"דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" וגו' (ויקרא יב,ב). 'אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה, שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר". תנו רבנן: בראשונה היו אומרים: אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר; עד שבא רבי צדוק ופירשו: (בראשית מו, טו) "אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו", תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים' (נידה לא,א). מדוע עשה ה' שכך יהיה? הרי אם התורה רומזת לזה סימן שיש בזה חשיבות? בפשטות זה כדי לרמוז כיצד להביא זכרים, כמו שממשיכה הגמ': '(דברי הימים א ח, מ) "ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל דורכי קשת ומרבים בנים ובני בנים", וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים? אלא מתוך שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, שיהו בניהם זכרים, מעלה עליהן הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים. והיינו דאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני זכרים. אמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה' (שם, א-ב). וזה בשביל מי שרוצה להביא זכרים, כמאמר הגמ': 'אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקיבות' (קידושין פב,ב [ראה תשובה של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, ב'מענה חיים - א' שמסביר מה הכוונה כאן, שזה לא בא מזלזול בנשים חלילה]), וכן מטעם שהזכר בא עם פרנסה, כמו שמובא בהמשך הגמ' בנידה: 'ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי: כיון שבא זכר בעולם בא שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו טז, א) "שלחו כר מושל ארץ", זכר - זה כר. ואמר ר' יצחק דבי רבי אמי: בא זכר בעולם בא ככרו בידו, זכר - זה כר, דכתיב (מלכים ב ו, כג) "ויכרה להם כירה גדולה". נקבה אין עמה כלום, נקבה נקייה באה, עד דאמרה: מזוני לא יהבי לה, דכתיב (בראשית ל, כח) "נקבה שכרך עלי ואתנה"' (נידה שם). אז מי שרוצה דווקא להביא זכרים יוכל לפעול בדרך זו (לכן מי שאומר את שני הדברים זה רבי יצחק בשם רבי אמי). או שאדם מצווה להוליד לפחות בן ובת כדי לקיים מצוות "פרו ורבו" מדאורייתא, וזו מצווה חשובה ביותר, כמו שאמרו עליה: 'תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר (בראשית ט, ו) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", וכתיב בתריה "ואתם פרו ורבו". רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות שנאמר (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", וכתיב בתריה "ואתם פרו" וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר "ואתם פרו ורבו"' וכו' (יבמות סג,ב). לכן מרמזת התורה כיצד לפעול כדי להביא בן ובת כדי לקיים מצוות פו"ר. עוד נראה שיש בזה משום כעין תיקון בעולם, שאדם וחוה פגמו בחטאם בעץ הדעת, שחוה חטאה והחטיאה את אדם הראשון, לכן כתיקון לזה יש גילוי של חיבור זכר ונקבה בהולדה, שכעין בפעולת הזכר באה נקבה, ובפעולת הנקבה בא זכר, וכל זה נעשה במצוה חשובה של פו"ר, וכך כעין מתקן את החטא שבא כעין מהחילוק בין הזכר והנקבה, שכך נגרם שחוה תחטא ותחטיא את האדם (שהיה בזה גם פירוד בין שניהם, שאכלה נגד מה שלימדה אדם הראשון בשם ה', וכן האכילתו כדי שלא תמות לבדה - שבאה להזיקו). שנעשה כעין קודם החילוק שבין זכר ונקבה, שהיו יחד, כך בפעולת הזכר יוצאת נקבה, כעין שקשורה בו, בכוחו ממש, וכל זה בגילוי קדושה של מצוות פו"ר. אולי זה רמוז במדרש: '"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ". הה"ד (תהלים קלט, ה): "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי".  