תקופתנו מתאפיינת בהתעניינות גוברת והולכת בעולמה של החסידות. ספרי חסידות נחטפים מן המדפים. רעיונותיה של החסידות מתפשטים בחלקים רחבים של העם. ההוויי של החסידות – אמרות, ניגונים וכדומה – נעשה נחלת הרבים. אך עדיין קיימת תפיסה שהחסידות היא עניין 'רגשי', והיא נחוצה למי שאינם מסתפקים בשכלתנות אלא זקוקים גם ל'רגש'.

מבחינה מסויימת יש כאן גלגול של תפיסה שגויה אחרת, שהתקבעה בעבר, בין השאר בעקבות חוקרים שלא ידעו לרדת לעומקם של דברים. הללו סברו שהחסידות נועדה בעבור היהודים הפשוטים, אנשי העמל. לתפיסתם, החסידות באה לרומם את רוחם, ולתת להם הרגשה שגם הם יכולים להיות חלק מחיי היהדות.

שתי התפיסות האלה מבטאות התייחסות שטחית למהפכה שחוללה החסידות. אין ספק שהחסידות הצילה את המוני העם, שנדחו לשוליים. ביניהם היו רבים שהיו עמי הארץ ולא מצאו את מקומם בבתי המדרש, ואילו תלמידי החכמים לא עשו מאמץ לקרבם אליהם. החל להתפתח תהליך שבו נדחקו היהודים הללו אל חיק הגויים, איכרים ובעלי מלאכה כמותם, שעמם מצאו שפה משותפת.

הבעל-שם-טוב פעל להחזיר את היהודים הפשוטים הללו אל חיק היהדות. הוא, חבריו ותלמידיו לימדו אותם כי בעיני ה' יקרה גם תפילה של יהודי פשוט, הנאמרת בלב חם. החסידות נתנה משמעות לא רק ללימוד התורה, אלא גם לקיום מצוות של איש פשוט, למעשי צדקה וחסד ולאהבת ישראל.

כל זה נכון, אבל באותה שעה חוללה החסידות מהפך גם בקרב השכבה הלמדנית. דיי לראות מי היו תלמידי הבעש"ט, כדי להבין שסביב הבעש"ט לא הסתופפו יהודים פשוטים בלבד. תלמידי הבעש"ט היו כולם גאוני עולם, צדיקים, שעמדו בדרגה רוחנית גבוהה ביותר. אם דבקו בו, סימן שהבעש"ט העניק להם דבר מה מעבר להרמת רוחם של יהודים פשוטים.

רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, לא היה יהודי פשוט ועממי. עוד בהיותו נער נודע כגאון אדיר, ובהיותו בחור צעיר כבר התרכזה סביבו חבורת תלמידים איכותית ביותר. מה משך אותו אל החסידות? ברור אפוא שהחסידות הביאה עמה בשורה רוחנית גדולה גם לתלמידי חכמים ולאנשי מעלה.

בבואו של יעקב לשכם קנה את חלקת השדה שעליה התיישב, כפי שהתורה מספרת: "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה". רש"י מפרש ש'קשיטה' היא "מעה", ומוסיף: "אמר רבי עקיבא: כשהלכתי לכרכּי הים, היו קורין למעה קשיטה". אך כאן מתעוררת שאלה פשוטה: עשרים מעה הם שקל אחד, ולפי זה מאה קשיטה שוויים חמישה שקלים. מדוע אפוא בוחרת התורה להשתמש במושג חדש ובלתי-מוכר ("מאה קשיטה") במקום ב"חמישה שקלים"?

בהמשך הדברים, כאשר התרחשה פרשת שכם בן חמור ודינה, מספרת התורה ששכם ניסה לשכנעה – "וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה", ורש"י מפרש: "דברים המתיישבין על הלב: ראי, אביך, בחלקת שדה קטנה, כמה ממון בזבז". אך אם סכום הרכישה היה מאה מעה, אין זה סכום גבוה כל עיקר!

