"לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם" (דברים טז,יט). (ראה 'בשערי הארץ', 'ולא תקח שוחד", למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). בשמות יש פס' דומה אבל עם שינוי: "ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג,ח). מדוע שינתה התורה בין שניהם, שבשמות נאמר "פקחים", וכאן נאמר "חכמים"? מסביר הגר"א שזה בא לברר שבשוחד פוגע בשני עניינים שצריכים להיות בשביל דין אמת, שזהו ידיעת התורה וידיעת המציאות: '"כי השחד יעור עיני חכמים" – ובפ׳ משפטים נאמר "פקחים". חכמים הוא בתורה, פקחים הוא בד״א; שהדיין צריך שיהא בקי בתורה ובקי בעניני עולם. וגם חכמים נגד חכמה ופקחים נגד בינה' (אדרת אליהו לגר"א). בחז"ל מובא: '"ושחד לא תקח". שמא תאמר: הריני נוטל ממון ואיני מטה את הדין! תלמוד לומר: "כי השחד יעור עיני חכמים" ([כי השחד יעור עיני חכמים] בתורה. אתה אומר [בתורה], או אינו אלא [עיני] חכמים כמשמעו)? תלמוד לומר: "יעור עיני פקחים", אלו פקחי הדעת שהן מטהרין ומטמאין מדעת עצמן' (מכילתא [על הפס' בשמות]). מסביר המלבי"ם: 'וממה שאמרו הטעם שלא יקח שוחד מפני שמעור עיני חכמים בחכמת התורה, מבואר שמדבר במי שאינו רוצה להטות משפט מדיני התורה. וחושב שהשוחד לא יטהו כי בכל זאת יוציא הדין לאמתו באשר הוא חכם בחכמת התורה. ועל זה אמר שהשוחד יעור עיני חכמים בחכמת התורה ויטעה בדיני התורה ויטה משפט. ומפני שיש לטעות שמדבר על צד ההרחבה, ורצונו לומר יעור עיני חכמים במילי דעלמא. וז"ש: או אינו אלא חכמים כמשמעו. לכן אמר בפ' משפטים "יעור פקחים". ששם פקח מורה שהוא פקח הלב והשכל להוציא לאור משפט מדעת עצמו שהוא גדול מהחכם. ובא אחד ולמד על השני. שרצונו לומר שבין החכמים על ידי הקבלה מדברי התורה ובין הפקחים שימצאו ההשכלות האלה בדעת עצמם, יטם השוחד מני הדרך'. אולי אפשר שהתורה השתמשה בשתי לשונות כדי לרמז על חומרת השוחד, שבכלל מעלת המשפט גדולה ביותר, שלכן שקולה כעשרת הדברות: 'גדול הוא המשפט, שיש בו עשרה לאוין כנגד עשר הדברות. ואלו הן: לא תטה משפט אבינך, לא תכיר פנים, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, לא תטה משפט, ודל לא תהדר, לא תעשו עול במשפט, לא תטה משפט גר יתום, לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש. מלמד, שהמשפט שקול כנגד עשר הדברות' (משנת רבי אליעזר, טז). לכן נרמז בשוחד רמז למתן תורה, שלכן גם דרשו: 'רבי נתן אומר: "יסלף דברי צדיקים" – משנה דברים המצודקים שנאמרו בסיני' (מכילתא). שנראה שזה במיוחד מודגש בשוחד, מצד שבכסף היה פגם במתן תורה, וכן מצד האחדות. מצד הכסף, ריבוי הכסף הוא שגרם לפגיעה במתן תורה, בעשיית העגל: ' ... מאי "ודי זהב"? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל' וכו' (ברכות לב,א). לכן בחטא של השפעת הכסף לרעה בענייני משפט ששקול כעשרת הדברות, יש דגש במיוחד כנגד מתן תורה, כרמז להיזהר מלחטוא כעין העגל. ומצד האחדות, השוחד פועל ע"י עשיית אחדות של הדיין ונותן השוחד: 'אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד? שהוא חד' (כתובות קה,ב). 