"ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני. ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'” (בראשית כז,כו-כז). '"ולא הכירו" – בשעה שהיו רשעים עומדים ממנו לא הכירו. "ויאמר גשה נא ושקה לי" – אמר לו: את נושקני בקבורה ואין אחר נושקני בקבורה. "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו" – אמר רבי יוחנן: אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים, ואת אמרת: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו”?! אלא, בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו נכנסה עמו גן עדן, הדא הוא דאמר לו: "ראה ריח בני כריח שדה”. ובשעה שנכנס עשו אצל אביו, נכנסה עמו גיהינום, היך מה דאת אמר: (משלי כ): "בא זדון ויבא קלון”. דבר אחר: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" – כגון יוסף משיתא, ויקום איש צרורות. יוסף משיתא; בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחלה. אמרין ליה: עול, ומה דאת מפיק דידך. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך; ולא קיבל עליו. אמר רבי פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו. אמר: לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה? מה עשו לו – נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי' וכו' (ב"ר סה,כב). חז"ל דרשו "ריח בגדיו" כעין שנאמר 'ריח בוגדיו', וכך דרשו על יוסף משיתא, ויקום איש צרורות. נראה שסיפורים אלו היו ידועים ולכן חז"ל הביאו אותם כדוגמה; אולי גם היו כאלו שבעקבות סיפורם פעלו כמותם וחזרו בתשובה ולכן זה היה דוגמה לחזרה בתשובה של בוגדים. בנוסף, גם רמזו בכך שדרשו בהתחלה שלא הכירו כי היה גילוי של רשעים, ולכן דרשו את בגדיו שהריח וכך זיהה אותו לטובה, כרמז על הרשעים שחזרו בתשובה; וכן רמזו שנושקו בקבר, שכך דרשו על אותם שמסרו נפשם למות, שזהו רמז בקבר. נראה גם שרמזו מכך שהדעה הראשונה היא שהריח ריח גן עדן שנכנס אתו, במקום להריח את ריח העיזים שהוא רע, שזהו כרמז לרשעים אלו שחזרו בתשובה (שזהו הדעה השניה), שהיו חצופים מאוד במעשי רשעותם, שזהו ריח רע של עזים, כרמז לעזות (אותיות עזים – שהם היו עזים במעשיהם) רעה שמתגלה במעשיהם הרעים, וזה נהפך לחזרה בתשובה שכך נהפך לריח גן עדן, ריח של קדושה (ובפרט שנאמר על יקום איש צרורות: 'נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה, וראה מטתו פרחה באויר. אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן', כך שבזכות מעשהו נכנס לגן עדן, וכך נראה שגם ראו שראוי לחול על יוסף משיתא ששב בתשובה בצער גדול במיתתו כעין יקום איש צרורות, ולכן חל עליהם שנכנסו לגן עדן, שזהו רמז שהריח יצחק ריח גן עדן בהם). נראה שגם במעשים עצמם רמזו שזה מתגלה בתורה כאן, כעין מעשה אבות סימן לבנים, שמה שנעשה כאן התגלה בהמשך בסיפורים הנ"ל. יצחק פעל כאן בניסיון לתקן את עשו הרשע, שניסה למושכו לקדושה ע"י מצוות כיבוד הורים (ראה בהרחבה ב'מעשי אבות-א', 'האם טעה יצחק ביחסו לעשו', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), נראה שדבר זה השפיע על יעקב (שהוא זה שעמד במקום עשו) שהתגלה בו תיקון לרשעים, שכך התגלה בסיפורים הנ"ל מכח מעשה האבות. בפרט אצל יוסף משיתא זה נעשה לו ע"י מלכות אדום, שכך התגלה בגילוי שבא מכח עשו (רומא-אדום) חזרה בתשובה ליוסף מצאצאי יעקב, שיצחק עשה בפועל ליעקב כאשר דעתו על עשו. רבקה ציוותה על יעקב לקחת את הברכות, שזה משום שנאמר לה: “ורב יעבד צעיר”, שזהו שעשו יהיה כעבד תחת יעקב, ולכן הברכות מגיעות ליעקב ולא לעשו (ראה דברי מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א, ב'מעשי אבות-א' עמ' 356); והנה נאמר בפס' הזה: "ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר" (בראשית כה,כג). ומביא רש"י במקום את דרשת חז"ל (פסחים מב,ב): '"מלאם יאמץ" - לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל. וכה"א "אמלאה החרבה" (יחזקאל כו), לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים'. לכן הגילוי של יוסף משיתא נעשה בזמן שהתגלה שכאשר זה קם זה נופל, שזה קרה בשיאו בחורבן הבית, ולכן שם נעשה המעשה של יוסף משיתא. בנוסף, יעקב פעל ולקח את הברכות במקום עשו בשל שיצחק שלח להביא לו עזים בשביל קורבן פסח, ויעקב היה הכהן, ע"י שקנה את הבכורה מעשו שנפסל מכהונה (ראה 'תורת המקרא' “תולדות" אות ב', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זע"א), שזהו כרמז ביוסף שנעשה לו בחורבן הבית, שנחרב בשל חטאי ישראל שלא היה ראוי שיתגלה בהם המקדש, כמו שלא היה ראוי שיתגלה עבודת הקורבנות בעשו. וזה נעשה במקדש, כיון שיצחק אומר בעקבות ריח הבגדים: “(וירח את ריח בגדיו) ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'”, ואצל יצחק נקרא מקום המקדש בשם "שדה" (פסחים פח,א) (וזהו “אשר ברכו ה'”, כרמז שהברכה בעולם באה ממקום המקדש); וכן ריח גן עדן רומז למקדש, שבו שיא הקדושה כעין גן עדן (ומקטירים בו קטורת שריחה טוב). יעקב בא וגנב את הברכות, וכך יוסף בא וגנב את המנורה ממקומה במקדש. המנורה היתה מאירה ומקורה בקודש (במקדש), וכך יצחק היה עיוור אבל פעל ע”פ גילוי הקדושה כעין שמאירות עיניו בקדושה (וכן יצחק התעוור בשל הנעשה בעקידה [ב"ר סה,י], והעקידה היתה במקום המקדש). אולי גם נרמז שבהתחלה מסופר: “ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז,כב). ודרשו חז"ל: 'תני, א"ר יהודה בן ר' אלעאי: ברוך ר' היה דורש: (בראשית כז, כב) "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידי עשו בביתר' (יר' תענית ד,ה). אולי כך גם דרשו על יוסף משיתא: 'נתנו אותו בחמור של חרשים, והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: ווי, אוי, אוי, שהכעסתי לבוראי', שצעק בקולו (“קול יעקב") מכאב ממה שעשו לו הרומאים ("ידי עשו”), אבל כיוון זאת לחזרה בתשובה. אולי גם נאמר "גשה נא", "ויגש", וכך נעשה שניגש יוסף משיתא לתוך הר הבית כדי לקחת את המנורה, וכן אמרו לו שיגש ויקח לעצמו.