אדם שהתאבד.

מעשה שאול בגלבוע

בספר שמואל (א, כח) מסופר, שפלישתים חנו בשונם במטרה להילחם בישראל. שאול חשש מהם וניסה לברר באמצעות האורים והתומים, נביאים וחלומות מה יעלה בגורל המלחמה. כיוון שה' לא השיב לו, בלית ברירה הלך לבעלת האוב (דבר האסור מהתורה), שהעלתה לו את שמואל[1] שבישר לו שעם ישראל יפסיד במלחמה, והוא ובניו ייפלו בה בחרב.  

כנבואת שמואל כך היה, פלישתים ניצחו את עם ישראל, ובניו של שאול נפלו בקרב. כאשר ראה שאול שגם מותו מתקרב וחיצי הקשתים מתקרבים אליו, פנה אל נושא כליו בבקשה שיהרגהו, כדי שלא יבואו הערלים, יתעללו בו ויהרגו אותו. נושא כליו סירב, וכשראה שאול כך, נפל על חרבו והתאבד. ובלשון התנ''ך (פרק לא):

''פְלִשְׁתִּ֖ים נִלְחָמִ֣ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּנֻ֜סוּ אַנְשֵׁ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִפְּנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים וַיִּפְּל֥וּ חֲלָלִ֥ים בְּהַ֥ר הַגִּלְבֹּֽעַ: וַיַּדְבְּק֣וּ פְלִשְׁתִּ֔ים אֶת־שָׁא֖וּל וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיַּכּ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים אֶת־יְהוֹנָתָ֧ן וְאֶת־אֲבִינָדָ֛ב וְאֶת־מַלְכִּי־שׁ֖וּעַ בְּנֵ֥י שָׁאֽוּל: וַתִּכְבַּ֤ד הַמִּלְחָמָה֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַיִּמְצָאֻ֥הוּ הַמּוֹרִ֖ים אֲנָשִׁ֣ים בַּקָּ֑שֶׁת וַיָּ֥חֶל מְאֹ֖ד מֵהַמּוֹרִֽים: וַיֹּ֣אמֶר שָׁאוּל֩ לְנֹשֵׂ֨א כֵלָ֜יו שְׁלֹ֥ף חַרְבְּךָ֣׀ וְדָקְרֵ֣נִי בָ֗הּ פֶּן־יָ֠בוֹאוּ הָעֲרֵלִ֨ים הָאֵ֤לֶּה וּדְקָרֻ֙נִי֙ וְהִתְעַלְּלוּ־בִ֔י וְלֹ֤א אָבָה֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו כִּ֥י יָרֵ֖א מְאֹ֑ד וַיִּקַּ֤ח שָׁאוּל֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב וַיִּפֹּ֖ל עָלֶֽיהָ.''

א. כיצד התיר לעצמו להתאבד? האורחות חיים (סי' ד, אהבת השם) נקט שאכן שאול לא נהג כהלכה, ועבר על דברי הגמרא בבבא קמא (צא ע''א) הלומדת מהפסוק בפרשת נח ''אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'', שאין להתאבד. את דברי המדרש (בראשית רבה לד, יט) ממנו משמע ששאול לא עבר איסור, דחה והסביר שכוונת המדרש לומר שחנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קידוש ה' לא עברו על איסור, שכן אנשים אחרים רצו להרוג אותם, והם לא רצו להתאבד - אך שאול עבר איסור.

ב. רוב המפרשים סירבו לקבל את ההבנה במדרש ששאול לא נהג כהוגן, שהרי הגמרא במסכת ברכות (יב ע''ב) כותבת ששאול נקרא בחיר ה', ולא הגיוני שאדם העובר על איסור חמור מדאורייתא ייקרא בחיר ה'. משום כך העלו מספר אפשרויות להסביר מדוע במעשה שאול לא נפל פגם, אפשרויות שבאו לידי ביטוי גם בגזירות השמד באירופה.

התירי ההתאבדות של שאול

א. בשיירי כנסת הגדולה (בית יוסף, יו''ד קנז ד''ה וגבי) ביאר, שכיוון ששאול ידע שבסופו של דבר בהכרח ימות כנבואת שמואל, לכן היה מותר לו להרוג את עצמו כדי להימנע מהתעללות הפלישתים, וכדברי הפסוק ''ודקרוני והתעללו בי''. כך פירשו גם התוספות (גיטין נז ע''ב ד''ה קפצו) את ההיתר למעשה שמביאה הגמרא (שם), על ארבע מאות ילדים וילדות שקפצו לים וטבעו.  