זאת ועוד: לשם מה התורה טורחת לספר לנו על הסכום שבו נקנה השדה, שאינו גבוה במיוחד? ושאלה כללית המרחפת מעל הסיפור כולו: לשם מה רכש יעקב אבינו את הנחלה בשכם, והלוא לא התכוון להשתקע בה, אלא להמשיך במסעו לביתו של יצחק אביו, כפי שאכן עשה, אחרי ששהה במקום שישה חודשים בלבד.

לעסקת הנדל"ן הזו כבר קדמה עסקת המכירה של מערת המכפלה שבחברון לסבו של יעקב, אברהם אבינו. שם זו הייתה רכישה לצורך אחוזת קבר, ולכן שילם אברהם סכום גבוה. אך כאן הרכישה לא הייתה לצורך שימוש בקרקע, אלא מתוך מניע נפשי שנבע מיעקב אבינו.

ההסבר: שכם הייתה תחנתו הראשונה של יעקב בארץ כנען לאחר היעדרותו רבת השנים. סוף-סוף חזר אל הארץ המובטחת, שעליה אמר הקב"ה: "לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם", "וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת".

התורה מדגישה שיעקב אבינו שילם מאה קשיטה, שכן בחז"ל מצאנו שהמילה 'קשיטה' היא מלשון קישוט. גם רש"י מציין בשם רבי עקיבא שבכרכּי הים, בערים החשובות, קוראים למעה 'קשיטה', שכן המטבעות האלה שימשו גם תכשיטים.

מכאן שהשווי הכספי אינו בעל משמעות כמו ההתייחסות הרגשית אל המטבע. מכיוון שהארץ הייתה יקרה ליעקב אבינו, ביקש לשלם עליה במטבעות המשמשים קישוטים ותכשיטים, אף שערכם הממשי מועט. לכן התורה מציינת שהוא שילם ב'קשיטה', אף שזה מטבע בעל ערך נמוך. כך ביטא את אהבת הארץ.

לעומת זה, בעיני שכם הייתה הרכישה בזבוז. הוא לא הבין לשם מה יעקב רוכש נחלה שלא יתגורר בה, ועוד משלם במטבעות המעידים על יוקרת הנכס בעיניו. לכן אמר לדינה: "אביך, בחלקת שדה קטנה, כמה ממון בזבז". אלא שבעיני יעקב היה לקרקע ערך רגשי לא ישוער, ואותו ביטא באמצעות הקנייה והתשלום ב'קשיטה'.

תורת החסידות פותחת שערי בינה ומאפשרת להשיג את ההשגות העמוקות ביותר במוחש ממש. צריך רק לרצות באמת ולהתייגע באמת. האמת היא המפתח הפותח את כל מנעולי ההשכלה.

לימוד החסידות צריך להיות לימוד מסודר, כלימוד סוגיה בנגלה שבתורה. תחילה צריכים ללמוד את המאמרים המובנים גם למתחילים. אחרי לימוד פרק אחד יש לחזור עליו פעם ושתיים, ולהיות בקיאים בו. אחרי סיום המאמר יש לחזור עליו כמה פעמים, עד אשר השכלת העניין של המאמר נקלטת היטב במוח.

הגמרא (גיטין נו,א) אומרת: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו". זוהי ענוותנותו של האומר: "מי אנוכי שאלמד חסידות?". צריך להיות בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב, יז,א).

על דבר שאפשר להשיגו בשכל אין להשתמש באמונה ולהאמין שכך הדבר; יש להבינו בהשגה השכלית.

ככל שאדם מבין יותר באור ובחיות האלוקית המושגים בשכל, הוא מתעלה באמונה ומגיע לידיעת הפלאת האלוקות, שאינה ניתנת להשגה שכלית. אמונה טהורה זו מחזקת אותו בכל ענייניו.

כשהגיעה האיגרת לווילנה התאספו החסידים בעיר להתוועדות גדולה בבית הכנסת אפאטוב. בעיר התגורר רב, שנהג להקל בכמה ענייני הלכה, והוא לעג לחסידים באוזני הגאון רבי חיים-עוזר גרודוזנסקי, באמרו: "במשנה נזכרו ארבעה ראשי שנה, ואילו החסידים הוסיפו ראש שנה חמישי".

