בס''ד         פרשת בא: האם מותר לאכול ג'לטין המופק מחיות טמאות

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שכאשר אוכלים את קרבן הפסח אין לשבור ממנו עצם: ''בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ''. להלכה פסק הרמב''ם (פסח פרק י') בעקבות הגמרא במסכת פסחים (פה ע''א), שחייבים מלקות דווקא בשבירת עצם שיש בה כזית בשר או מח. עם זאת משמע מדבריו, שגם בשבירת עצם 'יבשה' יש איסור. ובלשונו:

''השובר עצם בפסח טהור הרי זה לוקה שנאמר ועצם לא תשברו בו... אין חייבין אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בו מוח, אבל עצם שאין בו מוח ושאין עליו כזית בשר אינו חייב על שבירתו, היה עליו כזית בשר ושבר העצם שלא במקום הבשר חייב אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרו.''

לאחר שבחודשים האחרונים עסקנו בהלכות הקשורות למלחמה, נחזור לסדר פרשות השבוע ונעסוק הפעם בשאלה האם מותר לאכול ג'לטין המופק מחיות טמאות. כדי לענות על שאלה זו, נראה תחילה מחלוקת הפוסקים האם עצמות איסור שנפלו למאכל היתר מצטרפות לאוסרו, וכן נעסוק בדיון האם מאכל איסור המאבד את צורתו וטעמו מותר באכילה.

ביטול בשישים

האם וכיצד מאכל איסור בטל בהיתר? הגמרא במסכת זבחים (עז ע''ב) מביאה מחלוקת בשאלה זו, בין רבי יהודה לחכמים. לדעת רבי יהודה, כאשר מאכל איסור מאותו מין של מאכל היתר (לדוגמא בשר כשר ובשר טרף) מתערבבים, אין האיסור בטל כלל וכלל. הסברא לכך היא, שכאשר מדובר באותו המין ('מין במינו'), הטעם של הבשר הכשר אינו יכול לבטל את טעמו של הבשר הטרף.

חכמים חולקים וסוברים, שכשם שבשני מאכלים מסוגים שונים שהתערבבו ('מין בשאינו מינו') ההיתר מבטל את האיסור, כך כאשר מדובר בשני מאכלים מאותו המין, ההיתר מבטל את האיסור. ואדרבה, כאשר מדובר במאכלים מאותו הסוג הביטול קל יותר, שכן טעמו של מאכל האיסור אינו מורגש. ובלשון הרמב''ם שפסק כחכמים:

''דם שנפל לתוך המים או לתוך דמי חולין לא יזה ממנו ואם הזה פסול, נפל מים לתוך הדם שבמזרק, אם יש בו מראה דם כשר, נפל לתוכו יין או דם חולין, אומדין אותו אילו היו מים, אם ראויין לבטל דם שבמזרק עד שלא יהיו מראיו מראה דם הרי זה לא יזה ממנו, ואם אינם ראויין לבטל מראיו יזה ממנו.''

באיזו כמות של ההיתר מאכל האיסור מתבטל? בפרשת נשא (ו, יט) כתוב, שכאשר הנזיר מביא אייל בסיום נזירותו, עליו להפריש ממנו זרוע לכהן. כיצד ניתן לאכול את האייל? והרי טעם הזרוע המותר רק לכהן נבלע בבשר כולו! לדעת חייא בר אבא הסיבה לכך היא, שטעם האיסור של הזרוע בטל בשישים בטעם הבשר הכשר. רב אסי חלק וסבר, שטעם ההיתר בטל במאה.

בטעם המחלוקת כותבת הגמרא במסכת חולין (צח ע''ב), שלדעת רבי חייא בר אבא, כאשר מחשבים את היחס בין הזרוע לבין שאר הבשר, מחשבים גם את העצמות הנמצאות בזרוע ובבשר, ויחס זה עולה לאחד כנגד שישים. לעומת זאת לדעת רב אסי יש לחשב רק את הבשר, ללא העצמות, ויחס זה יוצא אחד כנגד מאה.

מעמיד

להלכה נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו''ד צח, א), כדעת רבי חייא בר אבא, כך שבדרך כלל כדי שמאכל איסור יתבטל בהיתר על ההיתר להיות פי שישים מהאיסור. לכאורה עולה מכאן, שאין מניעה להשתמש בג'לטין המופק מחיות טמאות, שהרי הכמות שלו במאכל מזערית, אפילו לא אחד מאלף. אלא שלמעשה אין הדבר כך, וזאת בעקבות דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (לה ע''ב).

הגמרא כותבת שאין לאכול גבינה שהתגבשה באמצעות קיבה של מאכל נבילה, כיוון שהקיבה מעמידה את הגבינה, ולכן אין משמעות לכך שהיא לא נותנת טעם בתבשיל או שכמותה מועט, שכן היא דומיננטית במאכל ואוסרת את כולו. הוא הדין בג'לטין, שלמרות שהכמות קטנה ואין בו טעם, תפקידו לייצב את המאכל (בעיקר במאכלי ג'לי), ולכן הוא חשוב ואין משמעות לכמות שלו.

