בלעם מנסה לקלל את ישראל שלוש פעמים, ולבסוף נותן עצה לבלק שיחטיא את ישראל. מדוע מנסה בלעם שלוש פעמים, הרי אחרי שראה שלא מצליח בפעם הראשונה לכאורה היה לו להפסיק? בפשטות שלוש מסמל חזקה, כך שבלעם לא רצה לקבל את זה שה' לא מוכן שיקלל את ישראל, לכן ניסה שוב ושוב, אולם אחרי שלוש פעמים שמגלה חזקה בדבר, מוכח שלא יכול לקלל את ישראל; לכן אז עבר לעצה אחרת – להחטיא את ישראל. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' "בלק" סימן א) מסביר בעומק העניין, שיש ארבעה דרכים להזיק לאדם: מניין (לספור), כישוף, עין רעה וכשמחטיאו; בלעם ניסה כל פעם שיטה אחרת להזיק לישראל; בשלושת הראשונות לא הצליח, אבל ברביעית – בעצה להחטיא את ישראל הצליח. ראה בדבריו שמראה כל דבר איך זה מוכח בדברי בלעם. אולי אפשר להוסיף שבלעם ניסה לפגוע בישראל ע"י שיקלקל בגילוי החיבור לה', ששיאו זה בעליה לרגל; שכך ניסה שלוש פעמים כנגד הרגלים שבהם עולים לירושלים כדי למצוא חסרון שדרכו יוכל להשפיע את טומאתו ולקלקל משם. זה רמוז בדברי האתון שאמרה לו: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים" (במדבר כב,כח), ודרשו חז"ל: '"ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים". רמזה לו: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים' (במדבר רבה כ,יד [והובא גם ברש”י בפס']). לכן בפעם הראשונה: "ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם" (שם,מא), '"במות בעל" – כתרגומו: לרמת דחלתיה, שם ע"א' (רש"י). שיש כאן גילוי שנמשך מע"ז ומשם רואה את כל ישראל ('"וירא משם קצה העם" – כלומר כל העם מקצה' וכו' [לקח טוב]), כרמז על גילוי כלל ישראל וע"ז, שזהו כנגד פסח בו כלל ישראל יצא ממצרים ועזבנו את אלוהי מצרים. בפעם השניה מביאו: “ויקחהו שדה צפים אל ראש הפסגה" (כג,יד), '"שדה צופים" - מקום גבוה היה ששם הצופה עומד לשמור אם יבא חיל על העיר' (רש"י). זה כנגד חג שבועות הוא חג מתן תורה, שעל התורה נאמר שמשפיעה הגנה במלחמה: 'א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם"? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה' (מכות י,א); וכן מגינה בכלל: 'מגנא ומצלא' (סוטה כא,א). (לכן גם מביאו למקום "אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכלו לא תראה" [פס' יג], שרואה רק חלק מישראל ולא את כולם, כנגד שלא כל בנ"י הם ת"ח). בפעם השלישית בלעם מביט לאהלי ישראל: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו" (כד,ב), '"שכן לשבטיו" - ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו' (רש"י), שזהו כנגד חג סוכות שהוא כנגד הסוכות שחנו ישראל במדבר. (ובלעם כיוון פניו: "וישת אל המדבר פניו" [כד,א], שכיון פניו אל המדבר, וכן המקום בו נמצא הוא: “ראש הפעור הנשקף על פני הישימן" [כג,כח], שמשקיף על המדבר השממה, כרמז שבנ"י חיו במדבר בשממה, וחיו ע"י ניסי ה', שכנגדם חג סוכות [וכן בית פעור שם חטאו ישראל בזנות בבתי מואב, שזה ההיפך מגילוי בתי ישראל הקדושים כמתגלה בסוכות שיושבים בסוכה תחת כנפי השכינה]). לאחר שראה שאינו מצליח לפגוע בכך, אז נתן עצה פשוט להחטיאם ממש. אולי אפשר גם שבלעם ניסה לפגוע בישראל שלא יחשבו קדושים לפני ה', ולכן כיון כנגד מעלתם של ישראל שזהו שמתגלה בישראל כנגד המרכבה, כמו שמתגלה בדגלים: 'וכשם שברא הקב"ה ד' רוחות העולם כך סיבב לכסא ד' חיות ולמעלה מכולם כסא הכבוד, וכנגדן סידר הקדוש ברוך הוא הדגלים למשה' וכו' (במדבר רבה ב,י) [וראה ב'לקח טוב' במדבר ב,ב-יז]. אולי נרמז שלכן בלעם מדבר על הדגלים: '"מי מנה עפר יעקב" וגו' - כתרגומו דעדקיא דבית יעקב וכו', מארבע משריתא ארבע דגלים' (רש"י; במדבר כג,י). לכן בתחילה כיוון כנגד הדגל של דן, שזהו "ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם" (כב,מא), ותרגם יב"ע: 'והות עידוני בצפרא ודבר בלק ית בלעם ואסקיה לרמת דחלתא דפעור וחמא מתמן משיריין דן דמהלכין בקצת עמא דאתפרסמו מתחות עניני יקרא', ששבט דן יצאו מתחת כנפי השכינה, בשל הע"ז שהיתה להם: 'ורבנן אמרי: שבט דן שפלטו הענן, היו כולם עובדי עבודה זרה' (תנחומא “כי תצא” סימן י). ראה בהרחבה ב'משך חכמה' על הפס'. בפעם השניה אמר בלעם: “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה” (כג,כד), 'הָא עַמָּא כְּלֵיתָא שְׁרֵי וּכְאַרְיָא יִתְנַטַּל לָא יִשְׁרֵי בְּאַרְעֵיהּ עַד דְּיִקְטוֹל קְטוֹל וְנִכְסֵי עַמְמַיָּא יֵירַת' (אונקלוס), שזהו שיכבשו את הארץ, ומי שעמד בראש הוא יהושע שהיה משבט אפרים, שזהו שניסה כנגד דגל אפרים. בפעם השלישית אמר: "וירם מאגג מלכו ותנשא מלכתו" (כד,ז), '"ותנשא מלכתו" - של יעקב יותר ויותר שיבא אחריו דוד ושלמה' (רש"י), שזה כנרמז ליהודה. גם כשהביט: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו" (כד,ב), '"שכן לשבטיו" - ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין' (רש"י), שכך כל שבט לעצמו, אבל יש חיבור בין כלל ישראל ע"י המלכות של יהודה שמחברת את כולם. שזהו שניסה להזיק דרך דגל יהודה. בסוף נתן עצה להחטיא את ישראל, שזה כנגד דגל ראובן שהתגלו כחוטאים במרידתם נגד משה בעדת קרח, ואכן מי שעמד כשיא החוטאים בבנות מואב בחטא פעור היה זמרי משבט שמעון שהוא תחת דגל ראובן; שבזה בלעם כיוון כנגד דגל ראובן. אולי אפשר שאומר בלעם: “כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (כג,ט), '"כי מראש צרים אראנו" - אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות' וכו' (רש"י), שרואה שכוחם של ישראל מגיע מהאבות, כך שזה מרמז שרצה לפגוע בנו ע"י פגיעה בגילוי האבות; וכן מבאר רש"י את דברי בלעם: '"את שבעת המזבחת" - שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות. אמר לפניו: אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן' וכו' (רש"י; במדבר כג,ד), שזהו שניסה לפגוע ע"י גילוי כנגד האבות. בפעם הראשונה כיון כנגד אברהם, ולכן אמר לקב"ה: '"ואעל פר ואיל במזבח" - ואברהם לא העלה אלא איל אחד' (שם). בפעם השניה כיון כנגד יצחק, ולכן אומר: “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (כג,כד), 'הָא עַמָּא כְּלֵיתָא שְׁרֵי וּכְאַרְיָא יִתְנַטַּל לָא יִשְׁרֵי בְּאַרְעֵיהּ עַד דְּיִקְטוֹל קְטוֹל וְנִכְסֵי עַמְמַיָּא יֵירַת' (אונקלוס), שזה מרמז על ישובם בארץ, שזהו כנגד יצחק שהיה לו קשר מיוחד לארץ, שלא יצא ברעב, שכך כרמז של קטילה, כנגד שברעב היו מתים, וקשור לנכסים שה' אמר לו ליישב ולהצמיח את הארץ ולהיות נציב בה (ב"ר סד,ג); וכל זה כשבלעם היה בראש הפסגה מקום שהשומר מביט להגן על העיר (רש”י; במדבר כג,יד), שכך העקידה (של יצחק) משמשת כזכות הגנה חזקה על ישראל. בפעם השלישית ראה את אהלי ישראל: “מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (כד,ה) כרמז לכלל בנ"י שיצאו מיעקב, כך שזהו כנגד יעקב. וכן נרמז ב"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך וארריך ארור" (כד,ט) שזה רמז ליעקב שהתברך: “ארריך ארור ומברכיך ברוך" (בראשית כז,כט), וכן תרגום הפס' הוא: 'יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִּתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא וְלֵית דִּיקִימִנֵּיהּ' וכו' (אונקלוס), שאי אפשר להזיזם, שזה כרמז ביעקב, שאפילו עשו עם כל כוחו לא העז למנוע מיעקב לחיות בארץ אלא עבר לאדום. לבסוף כשהבין שלא יכול לפגוע בשורש ישראל שדרך האבות אז הציע לפגוע בישראל ישירות שזהו דרך החטאתם. אולי גם בלעם ניסה לומר שלא צריך את