השיב הגאון בשנינות: "אצלם מתווסף ואצלנו פוחת" (רמז לקוּלות של אותו רב בענייני הלכה).

"רבנו הזקן, במסירות נפשו במאסר, פעל שכל מי שילמד את ספרו התניא – 'תניא' אותיות 'איתן' – יתעורר ה'איתן' שבנשמתו, ויפעל בו התחזקות בעבודת השם יתברך" (ה'צמח צדק')

קול לימודו התנגן בדממת הליל. הוא ישב לבדו בחדר הצדדי של בית הכנסת והיה שקוע בלימודו. ופתאום שמע קול קורא בשמו. הוא הסב את פניו לאחור, והופתע לראות מולו את ר' ראובן בעל-שם, מחשובי הקהילה, המכונה 'בעל שם' בשל עיסוקו במתן סגולות ו'לחישות' לרפואה.

"אתה נדרש לדין תורה באולם בית הכנסת", אמר לו. למשמע הדברים הלם ליבו בפראות. אם ר' ראובן מזמֵן אותו לדין תורה – יש דברים בגו. אך על מה ולמה דין תורה? מי תובע אותו?

ביד רועדת סגר את הספר שבו למד, ופסע אחרי ר' ראובן בעל-שם אל בית הדין.

הוא ראה שלושה דיינים ישובים סמוך לכותל הדרומי של בית הכנסת. הם היו עטופי טליתות. במרחק מה מהם ניצבו שלוש דמויות לבושות לבן. אלה היו שלושה זקנים הדורי צורה, שפניהם מפיקות טוהר וקדושה שלא מן העולם הזה.

כשנכנס, סימן אב בית הדין לשלושת הזקנים להתקרב. גם ר' ראובן בעל-שם הוביל אותו לעבר שולחן הדיינים. דממה שררה בהיכל. אב בית הדין, שישב באמצע השולחן, רכן מעט קדימה ופנה אל הנתבע:

"אתה נתבע לדין תורה על-ידי השלושה האלה", החווה באצבעו לעבר שלושת הזקנים. "אלה שלושת המפרשים המובהקים של התורה – רש"י, רבי אברהם אבן-עזרא והרמב"ן. הם תובעים אותך לדין תורה מפני שלטענתם אתה מבקש להפקיע מהם את זכות זיכוי הרבים, כאשר המוני בני ישראל לומדים את פירושיהם על התורה. שכן אתה, בפירוש שחיברת, כללת את שלושת הפירושים גם יחד, ומעתה יעיינו הלומדים בפירושך ולא יזדקקו עוד לפירושיהם של שלושת התובעים".

דממה כבדה נתלתה בחלל בית הכנסת. הנתבע פרץ בבכי נרגש. "אשרוף את כל מה שכתבתי... אשמיד את פירושי, ולא אתחרה בפירושם של התובעים!", אמר וקולו נשנק.

למשמע דבריו ניגשו אליו שלושת התובעים, הניחו את ידיהם על ראשו ובירכוהו בחום שיצליח בלימודו ויזכה לחדש חידושי תורה ודרכי עבודה בעבודת השם יתברך. "אלפי ורבבות מישראל, בכל הדורות, עד ביאת גואל צדק, יֵלכו לאורך!", איחלו לו.

שטוף זיעה התעורר שניאור-זלמן משנתו. זה היה חלום! אבל החלום הזה גרם לו סערת נפש גדולה. הוא החליט להתענות ולשקול היטב את הדבר.

בן עשר בלבד היה שניאור-זלמן, שנודע לימים כאדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד ומחבר ספר התניא. על אף שנותיו הצעירות כבר ניכרו בו כישרונות עילאיים, והוא נחשב גאון עצום ובקי בכל חדרי התורה.

כבר בהיותו בן חמש שנים הרגיש ששערי התורה נפתחים לפניו. הסוגיות הסבוכות ביותר היו נהירות לו, על כל פרטיהן, עד שלא נזקק כלל למאמץ בלימודו. באותה עת כבר החל לגבש במוחו את העיקרון היסודי, שבהמשך יעמוד בבסיס חיבורו הגדול – ספר התניא, והוא שבכל יהודי מתקיימות שתי נפשות נבדלות – נפש בהמית ונפש אלוקית.

