"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כח,י), חז"ל עושים חשבון ארוך ומבררים שבין הזמן שיצא יעקב מביתו לזמן שהגיע ללבן עברו 14 שנה, שבהם ישב ולמד בבית מדרשו של עבר: 'למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב … אלא שמע מינה: ארבע עשרה שנין דהוה בבית עבר לא חשיב להו. דתניא: היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה' (מגילה יז,א). יעקב יצא מבית יצחק בגיל 63 ונטמן 14 שנה בבית מדרשו של עבר (לא נאמר 'של שם ועבר', כי שם נפטר כמה שנים קודם לכן, ולכן נאמר רק שלמד בביהמ"ד של עבר) ויצא בגיל 77 לחרן. למה נטמן דווקא 14 שנה? אולי חיכה לגיל 77 כדי שאז כעין ירמז בגילו 'עז' (בגימטריה 77), שאז יבוא עם העוז של התורה וכן יוכל להתמודד בבית לבן הרשע ולא להתקלקל. אולי גם בא להדגיש שהוא אינו כמו עשו הרשע, ולכן הוא היורד להקים את בית ישראל, שהוא המשך השושלת האמיתית של אברהם אבינו. לכן רמז כנגד ההפרש בין ישמעאל ליצחק, שיש ביניהם 14 שנה (שישמעאל נולד בגיל 86 של אברהם, ויצחק נולד כשאברהם היה בגיל 100), וישמעאל אינו הממשיך האמיתי של אברהם, וכך גם הוא הממשיך האמיתי שממשיך דרך יצחק, ולא עשו. לכן ביטא זאת כגילוי כמו ישמעאל מול יצחק, כרמז אליו מול עשו. ולכן גילה ב14 שנה בבית המדרש, כגילוי שהוא מקים את בית ישראל מגלי שם ה' בעולם (כמתגלה בתורה). לכן מובן שהתאריכים נלמדים ע"פ שנותיו של ישמעאל, וכן פס' קודם ליציאת יעקב נאמר: “וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה" (פס' ט), כגילוי של דימוי וקשר בין ישמעאל ועשו, ונאמר בלשון הליכה (“וילך”), וזה בהקשר לנשואין, ובגילוי של צאצא אברהם (“בן אברהם”), כמו שיעקב הלך (“וילך חרנה”) להקים את בית ישראל בנישואין, לאחר שנטמן בבית עבר להתגלות כממשיך זרע אברהם. אולי גם רמז יעקב שכח התורה תגן עליו ולכן רמז י"ד כרמז שבלקיחת הברכות רימה את עשו ע"י ידיו: “ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו" (בראשית כז,טז), וכן לקח את הברכות ע"י המאכל שהביא, שעל זה נאמר שרבקה נתנה לו, ונאמר בלשון יד: "ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה" (שם,יז); וזו הסיבה שעשו רצה להרגו, ולכן כרמז להצלה מעשו נטמן 14 שנה כגילוי 'יד' (בגימטריה). וכן התכונן לרדת לבית לבן להקמת בנ"י שיעודם זהו גילוי שם ה' בעולם, וזה גם נעשה ע"י יד ה' הפועלת להצלתנו: “וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד,לא); כך יעקב רמז להקמת בנ"י ושזה ברקע הצלתו מצרת עשו (וכן מצרת לבן שגם הוא רצה 'לעקור את הכל' [הגדה של פסח]). אולי רמז בגילוי של 14 שזה פעמיים שבע כרמז לגאולה, שכך יתגלה גם בו גאולה מצרת עשו ולבן וכן הקמת בנ"י שמביאים תיקון לעולם – גאולת העולם לשכינת ה', שזה מתגלה בשתי שבתות: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב). לכן רמז שהטמנתו בביהמ"ד כגילוי תורה לתיקון