משום כך כדי לדון האם יש היתר בג'לטין, כפי שנראה להלן יש ללכת לאפיקים שונים התלויים באופן בו הפיקו את הג'לטין (אותו מפיקים לרוב מחזירים): דרך ראשונה להפקה היא מעצמות החיות הטמאות, שכדי להסיר את השומן מהן משרים אותן במים חמים וכדומה. דרך שנייה להפקה היא באמצעות עורות החיה, שגם כולל הסרת שומן שיער וכו'.    

דין העצמות

מה הדין כאשר מפיקים ג'לטין מעצמות חיה טמאה? כדי לענות על שאלה זו, יש לפתוח במחלוקת הראשונים, האם עצמות מאכל איסור והיתר מסייעות לבטל את מאכל האיסור, או לאסור את המאכל המותר (שכן אם בושלו לפני ואחר כך עורבבו דינם שונה):

א. הרמב''ן (ד''ה ומדקיימא לן) סבר, שהעצמות הנמצאות בתוך בשר היתר נחשבות כהיתר, ועצמות הנמצאות בבשר איסור נחשבות כאיסור. הסברא לכך היא, שהעצמות הנמצאות במאכל, מסתמא בזמן הבישול בולעות טעם רב ממנו, ונהיות כמותו. ראייה הביא מהגמרא במסכת חולין (שם) שראינו לעיל, הכותבת שטעמו של רבי חייא בר אבא שבשר איסור בטל בשישים הוא שיש לחשב את עצמות הזרוע יחד עם הזרוע, ועצמות שאר הבשר יחד עם הבשר - מוכח שהעצמות נחשבות חלק מהמאכל. ובלשונו:

''ומדקיימא לן בשישים, שמעינן מינה דבשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן, שכך שיערה תורה זרוע בשלה. ויש בדבר להקל ולהחמיר. ושמעינן מינה דליתא להא דאמרינן בירושלמי (תרומות פ"ה) קליפי איסור מעלין את ההיתר, שאם כן עצמות זרוע יצטרפו להיתר ויותר ממאה הן, וכך מפורש בפרק קמא דערלה ירושלמי, דמאן דאמר בששים אין מוציא עצמות מן הזרוע, ולית ליה קליפי איסור מעלין עיין שם, ומקצת מחברים הקלו בזה וטעו.''

ב. הרא''ש (ז, ל) חלק וסבר בעקבות דברי הירושלמי (ערלה א, ג) הכותב 'שקליפי איסור מצטרפת להיתר', שאפילו העצמות הנמצאות בתוך מאכל האיסור, מצטרפות יחד עם בשר ההיתר כדי לבטל את האיסור, וכן פסק השולחן ערוך (יו''ד צח, א). עם זאת, כאשר עצמות האיסור רכות במיוחד או שיש בתוכן מוח, פסק הש''ך (שם, א) שהן מצטרפות לאיסור.

הסברא לפסיקתם היא, שלטענתם העצמות אינן בולעות טעם, לא להיתר ולא לאיסור. לכן הן מותרות באכילה, וממילא יכולות להצטרף למאכל ההיתר לבטל את האיסור. את ראיית הרמב''ן ממסכת חולין דחו, שגם אם בגמרא חישבו את עצמות אייל הנזיר, אין הכוונה שזה ממש מקור הדין, ומדובר באסמכתא בלבד (שהרי מדאורייתא מין במינו בטל ברוב).

ג. האור זרוע (סי' רעז) בגישה שלישית סבר, שעצמות ההיתר מצטרפות להיתר, אך עצמות האיסור אינן מצטרפות לא לאיסור ולא להיתר (ועל אף שהיו ראויים להצטרף להיתר וכשיטת הרא''ש, הוא החמיר בכך, כדי שלא יבוא העם לבטל איסורים ממש). הרמ''א (שם) נקט שיש לפסוק כשיטה זו, אלא אם מדובר במקום הפסד משמעותי, שאז יש לפסוק כרא''ש שהיא הדעה העיקרית להלכה.

ג'לטין מעצמות

על בסיס האמור יש לדון בג'לטין מעצמות:

א. האחיעזר (ג, לג) והציץ אליעזר (הקדמה, חלק ד') פסקו, שאם הג'לטין הופק מעצמות יבשות לגמרי, ניתן להתירו באכילה על בסיס פסק השולחן ערוך שראינו לעיל, שבשר עצמות טמאות מצטרף לחלקי ההיתר לבטל את האיסור. עוד הוסיף, שגם אם בגלל הבישול המוקדם של הבשר הטמא עם העצמות נבלע בהן איסור, טעם זה אינו 'בן יומו', וכן התייבש לגמרי ונפגם בעקבות התוספות הכימיות שמשתמשים כדי להפריד את הג'לטין משאר המרכיבים. ובלשון האחיעזר:

''לכאורה בעצמות יבשים אין שום חשש, דהא עצמות האיסור מצטרפות עם ההיתר לבטל האיסור כמבואר ביו"ד סי' צ"ט, ואפילו בעצמות הרכין שהחמיר הש"ך, כתבו הפוסקים דאם הסירו הבשר ונתיבשו דינם כשארי כלי עצם וכלי מתכות ועץ. ואם פשוט דעצמות שנתיבשו אין בהם חשש איסור כלל.''