הרעיון, המבוסס על הפסוק מספר איוב "ונשמות אני עשיתי", העסיק מאוד את שניאור-זלמן הצעיר, והוא פיתח אותו לכדי תורת הדרכה סדורה בעבודת השם, ולפיה שתי הנפשות נאבקות בקרבו של כל אדם על השליטה בהווייתו, כאשר הנפש האלוקית שואפת לדבוק בקב"ה, ואילו הנפש הבהמית נמשכת לענייני העולם הזה. תפקידו של האדם להכפיף את הנפש הבהמית לקדושה, ולגייס גם אותה לעבודת ה'.

הוא הוגיע את מוחו במחשבות ובדיונים בסוגיה זו. "איך ייתכנו הבדלים מהותיים כאלה בין הנפשות, והלוא הפסוק מדבר על שתיהן בשווה – 'ונשמות אני עשיתי'", שאל את עצמו. לימים הבין ששתי הנפשות הן בעלות מערכת זהה של כלי תבונה ורגש, אלא שכוחות השכל והרגש של הנפש האלוקית מופנים לקדושה, ואילו אותם כוחות ממש של הנפש הבהמית מחפשים את תענוגות העולם הזה.

בהיותו בן שמונה החל לשקוד על חיבור מופלא על התורה, שהיה בלול משלושת הפירושים של רש"י, אבן-עזרא ורמב"ן. ימים רבים שקד על כתיבת חיבורו, וסוף-סוף זכה לראות בהשלמתו. אלא שהלילה הדרמטי הזה מעמיד סימן שאלה כבד על יצירתו; האם חלומות שווא ידברו או שזה חלום שיש לקבלו כמסר משמים.

במשך כל היום כולו, בעודו שרוי בתענית, התהלך נסער מהחלום. הוא לא הצליח להגיע לכלל החלטה והתחבט קשות.

בלילה שב החלום ונשנה לפרטיו. הוא הקיץ שוב נסער ונרגש, ועדיין תהה מה עליו לעשות.

כשהחלום חזר ונשנה בפעם השלישית החליט הילד שיש לקיימו עד תום. בבוקר לקח את ערֵמת הכתבים המפוארת, שהכילה את פירושו לתורה. ביד נחושה נטל את חבילת הניירות והשליך אותה אל תוך האח הבוערת.

במבט כלה הביט בלשונות האש המלחכות את אוצר חידושיו. כעבור רגע ניתק באחת מן התנור, ובצעדים מאוששים שב ללימודו, בתחושה כי עשה את המעשה הנכון ופרק אבן מעל ליבו.

גם השינוי בהלכות התורה, כמו בעניין שחיטת שור הבר על-ידי הלווייתן, יהיה על-פי כללי התורה. אלא שבמציאות שתהיה אז, יגלה המשיח שדיני שחיטה אינם חלים על שחיטה זו, ולכן היא מותרת. וכך זו תהיה 'תורה חדשה', ועם זה, היא תבוא מתוך התורה שניתנה בהר סיני (ראה בהרחבה ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 566 ואילך).

ספר שלם על ניגון אחד? – למוזיקאי ר' לב לייבמן התשובה ברורה. בימים האלה הוציא את ספרו השלישי – 'ארבע בבות' שמו – העוסק כולו בניגון המיוחד שחיבר רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא. "זה 'ניגון הניגונים' של אדמו"ר הזקן ושל ניגוני חב"ד", הוא מסביר. "במהלך העבודה מצאתי ביאורים מופלאים, מחקרים של מוזיקולוגים שכתבו בהתפעלות על הניגון הזה, ושלל סיפורים הממחישים את סגולתו הנדירה וכוח השפעתו. הניגון הזה זכה לביאור הארוך, המפורט והעמוק ביותר שנמצא ליצירה מוזיקלית, לא רק בספרות חב"ד אלא במקורות יהודיים בכלל".