העולם. (וע"פ היר' שהגאולה באה בשמירת שבת אחת: 'א"ר לוי: אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקנה מיד היה בן דוד בא, מאי טעמא? (שמות טז) "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה'” וגומר, חד יום. ואומר: (ישעיהו ל) "בשובה ונחת תושעון" בשובה ונייח תתפרקון' [יר' תענית א,א], יעקב כיון לגלות שתי גאולות - גאולה אחת מעשו וגאולה אחת מלבן, ולכן עשה גילוי של שתי שבתות כנגד שתי גאולות). אולי גם ראה ברוה"ק שיעבוד 14 שנה בשביל זיווגו, ולכן חיבר לזה גילוי תורה, שיהיה הקמת משפחה מתוך גילוי תורה. אולי גם רמז שיוצא "מבאר שבע", שם מקומם של אברהם (שאמנם כבר נפטר אבל גר ופעל והשפיע שם) ויצחק, לכן כרמז שבא ופועל מכח תורתם (ביציאתו למקום אחר) גילה 14 שנה בביהמ"ד, כעין כנגד גילוי שבע באברהם ושבע ביצחק. אולי גם זמן שמיטה זה זמן שקשור לגילוי תורה (שאז יושב ולומד תורה כל השנה בהשפעה לשאר ששת השנים), ולכן נטמן בביהמ"ד של עבר פעמיים שבע, כרמז שמתחבר לשלמות מה שלמד בביהמ"ד של שם ושל עבר, שהם היו שני ביהמ"ד ('"וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". שני אהלים - בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר' [ב”ר סג,י]), שאמנם עכשיו נשאר רק של עבר, אבל למד שם את שתי השיטות שלהם. אולי גם הקדיש שנה לכל אחת משבע מצוות בן נח, שזה מה שלמדו באותם ביהמ"ד (כמו שמעמיד מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ['תורת המקרא' “וירא" אות א]), וכיון שהיו שתי שיטות (אחת לכל ביהמ"ד), אז למד בשנה אחת מצווה אחת ע”פ שיטה אחת (כך שכל מצוה למד שנתיים), וכך יצא לו 14 שנה (שישב בביהמ”ד של עבר, אבל למד גם מה שלמד בשיטת שם). אולי גם בא יעקב לחזק את ברכת יצחק שברכו: “וא'ל שד'י יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים" וגו' (בראשית כח,ג), ששם זה מרמז על אמירת די: 'דאמר ר"ל: מאי דכתיב (בראשית לה, יא) "אני א'ל שד'י"? אני הוא שאמרתי לעולם די' (חגיגה יב,א). לכן בא יעקב ורמז על גילוי שם ה', שלומד תורה שזהו דבר ה' (כאמירה שה' אמר), במשך 14 שנה כרמז לאמירה של 'די'. (מביא בעל הטורים ע”ד הרמז: '"יעקב מבאר שבע" – סופי תיבות: עבר, שנטמן בבית עבר. "ויצא יעקב מבאר שבע" – סופי תיבות: ארבע, "מבאר שבע" – סופי תיבות: ער. ושי״ן של שבע, עשר. שי״ד שנים נטמן בבית עבר. "מבאר שבע" – ר״ת שם, שגם נטמן בבית שם'. אולי אפשר כרמז "מבאר שבע”, אותיות - 'אמר ב' שבע', שיעקב יצא לאחר שאמר לעצמו שישב ב' פעמים שבע שנים [שזהו י”ד] ללמוד בבית עבר. אולי גם רמז באותיות "מבאר שבע" שאם יהיו פעמיים [כרמז "ויצא יעקב מב”ש”, האות האחרונה הסמוכה ל"מב"ש" היא ב' של יעקב כרמז שיעקב יצא לאחר מה שנרמז פעמיים במילים "מב”ש”], יצא באותיות [כשנצרף ב+ב+א=ה]: 'שמה ארבע עשר בם', ש"בם" רומז לתורה ["ודברת בם"], שיעקב נטמן שמה [בבית מדרשו של עבר בב"ש] 14 שנה ללימוד תורה).