ישראל, והרי ישראל מעמידים את העולם, שעומד על שלושת רגליו: 'על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב), לכן בא בלעם כביכול לטעון שישראל אינם ראויים לאחת הרגלים ולכן יש להעביר את יחודם של ישראל לאחרים. לכן בפעם הראשונה אמר בדבריו על האבות ("כי מראש צרים אראנו" [כג,ט]) שהם יסוד התורה בנו, שאצלם החלה להתגלות התורה: 'לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו. וְעַד עַכְשָׁיו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה וּכְתִיב בְּאַבְרָהָם (בראשית כ״ו:ה׳): "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי". וּמֵהֵיכָן לָמַד אַבְרָהָם אֶת הַתּוֹרָה? רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כִּשְׁתֵּי כַּדִּים שֶׁל מַיִם וְהָיוּ נוֹבְעוֹת תּוֹרָה, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא? שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ט״ז:ז׳): "אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי" וגו׳. רַבִּי לֵוִי אָמַר: מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י״ד:י״ד): "מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב”. רַבִּי יוֹנָתָן שַׂר הַבִּירָה אָמַר: אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ו:ה׳): "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם" וגו׳ … וְהָיָה מְשַׁמֵּר דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְהָיָה מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י״ח:י״ט): "כִּי יְדַעְתִּיו" וגו׳' וכו' (ב"ר צה,ג). בפעם השניה כיון כנגד חסד, שזה עזרה לאחר, לכן בדבריו הביא את אלו שלא רוצים בטובת ישראל: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" וגו' (כג,כג), 'אֲרֵי לָא נַחָשַׁיָּא צָבַן דְּיִיטַב לִדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא קַסָמַיָּא רָעַן בִּרְבוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל' (אונקלוס ['כי אין המנחשים רוצים שייטב לשל בית יעקב, ואף לא הקוסמים רוצים בגדולת בית ישראל' (פרשגן)]), שזהו גילוי שאינם כישראל שרוצים בטובת האחר, ולכן עושים עמו חסד. בפעם השלישית כיון כנגד הקרבנות (העבודה), ולכן אומר "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (כד,ה), 'ד"א: "מה טובו אהליך", מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם' (רש"י). אחרי שראה שלא מצליח לפגוע בהם בצורה עקרונית, אז יעץ פשוט להחטיאם ובכך תחול עליהם הסכמה מה' לפגוע בהם. אולי גם בלעם ניסה לפגוע ע"י הזכרת חטאי בנ"י, לכן בפעם הראשונה ניסה בשל כלל חטאי ישראל במדבר שהעלו את כעס ה', לכן אמר: "מה אקב לא קבה א'ל ומה אזעם לא זעם ה'” (כג,ח), שה' לא כועס עליהם; וכן רמז על האבות, שאנו המשכם, שמתגלה בנו בחיינו דבקות בה' ולא החטאים. בפעם השניה ניסה לפגוע ע"י הזכרת חטא המרגלים, ולכן אומר שבנ"י יכנסו ויכבשו את הארץ בכח (כג,כד; אונקלוס), שזה מראה שלא מקטרג חטא המרגלים אלא ישראל פועלים לכניסה לארץ. בפעם השלישית ניסה להזכיר את חטא העגל, כמו שאומר היב"ע: 'ושוי למדברא אנפוי למדכר עליהון עובדא דעיגלא דעבדו תמן' (יב"ע; כד,א) [ומה שמזכיר שלא יוכלו להזיזם מהארץ (כד,ט; אונקלוס), זה קשור כיון שחטא העגל היה חלק מהעונש של אי כניסה לארץ (רש”י; במדבר יד,לג)]. כיון שראה שלא יכול לקטרג בשל חטאי העבר, אז יעץ להחטיאם ואז לפגוע בהם בכך. אולי בלעם ניסה להחטיא ע"י הזכרת העגל (יב"ע שם), והרי חטאו בעגל בשלושת העברות החמורות (רש"י; לב,ו), וכן יש דין גלות על אלו: 'גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים' וכו' (אבות ה,ט), לכן כדי למנוע מישראל כניסה לארץ (שישארו בגלות) בא