לב נולד במוסקווה, לאב מהנדס אלקטרוניקה ואם רופאת עיניים. "לא ידעתי מאומה על יהדות, ולא ידעתי בכלל מה זה יהודי", הוא מספר. "פה ושם נגענו ביהדות. גרנו בקרבת בית הכנסת 'מרינה רושצ'ה' של חב"ד, ואבי היה מבקר שם מדי פעם בפעם. עד היום חקוק בזיכרוני סדר פסח ציבורי שנערך בשנת תשמ"ט".

כישרונו המוזיקלי המיוחד נתגלה כבר בהיותו ילד בן חמש, והוריו שלחו אותו למורה פרטי. כעבור שנה המליץ המורה לשלוח אותו ללמוד בקונסרבטוריון למוזיקה, ושם עשה חיל. בהיותו בן שמונה עלתה המשפחה לארץ, התיישבה בראשון-לציון, והבן המשיך את לימודי הנגינה בקונסרבטוריון תל-אביב. בהיותו בן שש-עשרה השתתף בתחרות בין-לאומית לנגינה בחלילית.

המפנה בחייו התחיל קודם לכן, סמוך לבר-המצווה שלו. יד ההשגחה הפגישה בין אביו ובין הרב יצחק גרוזמן , שליח חב"ד בעיר. "הם קבעו שאחרי בר-המצווה שלי אלמד תורה עם הרב משה גרוזמן . נמשכתי מאוד לעולם שנפתח לפניי, ובמיוחד נשאבתי ללימוד החסידות", הוא מספר. כשביקר בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, נשבה בקסמה. "החלטתי שזה מקומי".

ומה על הכישרון המוזיקלי? – "דווקא בישיבה מצאתי את העומק האמיתי של עולם המוזיקה, המוצג במאמרי חסידות רבים", אומר לב. "אחרי שמונה שנים בישיבה התחתנתי והתחלתי לעסוק בריכוז החומר במקורות על המוזיקה. הוצאתי את ספרי הראשון, 'נגינה לאור החסידות', ואחריו ספר שני, 'לנגן בהיכלו', על הפן המוזיקלי של בית המקדש".

לב מצא עניין רב בניגוני חב"ד: "הניגונים האלה הם אוצר בלום. העומק, ההתבוננות, התשוקה והשמחה הבלתי-מוגבלת. כשם שכל מאות הספרים של תורת חב"ד מיוסדים על תורת אדמו"ר הזקן, כן אפשר לומר שמאות ניגוני חב"ד מושתתים על עשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן".

ספרו החדש חושף את העומק שמאחורי ניגון 'ארבע בבות', המכוּון כנגד ארבעת העולמות הרוחניים – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. "ידיד אמר לי שבעקבות הקריאה בספר הוא שומע את הניגון אחרת לגמרי, ושזו הייתה הזדמנות ראשונה מסוגה להיחשף לעולמות שמאחורי הצלילים", הוא אומר ומסכם: "אני רואה בעבודה על ניגון 'ארבע בבות' זכות גדולה שנפלה בחלקי".

ב) בזמן אמירת "קדוש, קדוש, קדוש" נוהגים לשאת את העיניים למרום. על-פי האר"י, בעל התניא ומנהג הספרדים טוב לעצום אותן אז (ולפי המשנה ברורה אפשר להשאירן פקוחות).

ג) מרימים את הגוף ונושאים אותו מן הקרקע. ואמרו במדרש: "ובשתיים יעופף" (ישעיה ו,ב. פסוק לפני "קדוש"): "מכאן תיקנו שיעוף אדם על רגליו ויגביה עקביו וגופו שלוש פעמים", היינו בכל פעם שאומר "קדוש". לדעת השל"ה ירים את גופו ועקביו למעלה גם באמירת 'ברוך' ו'ימלוך', וכך נפוץ ברוב העדות, אך בכף החיים כתב שעל-פי קבלה אין לדלג אלא ב'קדוש' בלבד (וכך נהג הרבי מליובאוויטש ברוב ה'קדושות').

ד) יש הנוהגים שבאמירת "וקרא זה" פונים לימינם, ו"אל זה" לשמאלם, כעין נטילת רשות לפני אמירת 'קדוש'. אבל מנהג זה לא נזכר בפוסקים ובמקובלים, ולא פשט בכל מקום, וגם הרבי לא נהג כן.