א"ר יוחנן: אם זכה אדם נוחל שני עולמות, הזה והבא, הה"ד "אחור וקדם צרתני", ואם לאו בא ליתן דין וחשבון, שנאמר "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה", כדכתיב (איוב יג, כא): "כפך מעלי הרחק". אמר ר' שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו. אמר ר"ל: בשעה שנברא דו פרצופין נברא ונסרו, ונעשה שנים גבים, גב לזכר גב לנקבה, איתיבין ליה: (בראשית ב, כא) "ויקח אחת מצלעותיו". אמר להן: מסטרוהי, כדכתיב (שמות כו, כ): "ולצלע המשכן"' (ויק"ר יד,א). שיש כאן רמז שאדם הראשון נברא זכר ונקבה, וזה קשור לעוה"ז והעוה"ב, ונרמז במשכן שמקדש את העולם להיות עולם קדוש, שבכך זוכה לטוב מהקדושה בעוה"ז וגם בעוה"ב. שזה רמז שכך גם נעשה במצוה החשובה של פו"ר, שבו פועל לטוב בעולם, שתהיה המשכיות בעולם, ויפעלו בזה לתיקון העולם בגשמיות וברוחניות (שלזה ברא ה' את העולם), ולכן יש בזה מעלת קדושה כ"ך גדולה, ולכן זה מתגלה בפעולת הפו"ר (שרמוז ב"תזריע" שאשה מזרעת תחילה וכו') כחלק מחוזק התיקון בעולם שנעשה מזה. אולי זה גם רמוז בתנחומא: 'רבי שמואל בר נחמני אומר: מהו "אחור וקדם צרתני"? אלו דו פרצופין, זכר ונקבה, שנאמר: "זכר ונקבה בראם" וגו' "ויקרא את שמם" וגו' (בר' ה ב), הוי אומר: "אחור וקדם צרתני". אמר אדם: אחר שברא הקדוש ברוך הוא כל הבהמות והעופות והשקצים והרמשים, ואחר כן ברא אותי. כך התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו, הקדוש ברוך הוא מצווה אותו ואומר לו: מזה תאכל ומזה לא תאכל, וזה לכם הטמא, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. ומי שהוא מקבל עליו במעי אמו כל המצות שבתורה ואחר כן נולד, לכך כתיב: "אשה כי תזריע"' (תנחומא "תזריע" סימן א). שמעבר לפשט נראה שבא לרמז שיש בזה משום תיקון עולם, לכן יש בזה גילוי שמקבל עליו את התורה שבזה מתקן את העולם, וקשור לחיבור זכר ונקבה כמו שהיה קודם (שאשה מזרעת תחילה וכו'), כרמז שמתקן את העולם מגילוי חטא עץ הדעת (שעיוות את דעת האדם, והתורה מתקנת ללכת כרצון ה'). אולי לכן מביא רבי צדוק ראיה מפס' שנאמר בירידה למצרים, ובו גם נרמז על יוכבד (כמובא בגמ' [ב"ב קכג,ב], וכן מביא רש"י): "אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש" (בראשית מו,טו). '"אלה בני לאה ואת דינה בתו" - הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. "שלשים ושלש" - ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנא' "אשר ילדה אותה ללוי במצרים", לידתה במצרים ואין הורתה במצרים' (רש"י). שיש חשיבות במספר שבעים בבנ"י (כעין שבעים זקנים), ולכן דווקא במספר הזה נחשב שירדו למצרים (כרמז לעתיד לתיקון עולם), שמתוך זה (מתוך גלות מצרים) הוקם עם ישראל, שיצאו ממצרים לתיקון עולם כשבבסיסם סלידה מהרעה והטומאה, כפי שהתגלה בגלות מצרים. כך שזה כעין רמז שגם בתחילת העיבור, כעין בירידה למצרים, מתגלה שזה קשור לתיקון עולם שיצא מזה, שנעשה במעשה חשוב ומשפיע לתיקון עולם, ומזה ממשיך לתיקון עולם שיתגלה בנולד, שיפעל בעולם בהמשך בהליכה כרצון ה'. אולי לכן מובא בגמ' קודם לתזריע: 'והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב  (בראשית ל, טז) "וישכב עמה בלילה הוא"? מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר (בראשית מט, יד) "יששכר חמור גרם", חמור גרם לו ליששכר' (נידה לא,א), שכך ה' מסיע למי שרוצה להוליד זכר, שנתן לאדם אפשרות ע"י מי מזריע תחילה. וכן זה התגלה בהולדת יששכר, שהוא אחד מהשבטים, שבנ"י מתקנים את העולם (ובפרט יששכר שיש בו מעלה גדולה של תורה וא"י [ב"ר צח,יב; צט,ט]). אולי גם אפשר שמובא בהמשך הגמ': 'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן ... ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר. ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים. תניא, היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה' (נידה לא,ב). בזכר יש גילוי מהיר יותר לחיבורה לבעלה, ובעקבות כך נעשה ברית המילה בגיל שמונה ימים, וברית המילה זהו מעלה מיוחדת בחיבור לה' שנעשה בזכר, ולכן כעין זה זכות לה, ולכן מתגלה בה גילוי של הבאת הזכר לעולם; וממילא בבעל מתגלה הגילוי בנקבה. אולי זה נרמז במדרש: 'ד"א: "אשה כי תזריע", הה"ד (קהלת יא, ב): "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמֹנָה" - "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" אלו ז' ימי נדה. "וְגַם לִשְׁמֹנָה" אלו ח' ימי המילה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואת מולו לשמנה ימים, הוי "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"' (ויק"ר יד,ז). שבפשטות דרשו על ההמשך של הפס', אולם אולי יש בזה רמז שזה קשור לעניין תזריע (שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר), שיש קשר בין נידה ומילה, שנידה נעשה כדי שתהא חביבה על בעלה, שזהו חיבור שלם בין בני הזוג, וגם במילה מתגלה חיבור שלם, ששניהם שמחים אז ולא עצבים, שיש בהם חיבור שלם, ולכן שני הדברים קשורים בחיבור שלם; וזה קשור לכך שאשה מביאה זכר, שכששומרת נידה גורמת לחיבור שלם עם בעלה, וכך גם בלידת זכר גורמת לחיבור שלם ביום השמיני (כיון שחוזרת בה לאחר שבעה) שלכן אז נעשה ברית המילה, ולכן היא זו שזוכה להביא זכר. אולי אפשר ברמז בדרש, ששבעה נידה חל גם על היותה טמאה שבעת ימים בלידת זכר כעין נידה, שכך בפס' נאמר על טומאתה שבעה כנידה וברית מילה בשמונה (כעין הפס' בקהלת): " ... אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב,ב-ג); כרמז לשמונה ימים למילה, שזה קשור לשבעה ימי טומאתה כנידה, וזה קשור לעניין תזריע, שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר. המהר"ל על רש"י בבראשית מסביר הסבר עמוק ביותר (ע"פ הנאמר בגמ' קודם): ' ... אמנם יש בזה עוד דבר נפלא ודבר עמוק, כי כבר אמרו חכמים (נידה דף לא.) שלשה שותפים בולד - אב ואם והקב"ה מצייר הולד, וכאשר הנקיבה מזרעת תחלה השם יתברך מצייר הולד זכר, וזה מפני כי הוא יתברך מחבר זכר ונקיבה על ידי שמו יתברך, שנתן היו"ד באיש וה' באשה, ולכך מצייר הוא יתברך הולד כפי פעולתו אשר הוא מאחד הזכר והנקיבה. ואם היה מצייר מן זכר זכר ומן הנקיבה נקיבה לא היה כאן אחדות, ולפיכך השם יתברך שהוא מאחד אותם - נותן מן הזכר נקיבה ומן נקיבה זכר. ורש"י פירש בפרשת בראשית (ר' לעיל ב, כד) "על כן יעזוב איש את אביו ואמו והיו לבשר אחד", 'על ידי הולד שנוצר משניהם נעשו בשר אחד', הרי לדבריו התאחדות הזכר והנקיבה הוא על ידי הולד. ומפני זה יש להתאחד אותם לגמרי - שיהיה הזכר מן הנקיבה והנקיבה מן הזכר, שבענין זה התאחדות גמור. ודבר זה הוא יותר עמוק ואין להאריך בזה, רק תבין דבר זה היטב' (גור אריה; בראשית מו,טו). אולי אפשר ע"פ הנאמר בגמ' קודם שיש שלושה שותפים, שלכן ה' עושה שמזכר יוצאת נקבה, ומהנקבה יוצא זכר כעין רמז להדגיש שה' הוא שיוצר את האדם, ולכן זה שונה ממי שמזריע תחילה שהוא העיקרי. כדברי ר"י: 'אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: ... ומפתח של חיה' וכו' (תענית ב,א [אמנם תלוי מה הכוונה במפתח של חיה, על העיבור או על שעת ההולדה. מהראיה בפס' בהמשך הגמ' משמע על העיבור]), לכן מודגש בהזרעה שהעיקר זה יד ה' הפועלת לעיבור.