ב. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו''ד ב, לב) חלק וסבר, שאין לאכול מאכל שהועמד על ידי ג'לטין שהופק מעצמות של חיות טמאות, ואת דבריו ביסס על הרמב''ם (מאכלות אסורות ד, יח[1]). נראה שסברתו היא, שיש לחלק בין עצמות איסור שבטלות במאכל היתר (שהותרו כפי שראינו לעיל), לבין אכילת עצמות ממש (או ג'לטין שהופק מהן), שאסור מדרבנן. 

ג'לטין מעורות ושומן

עד כה עסקנו בג'לטין המופק מעצמות טמאות, שכאמור דינן קל יותר בגלל שלא בטוח שהעצמות נאסרו באכילה. דיון נוסף בו נחלקו האחרונים הוא, האם מותר לאכול ג'לטין המופק מעורות ושומן האסורים באכילה:

א. הרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ח, יא) סבר שיש להתיר מאכלים אלו, ואת דבריו ביסס בין השאר על שני מקורות. מקור ראשון מובא ברבינו יונה (ברכות לא ע''ב ד''ה ורבינו), שסבר שמותר לאכול 'מושק', המופק מדמה של חיה (האסור באכילה) ומשמש כמעין תבלין במאכל, כיוון שבמהלך תהליך הייצור הוא משתנה לגמרי - והוא הדין לג'לטין שבעקבות תהליך הפקתו משתנה לגמרי.

מקור שני מקורו בשיבולי הלקט ובעקבותיו הרמ''א (יו''ד פז, י), שנקט שקיבה שהתייבשה ונעשתה כמו עץ, מותר לשרות בה חלב ואין חוששים לאיסור בשר בחלב, שכן לאחר שנעשה עץ, פקע איסורו. על בסיס אותו עיקרון כתב הרב עובדיה, שגם כך בג'לטין, בגלל התהליכים שהוא עובר נעשה כמו עץ, ולכן גם אם הוא עשוי ממאכלות אסורות מותר באכילה. עם זאת הוסיף, שכאשר מפעל מבקש כשרות, ראוי שהמשגיח יבקש שישתמשו בג'לטין כשר. ובלשון הילקוט יוסף (קיצור. צח, כא) שסיכם את הדברים:

''ג'לאטין הנעשה מעורות או מעצמות רכים של בהמות טמאות, או בהמות נבלות וטריפות, לאחר ששורים אותם עם מלח וסיד, ומנקים אותם היטב, ומייבשים אותם הרבה בחום השמש במשך כמה חודשים... מעיקר הדין יש להקל לאכול מוצרי מזון שמעורב בהם חומר ג'אלטין הנזכר, אחר שהדבר פגום מאכילת כלב, ונתייבש והוי כעץ בעלמא. ומכל מקום לכתחילה כל מפעל המבקש הכשר מהרבנות, ראוי שהמשגיח יבקש שיתנו בתרכובת חומר שאינו עשוי מז'אלטין איסור.''

ב. הרב משה פיינשטיין (שם) חלק על דבריו, שהרי כפי שראינו לעיל אפילו בעצמות הוא לא התיר. את הראיה מדברי רבינו יונה דחה המנחת יצחק (ה, ה), שבניגוד לאותו מושק שמשנה את מהותו לגמרי והופך מדם לדבר אחר, הרי כאשר מפיקים את הג'לטין הוא כלל לא משנה את הרכבו ומהותו, אלא רק מבודד משאר החומרים באמצעות מספר פעולות.

את הוכחת הרב עובדיה משיבולי הלקט והרמ''א, דחה הרב פרנק (יו''ד סי' פג) בעקבות דברי הנודע ביהודה (יו''ד סי' כו) שסבר, שהפיכת המאכל לכמו עץ מועילה רק כאשר מדובר באיסור חלב ובשר, ששני הדברים מראש היו מותרים ונאסר רק הערבוב ביניהם. לעומת זאת כאשר מדובר במאכל האסור במהותו, הפיכתו לעץ אינה מכשירה אותו באכילה. מה עוד, שהש''ך (יו''ד שם) העיר שהתירו של הרמ''א הוא רק בדיעבד, ולכתחילה אין לשרות חלב בקיבה מיובשת.  

המציאות בפועל

למרות שיש המתירים ג'לטין המופק מחיות טמאות, למעשה בגלל שיש מחלוקת בפוסקים, המדיניות של הרבנות הראשית (תחומין כג') היא לכתוב על מוצרים המכילים ג'לטין: 'מכיל ג'לטין מן החי'. במהלך השנים, כדי לייצר מוצר כשר למהדרין, פיתחו מדענים יהודים ג'לטין המופק מדגים טהורים, דבר שכמעט מייתר את הצורך בשימוש בג'לטין מחיות טמאות, וודאי בארץ ישראל.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...