'שהוא חד - הנותן והמקבל נעשים לב אחד' (רש"י). לכן זה מזכיר את מתן תורה שהיה ראוי אז לקבל תורה בשל האחדות שנעשו לב אחד: '"ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד; אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת (מכילתא)' (רש"י; שמות יט,ב). 'גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב: "ויסעו ויחנו", נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי' (פרק השלום). כמו כן במעמד מתן תורה הוברר בגלוי לכל העולם שיש רק ה' אחד בעולם, שזהו גילוי של אחדות ה' ויחודו ( וזה גם התגלה בכך ששמעו במפורש את שתי הדברות הראשונות "אנכי" ו"לא יהיה", שה' אחד ויחיד). לכן בשוחד שמגלה במשפט ששקול כעשרת הדברות אחדות אבל בגילוי רעה, זה מאוד חמור כפוגע בגילוי תורה שנתנה לעולם. לכן בשוחד נאמר פעמיים כרמז כמו שניתנו פעמיים הלוחות שבהם עשרת הדברות, ובעשרת הדברות שנכתבו יש הבדל בין הלוחות הראשונות לשניות בשל השוני של מעמדם בקדושה (ראה 'תורת המקרא' "יתרו" ו"דברים", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן נראה שפעם נאמר "חכמים" שזה כנגד חכמת התורה שהיתה בשיא ההשפעה בעולם בלוחות הראשונים; ופעם אחרת נאמר "פקחים" כרמז לאחר החטא שפגם בגילוי קדושה בעולם, שכך נעשה בעגל, וכך גם נעשה בחטא עץ הדעת, שם נאמר לשון פקיחה: "ותפקחנה עיני שניהם" (בראשית ג,ז), וזהו כנגד הלוחות השניים, במעמד שלאחר החטא. שבא לרמז על הפגיעה החמורה כעין פגיעה בכל התורה בעולם. וכך בא גם לרמז שכל דיין שלוקח שוחד, בין ברמת קדושה גדולה ביותר (כעין רמז בקודם לחטא) ובין דיין רגיל (כלאחר החטא) תמיד השוחד ישבש את ראייתו. (שלא יחשבו שדווקא דיין רגיל ישתבש אבל בעל מעלה מיוחדת לא, לכן נאמר כרמז לדרגה גבוה. ומצד שני שלא יחשבו שדווקא בעל מעלה גדולה יפגם שימשך לנותן השוחד, שמפילו מדרגתו המנותקת מסתם אדם להתחבר אליו, וכך ימשך אליו ואילו מהאחר עדיין יהיה רחוק, וכך יצא דין משובש, אבל סתם דיין לא כ"ך יושפע, לכן נרמז גם לסתם דיין. וכן אם היה נאמר רק חכם, לא היינו מבינים שזה רומז לבעל מעלה מיוחדת, שדווקא ע"י ההבדל מפיקח מבינים זאת). אולי חכמים זה שמבינים מי צודק ע"י שמיעת הטענות והסברם, ואילו פיקח זה כשמתעמק בברור הדין, שחוקר ומברר את האמת. שבשני אלו הדיין משתבש, גם כששומע את הטענות אינו שומע כראוי ביושרה ואמת, וגם בשלב כשמברר בשאלות בירור בדין הוא מושך ומעוות מגילוי האמת (פיקח כרמז לגילוי מה שלא היה ידוע קודם, כעין פקיחת העינים באדם וחוה, שכך כשמברר מגלה מה שלא ידעו קודם כיון שלא נאמר). או בדומה, כשמברר את הדין הוא מושך לכיון שאינו אמת, וגם כשיושב לפסוק את הדין דעתו משובשת, שמשובש בחכמה ובינה, כשדן, וגם בדעת כשמכריע את הפסק דין. אולי פיקח זה בבירור השכלי, שזה בא לומר שנמשך בדעתו לצד המשחד מצד הבירור השכלי (כעין פיקוח - גילוי, שמגלה את הנסתר ע"י בירור שכלי); ואילו חכם רומז בחיבור ללב, כעין "חכם לב" (שמות לא,ו), שהלב שלו מושך אותו להרגיש שהמשחד צודק וכך משפיע לחכמתו שלא רואה את האמת.