ב. הריטב''א (עבודה זרה יח ע''א) הביא שיש מרבני צרפת המפרשים, שלשאול היה מותר להרוג את עצמו כיוון שחשש שהפלישתים יענו אותו עד שימיר את דתו. פירוש מעין זה הביאו גם בדעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית ט, ה), שהוסיפו שיש מרבני צרפת שבשעת גזירות השמד הרגו תינוקות יהודיים, כדי שלא ייפלו לידי הנוצרים, יחטפו אותם ויחנכו אותם לנצרות. ובלשונם:

''ואך את דמכם וגו'. אזהרה לחונק עצמו ואמרו בבראשית רבה... וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו' תלמו לומר 'אך', שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על דת, והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח, והוא לא היה חושש. ''

ג. המהרש''ל (שם) העלה אפשרות שלישית, שמעשה התעללות והריגת מלך ישראל, משיח ה', על ידי הפלישתים, יש בו חילול ה' גדול, ובמקום חילול ה' גדול כמו זה, מותר להתאבד  (אפשרות בעלת עיקרון דומה למה שראינו בעבר, שבמקרה בו יש גזירת שמד על היהודים לא לקיים מצוות, מותר למסור את הנפש כדי לא לחלל שם שמים (אם כי שם מדובר בהרג על ידי אחרים)).

על בסיס אותו עיקרון פירש הרב אשר וייס ('מאבד עצמו לדעת'), את הטעם מדוע הרג דוד המלך את העמלקי ששיקר וסיפר לו שהרג את שאול (מתוך מחשבה שדוד ישמח על כך). שכן בעוד יש שביארו שדוד הרגו כיוון שרצח את שאול (למרות ששאול כבר גסס), מפשט הפסוקים משמע שהרגו משום שהעז להרוג משיח ה', שהוא עוון חמור העומד לעצמו ומחייב מיתה. ובלשונו:

''אך אפשר שלא מדין רוצח הרגו דוד, אלא על שלא ירא לשלוח יד במשיח ה', והלא בלאו הכי כתב הרמב"ם (בסוף פרק י"ח מהלכות סנהדרין) דהוראת שעה הייתה, או מדין מלך הרגו, שהרי אין אדם נהרג על פי עצמו, ואפשר דגם עצם הריגתו של הגר העמלקי מדין מלכות הייתה, או הוראת שעה על שלא ירא לשלוח יד במלך ישראל, והיה לו לנהוג כמו נושא כליו של שאול שלא אבה לשמוע בקולו להרגו.''

ד. המהרש''ל (ים של שלמה בבא קמא, נט) הציע אפשרות נוספת למעשה התאבדות שאול. שאול מלך ישראל חשש שאם יראו בני עמו שהוא נפל חי בידי הפלישתים ויידעו שהם מענים אותו, כנראה ייצאו למלחמה כדי להצילו. מלחמה זו תעלה במחיר חיי אדם של עשרות אלפים מעם ישראל, ולכן מותר היה לו ליפול על חרבו כדי למנוע אסון זה.

רבי חנינא בן תרדיון

הגמרא במסכת עבודה זרה (יח ע''א) מספרת, שהרומאים תפסו את רבי חנינא בן תרדיון מלמד תורה ברבים, וכעונש שרפו אותו כאשר ספוגי מים מונחים על ליבו כדי לעכב מעט את מיתתו, וכך לגרום לו ייסורים גדולים. רבי חנינא עצמו סירב ממידת חסידות לבקשת תלמידיו לפתוח את פיו כדי לקרב את קיצו, אך הסכים שהממונה על השריפה יסיר את הספוגים מעל ליבו.

לפי השיטה שראינו לעיל, הגורסת שמותר לאדם למסור את נפשו כדי למנוע מעצמו ייסורים כאשר יודע שוודאי ימות, מובן מדוע הסכים רבי חנינא להורדת הספוגים מעל ליבו. כיצד יישבו שאר השיטות מעשה זה? הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חו''מ ב, עג) כתב שאכן מעשה זה צריך עיון, וצריך לדחוק ולומר שזו הייתה מעין הוראת שעה של רבי חנינא, ובדיעבד הסכימו עימו מהשמים.

כפרת עוונות

מקרה נוסף בו דנו הפוסקים הוא, האם מותר להתאבד כדי לכפר עוונות:

א. המדרש (בראשית רבה, סה) מספר, שיקום איש צרורות אחיינו של רבי יוסי בן יועזר, כדי לחזור בתשובה מעוונותיו הרבים הכוללים עוונות המחייבים מיתת בית דין, קיים בעצמו ארבע מיתות בית דין במקביל. כיוון שבמדרש מסופר שיצאה בת קול ואמרה שהוא מזומן לחיי העולם הבא, למד המהר''י וייל (סי' קיד), שהמתאבד כדי לכפר על עוונותיו אינו עובר על איסור. 