להזכיר את שלושת העברות האלו. בפעם הראשונה זה כנגד ע"ז, ולכן אומר: “מה אקב לא קבה א'ל ומה אזעם לא זעם ה'” (כג,ח), שזה קשור לע"ז, שזה הזמן שה' כועס: 'תנא משמיה דר' מאיר: בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה' (ברכות ז,א). לכן גם מזכיר את האבות שפעלו בחייהם להפצת שם ה' בעולם (רמב”ם; ע”ז א,ג). בפעם השניה כיון כנגד שפיכות דמים, לכן זה נעשה ב"שדה צפים אל ראש הפסגה" ששם השומר שומר מפני האויב שיבוא לעיר ויפגע בהם. לכן גם אומר שיהרוג את שונאיו: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (כג,כד). בפעם השלשית כיון כנגד גילוי עריות ב"ראש הפעור", '"ראש הפעור" - קוסם היה בלק וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור' וכו' (רש"י; כג,כח) [אמנם רש”י מביא שלא ידע כיצד יפגעו, ולדברינו כיוון לעריות; אלא שנראה שחשב בלעם שמה שראה הכוונה להזכרת הקשר לעריות שנעשה בעגל שזה מספיק בכדי לפגוע, שידע שיש קשר לעריות בכיון זה, אלא שלא ידע שיחטאו שם ממש בעריות בהמשך], כך שיש בזה קשר לעריות שחטאו בפעור, וכן ראה את הצניעות בישראל, שלכן אמר "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (כד,ה), כיון שרצה לפגוע ע"י החוסר בצניעות. כיון שראה שלא הצליח בכך אז יעץ להחטיאם ואז מיד מכח זה לפגוע בהם. אולי אפשר שניסה מכמה דרכים: בהתחלה ניסה מצד כעס ה' שקיים בעולם, ולכן ניסה בשעה שה' כועס ולא הצליח, שלכן אמר: "ומה אזעם לא זעם ה'" (כג,ח). לכן ניסה בפעם השניה השלישית לפגוע בשל חטאי ישראל, שאנו חוטאים בשל השפעת הגוים עלינו ומיצה"ר: 'ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות' וכו' (ברכות יז,א). 'ומי מעכב - שאין אנו עושים רצונך. שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו' (רש"י). לכן בפעם השניה כיון כנגד שהגוים מחטיאים אותנו, לכן אמר "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו … כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א'ל" (כג, כא-כג). '"לא הביט" - הקב"ה און שביעקב, שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו' (רש"י). 'כי בעבור היותו קוסם ובלק שלח לו: כי ידעתי את אשר תברך בקסמיך מבורך ואשר תאור בהם יואר (במדבר כ״ב:ו׳), ושלח לו קסמים (במדבר כ״ב:ז׳), על כן אמר לו: אין נחש ביעקב להרע או להטיב להם, ולא קסם בישראל מזיק או מועיל' (רמב"ן). שזהו שה' לא מחשיב חטאי ישראל, ויש בזה גילוי של נזק מצד הגוים אלינו (כמו שרצו להזיק לנו מהקסמים שהם יפעילו נגדנו). בפעם השלשית כיון כנגד חטאי ישראל מצד יצה"ר שבנו, לכן: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים" (כד,ב), שהביט לתוך מחנה ישראל, כעין לחפש את גילוי החטאים שמתגלים בנו, אלא שמצא שם רק קדושה ולכן מיד חלה עליו רוח אלקים. לכן כיון שראה שלא יכול להזיק באלו, יעץ לבלק להחטיא ואז כשיש גילוי חטא באותו זמן לפגוע בנו. אולי גם בלעם ניסה להזיק מצד גילוי ישראל בעולם, שזהו בשלושת הסימנים שבנו ('שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' וכו' [יבמות עט,א]). לכן בפעם הראשונה הזכיר את האבות, שעל אברהם מופיע בתורה במפורש מעשי החסד הגדולים שעשה, שזהו כנגד גילוי החסד שבנו, שזהו שיש גילוי חסד. בפעם השניה רצה לפגוע מצד רחמנים, לכן אומר שאין בנו קסמים שבזה מזיקים לאחר (כמו שבלק שלח קסמים לבלעם כדי שיזיק לישראל [כב,ז]), שאנו מרחמים ולכן לא מזיקים. בפעם השלשית רצה לפגוע מצד הביישנים, ולכן הביט לעבר האהלים, אולם ראה שהפתחים אינם מכוונים זה כנגד זה כדי שלא יביטו לתוך ביתו של חברו, שזהו גילוי של ביישנים. ממילא ראה שישראל שלמים בסימניהם, ולכן לא יכול לקטרג דרך זה, לכן יעץ לבלק להחטיאם ומתוך זה לקטרג עליהם.