ב. השאלת יעב''ץ (א, מג) סייג פסק זה ונקט, שרק אם אדם עבר עבירה המחייבת ארבע מיתות בית דין מותר לו לעשות כך. על בסיס כך נקט שמותר (וייתכן שאף מצווה) לאשה נשואה שזינתה והתעברה מזנות זו, להפיל את עיבורה.שכן מעיקר הדין אשה זו מחוייבת במיתת בית דין, וכיוון שכל עוד העובר הנמצא ברחמה לא נולד הרי שהוא נחשב כמותה ('ירך אימו'), מותר להורגו כאילו הוא חייב מיתת בית דין. ובלשונו:

''ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. כיון דמדינא בת קטלא היא. אף על גב דממזר כשיצא לאויר העולם. דינו ככשר שחייבין על הריגתו. מיהת השתא דירך אמו הוא. ואילו היה דינה מסור בידינו. היינו ממיתים אותה ואת פרי בטנה... על כן היה נראה לי פשוט שאין איסור גם כן בהשחתתו. אף על פי שאימא קיימת... ואדרבא נראה שזכות הוא לה. וכמה מעשיות בש"ס ומדרשות יוכיחו שספרו מבעלי תשובה שדנו דין הריגה בעצמן. וקילסום שזכו לחיי העולם הבא.''

ב. בשו''ת זרע אמת (א, פט) חלק וסבר, שאין ללמוד ממעשה יקום איש צרורות שמותר לכתחילה להתאבד כדי לכפר עוונות, וכן הגישה הרווחת בפוסקים. את מעשה יקום איש צרורות פירש, שרק בדיעבד הסכימה דעת המקום למעשיו, בגלל טוהר כוונתו. כך גם פירש מעשה הכובס, שהגמרא מספרת שהתאבד בגלל שלא היה בהלוויתו של רבי יהודה הנשיא וזומן לחיי העולם הבא.

את דברי השאלת יעבץ יש לדחות, שמעבר לכך שכאמור פוסקים רבים חלקו וסברו שאין להתאבד כדי לכפר על עוונות (והדרך לכפרה היא באמצעות תשובה), נראה לא מסתבר שבמקרה של זנות ניתן יהיה לאשה להפיל את הוולד כדי לקיים בעצמה מעין מיתת בית דין, בעוד שהיא נשארת בחיים.

אבלות על מתאבד

הברייתא במסכת שמחות (ב, א) כותבת, שבמקרה בו אדם התאבד, וברור שאכן התאבד, אין נוהגים בו מנהגי אבלות רגילים. לא קורעים על מותו ולא מספידים אותו, אך בכל זאת עומדים עליו בשורה (ביציאה מבית הקברות) ואומרים עליו ברכת אבלים, שכן שני אלו אינם משום כבוד המת שאינו ראוי לכבוד, אלא משום כבוד החיים שהקרוב שלהם התאבד.

נחלקו הראשונים, למי התכוונה הברייתא כאשר אמרה שלא קורעים על מותו: א. הרמב''ן (תורת האדם, פג) פירש, שהכוונה לאנשים הרחוקים למת, שקורעים בדרך כלל רק מחמת כבוד הנפטר. אך הקרובים למת שחייבים בקריעה, חייבים גם פה, שכן קריעה זו אינה משום כבוד. ב. הרמב''ם (אבל א, יא) חלק וסבר שכל קריעה היא משום כבוד הנפטר, ולכן גם הקרובים אינם קורעים. ובלשונו:

''המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים. ואי זהו המאבד עצמו לדעת, לא שעלה לגג ונפל ומת, אלא האומר הריני עולה לראש הגג, ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת, הרי זה בחזקת שאבד עצמו לדעת, אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גב סייפו הרי זה בחזקת כל המתים.''

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד שמה, א) כדעת הרמב''ם. למרות זאת כתב החתם סופר (יו''ד ב, שכו), שכאשר מדובר במשפחה נכבדה שאם לא תתאבל ותקרע ויהיה לה ביזיון וכלימה עולמית (שכן כולם יידעו שבנם התאבד), מותר לסמוך על דעת הרמב''ן, לקרוע ולשבת שבעה. עם זאת לעניין קדיש (כאשר היה נהוג שרק אבל אחד אומר כל פעם קדיש בבית הכנסת), אין רשות לבניו לומר את הקדיש, שכן אז הם גוזלים משאר האבלים את הזכות לומר קדיש, ואין היתר לגזול משום כבוד המשפחה.

המגמה הנמצאת בחתם סופר להקל בהלכות אבלות, התפשטה עוד יותר בדורות האחרונים. לכן לא רק במקרים הדומים למקרה של שאול המלך נוהגת המשפחה להתאבל (שאז יש מקום להקל), אלא אף במקרים נוספים, שעל פי שורת הדין היה מקום שלא להתאבל, מתאבלים. לדוגמא, כאשר עובר זמן מה בין מעשה ההתאבדות לבין המוות, שאז תולים שבזמן זה חזר בתשובה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...